היהדות היא מכלול של דברים: היא דיברות ברורות, והיא שדה לפשרות והסכמים. היא הלכה ברורה, והיא הגות ורוח, שיח וברותא. היא זכויות פרט והיא תפארת הקהילתיות, היא לאומית והיא קבלת הגר.
חלק, יראו בה תרבות: כזאת המבוססת על היסטוריה עשירה ופולקלור מפואר. חלק אחר, יאבחן אותה כזהות לאומית, כגון זאת שראתה בה הציונות החילונית. וחלק נוסף, יראה בה דת: כזאת שבבסיסה חובה, מצווה וזכות, מרות ואל. והרוב המוחלט, יראה בה שילוב של שלושת אלו. לפרקים זהות, לפרקים תרבות, לפרקים דת, ולרוב – כולם יחד.
ועם זאת, נראה שבשיח הציבורי המשמעות שקיבלה את הדומיננטיות הגדולה ביותר בהקשר זה, היא זאת המתייחסת ליהדות כאל "דת". למרות העובדה שאצל מרבית היהודים הישראלים מדובר בתמהיל של דת, תרבות וזהות, ההתייחסות לענייני יהדות תמיד סבבה סביב הסדרים של "יחסי דת ומדינה" והתמקדה במחלוקות חוזרות ונשנות בין חילונים לדתיים. תפיסת היהדות כדת בלבד מזיקה במהותה, ומביאה לתגובת נגד הפוכה – במקום שהיהדות תקבל מקום על יתרונותיה ומורכבותיה, היא עוברת הפשטה בידי גורמים אינטרסנטים משני הצדדים, והופכת לדיכוטומית ומצומצמת. השיח החוזר ונשנה בדבר הפרדה במרחב הציבורי, מהווה דוגמה טובה לכך מהעת הנוכחית.
אותה תפיסה מצומצמת של היהדות הפכה כל התעסקות בסוגיות של יהדות במרחב הציבורי ובצביון הלאומי לתפוח אדמה לוהט. המדינה פוחדת מכוויות, ומושכת ידה מהאחריות לטובת גופים דתיים ופרטיים שונים. היעדר לקיחת האחריות של המדינה, יצר מצב של "איים של ריבונות פרטית", העדר ממלכתיות ופגיעה בזכויותיהם של רבים. ארגון השיח באופן שבו "היהדות" משמעותה דת בלבד, יוצר כפייה, ניכור ודילים פוליטיים, ומונע מהיהדות לתפקד כזהות משותפת ומחברת הדרושה לחברה הישראלית. במקום זאת, נושאת היהדות את עולו הכבד של המאבק הדתי-החילוני ונשמר הסכם עבודה הרסני לפיו הדתיים אחראים על הצביון היהודי ואילו החילונים על החירות וזכויות הפרט.
מהותה של המדינה כמדינה דמוקרטית, אינה מנותקת ומנוגדת ממהותה כמדינה יהודית. מדינת ישראל לא יכולה לוותר על מהותה כדמוקרטית, וגם לא על מהותה היהודית – וגם אין לדרוש זאת ממנה. העמקה ביהדות ושימוש מושכל ורגיש בעקרונותיה באופן החורג מהראיה הדיכוטמית בדבר יחסי דת ומדינה, יכול ליישב את המתח הרב שדרכו הורגלנו לבחון את המציאות.
אז אם כך לא, איך כן? המטרה שניצבת לנגד עינינו, ברורה: יותר יהדות, פחות כפייה. אל הדרך להשגתה, יש לצאת מהנחת מוצא ברורה: ישנו רצון משותף למדינה יהודית המאפשרת הנחלת זהות יהודית מגוונת אך נוכחת. הפתרון נמצא בתנועת מאזניים. כזאת שמצד אחד פועלת להפחת כפייה היוצרת ניכור, ומן הצד השני מגבירה את הזהות היהודית ומחזירה את המדינה לאחריות על יהדותה מבחינת תרבות, זהות, דם ולאום. לא רק מה "לא" נדרש כאן ("לא תחבורה ציבורית בשבת", או לחלופין, "לא לכפייה דתית"), אלא גם מה "כן" ("כן למתן אוטונומיה לרשויות מקומיות בנושא" "כן לשיעורי תרבות יהודית"). תנועה משולבת של "סור מרע ועשה טוב", הדוגלת בהפחתת כפייה ובהגברת הזהות היהודית הממלכתית.
החזרת המדינה לאחריות על יהדותה בכלל רבדיה – תרבות, דת, זהות, היא צעד הכרחי בדרך לעיגון חוזה חדש של ממלכתיות. סוגיות מהותיות במעגל חייו של אדם, כגון נישואים וקבורה, נמצאות כיום מחוץ לרמה הלאומית-ממלכתית ומופקדות בידיהן של גופים אחרים. אי-מעורבותה המספקת של המדינה, יוצרת איים של ריבונות עצמאית, חוסר אכיפה וקושי דמוקרטי. מספיק להביט במצב הקבורה בישראל כיום, על מנת להבין את עומק הבעיה.
הדרישה לממלכתיות אין משמעותה שעל המדינה לספק כל שירות, ואין משמעותה ריכוזיות מוחלטת של שירותים בידי המדינה – אלא ביזור מושכל לרמה המקומית או הקהילתית, הרגיש למורכבותה של החברה הישראלית ורואה את התמונה השלמה.
