עשרים ושתיים נשים חרדיות, בוגרות תנועת "נבחרות", הגישו בחודשים האחרונים בקשות רשמיות לש"ס, דגל התורה ולאגודת ישראל להתפקד כחברות מפלגה מן המניין. אלו נענו בסירוב, או לא נענו כלל. הסיבה? פשוטה. עצם היותן נשים. בשנת 2022 עדיין ישנן מפלגות בכנסת ישראל, אליהן נשים לא יכולות להיבחר. מדובר בחצי מכל קבוצה שאינו זוכה לייצוג, וזאת למרות ובניגוד לרצונן של נשים רבות המשתייכות לקבוצות אלו.
ככל שעוברות השנים ברור כי חשיבות ייצוג לנשים מכל גווני הקשת הפוליטית והחברתית היא קריטית לשינוי וקידום נשים. גם אם נראה לנו שבתקופה זו מצבן של נשים הינו טוב, תופעת ה-me too שפרצה לחיינו בשנת 2017 המחישה את השכיחות הגבוהה של אלימות מינית כלפי נשים. נתונים על פערי שכר והזדמנויות בשוק העבודה, זוכים אחת לתקופה לפינה קצרה במהדורה המרכזית.
חלק מרכזי מהדרך לשינוי המציאות – עובר בחקיקה, במדיניות ובהקצאת משאבים הוגנת. אך נתוני ייצוג הנשים בכנסת, מציבים בפניה מכשול אימתני. במסגרת הכנסת ה-24 הוגשו 22 הצעות חוק העוסקות בשיפור מצבן של נשים בישראל. רוב העומדות מאחוריהן, באופן לא מפתיע, היו נשים. העובדה שרוב הצעות החוק לשיפור מצבן של הנשים הוגשו על ידי נשים, יכולה לרמז על מה יקרה בהעדרן מהזירה הפוליטית – ומה קורה כבר כעת, במגזרים שבהם הנשים לא מיוצגות.
אחד ממאפייניה הבסיסים של הכנסת הוא ייצוגיות. לא סתם מכונים 120 יושביה "נציגי ציבור". להעדרה, יש השלכות אופרטיביות. בצורה הפשוטה ביותר, חוסר בנציגות גורם לייצוג פחות טוב של אזרחי ישראל בכנסת. מחקרים מצאו כי הגברת הייצוג של קבוצות מיעוט בפרלמנט תוביל לקידום האינטרסים של אותה קבוצה, שכן נציגי הקבוצה מבינים את צרכיהם של חבריה מחויבים אליה באופן שמבטיח הנעה לפעולה. המציאות מלמדת שכשאין ייצוג לנשים חרדיות, ערביות חילוניות או אחרות, אין מי שישמיע קולן, קשייהן, מצוקותיהן ויבטיח שאינטרסים שלהם ייוצגו. מכך, נגזרת השערה מוצקה ועגומה – בהיעדר ייצוג לנשים חרדיות, ערביות, חילוניות או אחרת, כמעט מובטח שהאינטרסים שלהן לא ייוצגו. מסיבה זו, כולנו צריכים להיות מודאגים מהצניחה הדרמטית במספר הנשים בקואליציה הנוכחית, 9 נשים בלבד, לעומת 30 בקודמת.
בנוסף, נוכחות של נשים במוקדי קבלת ההחלטות סולל את הדרך לנשים אחרות ומאפשר להן להגיע לעמדות מפתח ולעומת זאת, ייצוג חסר מעיד על חסמים קיימים העומדים בדרכן של נשים ומשמר אותם, ועל כן מהווים פגיעה בערך השיוויון.
הבעיה לא חונה רק במגזר החרדי. ייצוגן של נשים מכל המגזרים בכנסת ובממשלה, נמוך. אפילו נמוך מאוד. בישראל מעולם לא נבחרו לכנסת למעלה מ-30 נשים, משמע, 25% מכלל חברי הכנסת. על פי הדירוג של האיגוד הבין-פרלמנטרי (IPU), בשנת 2021 ניצבה ישראל במקום ה-83 הלא-מכובד במידת ייצוג הנשים בפוליטיקה. לפי מדד ייצוג נשים בממשלה במדינות ה OECD, ישראל הגיעה למקום ה 29 מתוך 39. היום, כש-9 נשים בלבד משתתפות בקואליציה, ניתן לשער שנמצא את עצמנו מגרדים את תחתית הטבלה.
הבעיה לא נגמרת במסדרונות הכנסת. שיעור הנשים בישראל שמכהנות או מתמודדות כנבחרות ציבור הינו נמוך בכלל הזירות: מקומי, אזורי וארצי. הדבר בולט ביתר שאת במגזר החרדי, שם אין כלל נציגות של נשים. הנתונים מדהימים: אם תכנסו לכל חדרי המועצות המקומיות בערים החרדיות, לא תמצאו אפילו אישה חרדית אחת סביב השולחן. המספר הוא אפס. לא תת-ייצוג. לא ייצוג לא מספק. לאישה החרדית אין ייצוג בעירה.
