ב-9 בנובמבר 2016, ב-2:25 לפנות בוקר (שעון ניו יורק), נפל דבר: איש העסקים דונאלד טראמפ נבחר לנשיא ה-45 של ארצות הברית. היום אנחנו כבר רגילים יותר למחשבה על הטייקון האקסצנטרי בתור נשיא (לשעבר, ואולי גם בעתיד), אבל אז תחושת התדהמה הייתה קשה – טראמפ היה אז איש עסקים חם-מזג, עם אפס ניסיון ציבורי, שהשתלח בפראות ביריבים פוליטיים ובשותפות בינלאומיות, איים בנשק גרעיני, התנער מכל התחייבות עבר של אמריקה, התבטא בגסות כנגד נשים, מיעוטים ומהגרים – וכל זה מהטוויטר. תחושת התדהמה – ובקרב מתנגדיו של טראמפ, האימה – הייתה חסרת תקדים.
תחושות דומות עוברות על מחנה השינוי – קואליציה לא-מוגדרת של מפלגות ימין ממלכתי, מרכז, שמאל וערבים – מאז ניצחונו המוחץ של בנימין נתניהו בבחירות לכנסת ה-25. המחשבה על קואליציה שבה אריה דרעי הוא הסמן המתון ואיתמר בן גביר הוא לא הסמן הקיצוני (תודה לאבי מעוז ממפלגת נעם) מעוררת חלחלה בקרב המחנה המתנגד לנתניהו. לפי יו"ר האופוזיציה לפיד, 30% ממצביעי מחנה השינוי שקלו רילוקיישן מאז היוודע התוצאות.
בארצות הברית, המפלגה הדמוקרטית יצאה מההלם והתחדשה – היא שינתה את השיח; נפתחה לקהלים חדשים; ריעננה את שורותיה (הגם והנהגתה היא עדיין מבוגרת ולבנה ברובה) והחשוב מכל פתחה את שוק הרעיונות שלה לארגון-מחדש. תהליך ההתחדשות הזה אפשר לה לנצח בבחירות האמצע ב-2018, להביס את טראמפ ב-2020 ולשמור על הרוב שלה בסנאט ולמזער נזקים בבית הנבחרים בבחירות האמצע ב-2022. מחנה השינוי חייב לעבור תהליך התחדשות דומה.
הכי קל להתמכר לטקטיקה – מי לא התאחד עם מי, איזו מפלגה הייתה צריכה הסכם עם עודפים עם מפלגה אחרת, איך לא הנמיכו את אחוז החסימה. זה נכון כפליים כשההפרש במספר הקולות האבסולוטי הוא נמוך להכאיב, כ-30,000 קולות. גם הקמפיינים הכושלים שהובילו כל מפלגות הגוש דורשים חשבון נפש. אבל לא בזה עסקינן.
אני לא ערבי ולא איש שמאל, ולכן זה לא תפקידי להגיד למפלגת העבודה, למרצ ז"ל או למפלגות הערביות מה עליהן לעשות אחרת. אני איש מרכז, אידיאולוגיה שנתפסת לעתים קרובות כריקה, סתמית או "לא ימין ולא שמאל" – ודווקא בשל כך המחנה, שהוא גדול הרבה יותר מאשר רק מפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי, חייב לטעון אותה במשמעות.
ראשית, דרושה אידיאולוגיה כלכלית: בחירות בישראל לא מוכרעות על שאלות כלכליות לרוב, אבל אחרי שנתיים של מגפה ושנה של אינפלציה עולמית אין מנוס מכך שנדרש לתת תשובה ברורה לגבי עמדות המרכז הכלכלי.
גם אם אנחנו מקבלים את דברי ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, לפיהם "בנושא יוקר המחיה כל מה שמנהיג יכול לעשות זה להראות שאכפת לו", ברור לנו שנכשלנו – במהלך קמפיין הבחירות יו"ר האופוזיציה-דאז נתניהו פיזר הבטחות על ימין ועל שמאל, חתם על צ'קים פתוחים והסתובב ברחבי הארץ עם בשורות כלכליות מופרכות. אף אחת מהן לא ישימה, אבל בזמן שסטודנטים לכלכלה לגלגו עליו בטוויטר המצביעים השתכנעו ש-"אכפת לו".
