שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות, עולות בחלומו של פרעה בתחילת פרשת מקץ שבספר בראשית. הראשונות עולות מן היאור – יפות מראה ובריאות בשר. רועות באחו, מלקטות עשב בשיניהן הגדולות ובלשונן הבשרנית. לאחר זמן קצר, עולות ובאות שבע פרות הקבוצה הרזה: גופן דק הבשר ורע המראה ספוג במי היאור. הן נעמדות לפני הפרות השמנות, ועוד לפני שמספיק פרעה להתעורר ולצאת מהרפת שכבשה את שנתו, אוכלות הפרות הרזות את הפרות השמנות ולא משאירות להן כל זכר.
אז מה לאותה חגיגת מנגל קניבליסטית על שפת היאור, ולממלכתיות בארץ ישראל? אל מול הפרדיגמה השבטית השולטת בשיח הציבורי בחברה הישראלית, ניתן לזהות שתי תגובות עקרוניות המכונות ממלכתיות. נקודת ההתחלה שלהן אולי זהה, אבל סופן שונה באופן מהותי: הממלכתיות הרזה, והממלכתיות העבה. יחסי הכוחות שבין העבה לרזה, הם משל חשוב לנעשה בקרבנו. פרה זאת פרה, ממלכתיות זאת ממלכתיות, אבל החלוקה של כל אחת מהן לשתי קבוצות המאיימות זו על זו וניזונות זו מזו, מלמדת אותנו רבות על היחסים שבינינו היום. וכמו בחלומו של פרעה, גם על מה שצופן לנו העתיד.
הממלכתיות הרזה תבקש לצמצמם ככל הניתן את מקומה של המדינה בשוק הרעיונות. היא מבוססת על התפיסה הסוציולוגית לפיה השסעים החברתיים בצד הזהות והמנגנונים השבטים הם אחד מהמאפיינים המהותיים של החברה הישראלית. המחזיקים בתפיסה זאת, רואים את השסעים בחברה הישראלית כעמוקים, מהותיים, ואינם ניתנים לגישור. הסתכלותם על המחלוקות המעצבות את החברה הישראלית, היא הסתכלות כפולה: ברמה הפרקטית, הם סבורים כי לא ניתן להכריע במחלוקות הישראליות. הם סבורים כי מדובר במחלוקות עמוקות המגיעות לטבעו של הטבע האנושי והלאומי ושההכרעה במחלוקות איננה רק בלתי אפשרית מבחינה פרגמטית, אלא היא מעשה פסול מבחינה מוסרית. הממלכתיות הרזה מוותרת על ההכרעה במחלוקות הישראליות ומעדיפה על פניה את הגישה המציעה להסדיר את החיים הציבוריים הישראליים, בהינתן המחלוקת.
"תנו לרעיונות להתגושש", קורא הממלכתי הרזה, "השוק החופשי יעשה את שלו, והחזק ישרוד". ומה התוצאות של הממלכתיות הרזה בשטח? כיצד היא משפיעה על תפיסת מושגי היסוד בחברה הישראלית? היא לוקחת את החברה הישראלית, ומפרקת אותה למגזרים הנדרשים להגן על הרעיונות שלהם ועל האינטרס הפרטי שלהם. במקום להסתכל על הטוב הכולל, מבקש כל מגזר לנהל משא ומתן נפרד מול המדינה על מנת להשיג את הטוב ביותר בעבורו. גישה זאת מחלחלת גם להסתכלותנו על המוסדות ועל תפקיד המדינה. אספקת שירותים חברתיים נרחבים, לדוגמה, הם לא תפקידה של המדינה; אין טעם אמיתי בשימור מודל צבא העם על חשבון הפיכתו לצבע מקצועי; על המדינה להתרחק מניסיונות להסדרת וכינון יחסי הדת והמדינה.
ומאידך, ניצבת הממלכתיות העבה. אותה ממלכתיות דשנה, שגדלה בבית מדרשו של בן גוריון וניזונה מרעיונות של חזון ציוני משותף עמוק. היא הלכה וטופחה על ידי מוסדות ממשלתיים שונים, שפעלו ועודם פועלים לבניית האומה ולחיזוקה בצד פעולות יזמיות חלוציות המקדמות ערכים אלו בשוק הפרטי והחברתי. "יש רצון לסיפור משותף ופירוק השבטים", קורא הממלכתי העבה, "וגם השוק החופשי צריך להתנהל בתוך הפרדיגמה הציונית". ובשטח, ניכרת תפיסת הממלכתיות העבה בדעות הקוראות להרחיב את אספקת השירותים על ידי המדינה; לשמור את מקומו של צה"ל כנקודת מפגש ואיחוד בין חלקיה השונים של החברה; ולכונן הסדרים המאפשרים הרמוניה בין הדת והדמוקרטיה תחת כנפיה של המדינה.
ומחלום הבלהות של פרעה – למציאות שלנו. בחסותן של מגמות ניאו-ליברליות גלובליות, הפועלות למיצוב המדינה כניטרלית למול חיזוק השווקים הכלכליים והחברתיים, הולכת הממלכתיות הרזה בשנים האחרונות ותופסת תאוצה. אותן תפיסות ממלכתיות רזות הולכות ומתרבות בקצב מסחרר, "אוכלות" את הממלכתיות העבה ודוחקות רעיונות העוסקים בטוב משותף, בפירוק השבטים ובהתפרקות מהגרעין האידיאולוגי הקשה. בפועל, נראה שהממלכתיות הרזה לא יוצרת שוק חופשי וליברלי – אלא ההפך. היא משאירה את ניהול החברה לקבוצות אינטרס שבטיות שאינן מייצגות את עמדות הציבור הרחב, אוחזות במונופול בתחומים הנוגעים לחיים של כולנו וכולאת אותנו במו"מ תמידי במטרה להשיג כמה שיותר על חשבון האחר.
אז איך מונעים מהפרה הרזה לאכול את הפרה השמנה, או בפשטות – איך מקדמים את הממלכתיות העבה?
בתור התחלה, יש לנהוג בה ברגישות ולהודות בנפיצות שהיא נושאת בתוכה. ההיסטוריה והתגלמותה במציאות הנוכחית מלמדות שבעבר שימשה הממלכתיות להדרתן של אוכלוסיות מוחלשות ממוקדי קבלת ההחלטות הישראליים. דחיקת תרבויות (ובפרט מארצות המזרח) לשולי השיח והאתוס התרבותי בימים ההם, והיעדר שוויון ההזדמנויות שהתפתח לכדי היעדר שוויון במוסדות, יצרו שם רע לממלכתיות וצבעו אותה בצבעים אלטיסטים מובהקים. עצימת העיניים לסוגייה, סופה האשמות בדבר דחיקה חוזרת של סוגיות נפיצות לשולי השיח.
והפספוס, הוא של כולנו. ממלכתיות רזה אולי יוצרת מצג של שוק חופשי וריבוי דעות, אבל בפועל, המציאות מוכיחה כיצד היא דווקא מגבירה את תחושת הכפייה ואת רעש הוויכוחים. אין שפה משותפת – יש מאבק שבטי בלתי פוסק, הדורש מכולנו משאבים רבים. ברגישות, באיזון ותוך עקרונות מובנים, יש לעלות על נס את הממלכתיות העבה, לבסס את מקודמה בשדה ולהבטיח שבניגוד לפרות הרזות, היא תשאר ליותר משבע שנים.
