זהות יהודית

ישראל נקברת תחת קברים

מצוקת הקרקעות בישראל הולכת ומחריפה, ביטול הפתרונות הקיימים של קבורה בקומות תגדיל את שטחי בתי העלמין בצורה בלתי אחראית ועיוורת לעתיד

סיפור מדרש קדום על חוני המעגל מספר כיצד ראה אדם בצד הדרך שותל עץ חרובים, ושאל אותו מדוע הוא נוטע עץ חרובים: "הרי ידוע שעץ כזה נותן פירות רק אחרי שבעים שנה, ועם כל הכבוד – כנראה שאתה לא תהיה פה כדי לאכול אותם", אמר לו.

"גם אני מצאתי כאן עולם שלם של חרובים", ענה לו האיש, "אני נוטע אותו לדורות הבאים וכשם שאבותיי השאירו לי חרובים, כך גם אני משאיר לילדיי". 

גם ילדינו, דורות העתיד, ימצאו כאן עולם שלם – אך בעוד שהסיפור היפה עוסק בחרובים, הסיפור הטרגי שלנו, עוסקים בקברים, במצבות ובמאות בתי עלמין.

בעיצומו של תהליך המשא ומתן הקואלציוני, פורסם כי במסגרת ההסכם בין הליכוד ליהדות התורה תינתן האפשרות למשפחת הנפטר לבחור האם יקבר על הקרקע ולא בקומות, כפי שנהוג לעשות היום בבתי עלמין גדולים וצפופים. "קבורת שדה", בעגה ההלכתית מקצועית.

ההסכם בין הליכוד ליהדות התורה היה הסכם עם סעיפים רבים, ואיכשהו הסעיף הזה לא זכה לתשומת לב תקשורתית, אך הוא אחד הסעיפים שמבטאים את הלך הרוח המסוכן ששוטף את החברה הישראלית – חוסר ראייה לטווח רחוק. מגזריות. פופוליסטיות. 

אוכלוסיית ישראל גדלה. ובהתאם למחזור החיים, גם התמותה גדלה. לפי דוח מבקר המדינה לשנת 2020, בישראל של היום מתים כל שנה 44,000 איש. הקבורה היום מתפרסת על  12,400 דונם, כאשר רק כ-21% מהנקברים בשנים 2017-2015 נקברו בקבורה רוויה (קבורה על קומות). לאורך הדוח, המתפרס על 182 עמודים, סוקר המבקר את המצב העגום של הקבורה בישראל, ומזהיר באופן נחרץ מפני מחסור עתידי במקומות קבורה בעתיד. 

ביטול הפתרונות הקיימים של קבורה בקומות רק תגדיל את שטחי בתי העלמין בצורה בלתי אחראית. קבורת שדה מייצרת כאן בתי עלמין שצריכים עוד ועוד מקום. בגוש דן וכך גם בכל הארץ – אין מקום. פשוט אין. לנוכח משבר הדיור והצפיפות הגוהה, עוד ערים שלמות של בתי עלמין זה בטח לא הפתרון. קבורת שדה זאת פריבילגיה העיוורת לדורות הבאים, עיוורת למצוקת המקום הקיימת, וחסרת כל לגיטימציה פרקטית.

"אבל ההלכה מחייבת", יאמרו אותם לוחמי קבורת השדה. ובכן, היא לא. קבורה על הקרקע איננה מחויבת הלכתית. עוד מימי המשנה והתלמוד התמודדה גם ההלכה עם מצוקת מקום. מתוך החלטה של העדפת החיים על פני המתים, נוצרה שיטה הלכתית של קבורה שאינה תופסת מקום. סליחה על התיאור הגרפי, אבל זה הולך בערך ככה: הנפטר נקבר באדמה בקבורת שדה רגילה בטקס יהודי, אך ללא הצבת מצבה. לאחר כשנה מלקטים את עצמות הנפטר למתחם גלוסקמאות (תיבות) סמוך, למנוחת עולמים בחלקה משפחתית. זו היא השיטה היחידה שהייתה נהוגה בזמן המשנה והתלמוד והיא-היא הייתה הקבורה ההלכתית.

 

אז בואו נחסוך את הסיפור הדתי-הלכתי, ונפסיק להתבצר מאחוריו. מה גם, שלהשקפתי התורה היא תורת חיים היא, וכדאי שתהיה פה קצת יצירתיות הלכתית כזו שתתחשב ברוח הזמן, המקום, וברצון להיטיב עם הדורות הבאים. להשאיר להם עצים. ולא קברים. 

ואתם יודעים מה, קבורה היא רק מקרה בוחן לראייה מגזרית, כוחנית, פופוליסטית – שאינה רואה את טובת הכלל, את טובת המדינה, את טובת החברה, אינה רואה מעבר לצורך פופוליסטי של הכאן והעכשיו, אינה את העתיד של ילדינו והיא תאבד את כולנו. לפחות יהיה לנו מקום להיקבר. אם לא נשאיר חרובים, אז לפחות קברים. 

עוד בזהות יהודית