אז מה נעשה במישור החוקי? האם באמת הכנסת שתקה לאורך השנים, למול אותו מצב מביך? בעניין הזה, חשוב לציין כמה מרכיבים חשובים. ככל שזה נוגע למצב חוקי, אין חוק ספציפי הקובע הסדרה כלשהי על נוכחות של נשים ברשימות מועמדים לכנסת או מספר נשים שצריכות להיכלל ברשימה. ישנן מפלגות המתהדרות במספר נשים גבוה ברשימותיהן (לדוגמה, מפלגת העבודה) ואילו אחרות שאין בהן מועמדות נשים בכלל. למעט חוקים כלליים העוסקים בחובת שוויון לנשים (חוק שירות המדינה; חוק שיווי זכויות האישה וחוק חברות ממשלתיות) אין כל הסדרה חוקית לגבי חובת נוכחות נשים ברשימות ארציות או מועמדות לכנסת ואין התערבות מצד המחוקק בעניין.
היעדר הייצוג של נשים בזירה הפוליטית איננו נמצא רק במסדרונות הכנסת והממשלה, אלא בכלל התפקידים בהם מכהנים נבחרי ציבור, כמו מינהלים קהילתיים, מועצות אזוריות ורשויות מקומיות. אך דווקא האחרונות, מהוות מקרה בוחן מעניין לעשייה בנושא.
לאחר שסבלו מתופעה דומה, נקטו הרשויות המקומיות מספר צעדים לשיפור אחוז שיעור הנשים ברשימות מקומיות לקראת הבחירות המקומיות של 2018. הראשון, אימוץ מכסות ייצוג לנשים: ביוני 2014 אישרה מליאת הכנסת את חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 12), התשע"ד-2014, המעניק מימון בחירות גבוה יותר לסיעות ברשויות המקומיות שיש בהן ייצוג נשים גבוה. החוק קובע שסיעה (במועצה מקומיות או בעירייה) ששליש לפחות מחברי המועצה שנבחרו מטעמה הן נשים, תזכה לתוספת בשיעור של 15% מסכום מימון הבחירות שהיא זכאית לו לפי החוק. מטרת החוק היא לתמרץ רשימות להציב שיעור מכובד יחסית של נשים בקרב מועמדיהן למועצת הרשות – ובמקומות ריאליים. השני, הינו קמפיינים לקידום התמודדות של נשים במרחב המקומי, של ארגונים במגזר השלישי כמו עמותת כ"ן ושדולת הנשים.
לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה ונתוני משרד הפנים, בבחירות משנת 2018, שיעור הנשים הכללי מקרב המתמודדים לתפקידים ברשויות המקומיות עלה מ-13.1% ל-17.7%. במועצות אזוריות ההשפעה הייתה גדולה אף יותר: בבחירות 2018 קרוב ל-25% מהמתמודדים לתפקיד חברי מועצה היו נשים. תוצאות אלו מלמדות שגם אם באופן חלקי, אט אט, נשא המאמץ פרי וחל גידול במספר הנשים שהתמודדו ובמספר הנשים שנבחרו. אך למרות זאת, הדרך עוד ארוכה. גם במבט פנימי וגם במבט השוואתי, שיעורן עדיין נמוך מאוד הן ביחס לאחוז המועמדים גברים.
בנוסף, ראוי לציין כי קיימים הבדלים מהותיים בין רשימות שאימצו את התמריצים לאלו שלא עשו זאת. כך למשל, לקראת הבחירות המקומיות ב-2018 מפלגת יש עתיד החליטה כי לפחות שליש מהמקומות הריאליים בכל רשימה יוקצו לנשים, ומפלגת בל"ד החליטה כי היא תפעל להבטחת ייצוג לנשים במקומות ריאליים ברשימותיה בבחירות המקומיות, כך שיובטח ייצוג לנשים בשלוש מועצות מקומיות לפחות. ניתן לראות זאת גם בתוצאות הבחירות: 19 נשים נבחרו לכהונה במועצות ערים, לעומת 10 נשים בבחירות הקודמות. לעומת זאת, במפלגות החרדיות, לא נעשה דבר ולא נבחרה אישה אחת לכהונה. משמע, בקרב המפלגות החרדיות, עד כה, תמריצים אלו לא סייעו, אפילו במעט, לשינוי בנוכחותן של נשים בכלל הזירות בהן נשים יכולות להיבחר.
כדי להבטיח ייצוג הולם של 51% מהאוכלוסייה ולדאוג שישראל לא תישאר מאחור, נדרשת התערבות של המחוקק. זו תקרת זכוכית שכולנו, כל מי שמאמין ומאמינה בשוויון, מוכרחים לשבור. בין עם בעזרת חוקים מעודדים או חוקים מענישים, זהו צעד הכרחי לעיצוב פניה של מדינת ישראל.
