המאבק הקשה סביב הרפורמה המשפטית לא צריך להסתיים בהכנעה או בפשרה. הדבר הנכון לישראל הוא הסכמה רחבה על מתווה כלל-ישראלי - כזה שרואה היטב את הכשלים במערכת המשפט שדורשים תיקון, ומצד שני רואה היטב את הכשלים שברפורמה עצמה.
אחד ממאפייניה הבסיסים של הכנסת הוא ייצוגיות, להעדרה, יש השלכות אופרטיביות. בצורה הפשוטה ביותר, חוסר בנציגות גורם לייצוג פחות טוב של אזרחיות ואזרחי ישראל בכנסת.
בזמן שכולנו מסתבכים באתגרי ההווה, העתיד טומן עוד אתגרים אין ספור המחכים לנו וילדינו מעבר לפינה. מי מסתכל עליהם, ומתכנן לעברם?
מי היא אותה ממלכתיות מדוברת, למה צריך להחזיר אותה למרכז הבמה ובאיזה מתכונת?
זאת השורה התחתונה של נייר מדיניות שנכתב בחודשים האחרונים במרכז מנור על ידי תהלה פרידמן וד״ר רעות פינגר-דסברג ונקרא ״מדינה יהודית ממלכתית״.
הבייס החדש של ישראל, זה שקיים ועוד איך, רק לא יודע שהוא קיים. זה שעוד אין לו מפלגה או מנהיג/ה פוליטיים שמובילים אותו.
בישראל יש ארבע מערכות חינוך - אחת לכל זרם. זה לא בריא מבחינה חברתית, ולכן יש "לסדר מחדש" את חלוקת הסמכויות בין הממשלה, זרמי החינוך ובתי הספר.
המאמר מציע לתפוס מחדש את החומות של קבוצות הזהות והשבטים במדינה לא רק כנקודת שבר מפרידה וכבעיה המרכזית של החברה הישראלית, אלא גם כ'חתך שהוא חיבור', כמרחב דרכו ניתן לייצר חיבורים מהם יכול לצמוח מחדש מרכז ישראלי משותף.
כמו בחלומו של פרעה, על הפרות השמנות והרזות, גם את הממלכתיות בישראל ניתן להבין במובן עבה או רזה
הזנחת מנגנוני הפעולה של המדינה במשך שנים ארוכות, הובילה לפגיעה אנושה ביכולתה של המדינה לתפקד במציאות החיים הנוכחית ובעתיד הקרוב והרחוק. את המחיר, כולנו משלמים.
אנחנו רגילים לחשוב על "יהודית-דמוקרטית" כמושג שיש בו מתח פנימי - אבל במובנים רבים אין סתירה ביניהם.
מצוקת הקרקעות בישראל הולכת ומחריפה, ביטול הפתרונות הקיימים של קבורה בקומות תגדיל את שטחי בתי העלמין בצורה בלתי אחראית ועיוורת לעתיד