המרכז חייב לשים על השולחן את עמדותיו. מצד אחד לפתוח את השוק כמה שיותר – להסיר מכסים, להפחית רגולציה וביורוקרטיה, לפרק מונופולים ולעודד יוזמה – כדי למקסם את יתרונות השוק החופשי. מצד שני, להבטיח שהתחרות החופשית היא תחרות הוגנת ושאף אחד לא נשאר מאחור.
שנית, דרושה אידיאולוגיה ביטחונית: ישראל היא אומה בסכסוך, ובטח אחרי שנה רצופת פיגועים נושא הביטחון האישי זינק במעלה סדר העדיפויות של הבוחרים, דוחק כלפי מטה נושאים "חברתיים" כמו שוויון מגדרי וזכויות להט"ב.
רוב מוחץ של הישראלים מכיר בכך שהמשך השליטה הישראלית במיליוני פלסטינים ביהודה ושומרון מסכנת את אופיה היהודי של מדינת ישראל או את משטרה הדמוקרטי. רוב מוחץ לא-פחות מאמין שהפלסטינים לא מסוגלים או לא רוצים לקיים מדינה עצמאית ושוחרת-שלום, ולכן הוא סקפטי ופסימי לגבי נסיגות טריטוריאליות. אחרי עשרים שנה של אוטובוסים מתפוצצים ורקטות בשמי ישראל, בין סבב מו"מ כושל אחד למשנהו, אי אפשר להאשים אותם.
בספרו "ההחמצה" כותב הרב נתנאל אלישיב כי רוב מצביעי הימין מתנגדים לנסיגות טריטוריאליות לא מתוך זיקה דתית או לאומית עמוקה לגבעות השומרון אלא מתוך אותה סקפטיות כלפי שכנינו הפלסטינים. המרכז הפוליטי חייב להציב תוכנית ברורה, שתגדיר כיצד ישראל תמשיך לשמור על עצמה כמדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומשגשגת (ולא, להגיד "לא מדינה פלסטינית, לא מדינת אפרטהייד ולא מדינה דו-לאומית" – זה ממש לא תוכנית).
ולבסוף, ואולי החשוב מכל, דרושה אידיאולוגיה זהותית: במתח בין אופייה היהודי למשטרה הדמוקרטי של ישראל, לקח גוש תומכי נתניהו – הליכוד, החרד"לים והחרדים – בעלות על היהדות (והפטיר לעבר הגוש השני אמירות כמו "מתייוונים" ו-"עגלה ריקה"). מחנה השינוי, ובפרט המרכז והשמאל, במקום להשיב מלחמה קיבל את האמירה של יריביו והתנער מכל סממן יהודי. לא לחינם מנהיג המחנה הוא האיש שהשאלה המזוהה איתו יותר מכל היא "מה ישראלי בעינייך?"
לפתח זהות יהודית לא יכול להסתכם בפרקטיקות בלבד כמו ללכת לכותל או להפריש חלה. אנחנו חייבים לשלב את השיח היהודי, הערכים היהודיים והפרקטיקות היהודיות בתוך עולם הערכים הפוליטי שלנו – המאבק במשבר האקלים, לדוגמה, הוא לא רק התגייסות מול משבר גלובלי אלא שמירה על הארץ האהובה שלנו; זכויות הקהילה הגאה הן לא רק מאבק לצדק אלא ציווי יהודי – להקים בית ומשפחה בישראל; המלחמה בפשיעה במגזר הערבי היא לא רק סיפור ביטחוני ולא רק חלק משילוב מיעוטים בחברה אלא גם קיום של עשרת הדברות.
להפסיד זה כואב. זה מפחיד. אבל בדיוק בגלל זה אין למחנה המרכז את הפריווילגיה להתבוסס בתחושות ההפסד. חשבון נפש והפקת לקחים הם הצעד הראשונים בתהליך, אבל אסור לתת להם להפוך לחזות הכל. בוודאי שאסור להתמכר לעריפת ראשים כמקובל במחוזותינו, ואין מה לחכות למנהיג חדש ש-"רק הוא יביא את הניצחון" – לא לגנרלים עטורי דרגות, לא למשיח מזרחי מהפריפריה ולא למנהיגה. התחדשות היא קודם כל רעיונית – המנהיגים, המפלגות ולבסוף גם המצביעים יבואו אחר כך.
