במרכז השיח

ממלכתיות – ממילה שחוקה לגישה מחייבת

מי היא אותה ממלכתיות מדוברת, למה צריך להחזיר אותה למרכז הבמה ובאיזה מתכונת?

נמצאה המועמדת למילת השנה של האקדמיה ללשון עברית: "ממלכתיות". בשיחות פרלמנט; בוויכוחים; על שלטי החוצות בזמן קמפיין הבחירות ובנאומים על דוכן הכנסת, נראה שכולם נכנסים למצב מלכותי. "ממלכתיות", הם מהרהרים בארשת פנים רצינית, ונדמה ועוד רגע ישימו על עצמם את מדי חצר המלוכה של מדינת ישראל ויתחילו לזוז שורות שורות בוואלס על רחבת הכנסת. אז זהו, שלא. ממלכתיות, אותה אחת שהפכה בעבור רבים למילה צינית ומרוקנת, היא למעשה גישה טעונה ומחייבת, הנושאת בתוכה משמעות רבת חשיבות. ועם זאת, היעדר שיח מעמיק בדבר משמעותה – כזה הקשוב למציאות של היום, ובו בעת סוקר אחר העבר שבו צמחה – מרוקן אותה מתוכן.

בישראל של שנת 2022, זאת המורכבת מאינספור שבטים שונים (החורגים מפרדיגמת ארבעת השבטים המפורסמת), נדרשת הממלכתיות ביתר שאת. אבל לפני שאנו מקדשים אותה, עלינו לשאול: באיזה צורה? ואז, עלינו לפנות להגדיר את מושג ה"ממלכתיות החדשה".

ראשית כל, נחזור לימיו של דוד בן גוריון – ימי הקמת המדינה. למול התפלגות היישוב היהודי לארגונים ולמחתרות, לצד גלי העלייה שהביאו שלל צביונות תרבותיים לתוך הארץ הקטנה – ראה בן-גוריון צורך אקוטי ביצירת תפיסה קושרת: כזאת המשנה הסדרים קיימים בעודה שמה את המדינה במרכז, ומעניקה סמכות לשלטון בכלל תחומים מתוקף היותו נבחר בצורה דמוקרטית. בן-גוריון ביקש לקשור את החברה הישראלית כולה תחת סיפור אחד, וסמכות ברורה. כזאת הלוקחת מארגונים פוליטיים שונים את כוחם, ומבססת שפה אחת סדורה המדוברת ונאכפת בכוח המדינה.

ועם זאת, כחובב היסטוריה ידוע הביט בן-גוריון אל העבר היהודי – וצפה בחרדה בהעדרה של מסורת ממלכתית בקורותיו של עם ישראל. את חורבן הבית, ראה ככישלון ממלכתי שנבע מהתפוררות פנימית והעדר לכידות, לצד היעדר הנהגה נכונה. למול ההיסטוריה ביקש בן גוריון לייצר מודל חדש; כזה המאזן בין מוטיב ה"ממלכתי", לבין המוטיב ה"דמוקרטי".

בליבת תפיסת הממלכתיות של בן גוריון, עמדה השמירה על ריבונותה של המדינה וכיבוד סמכותם של מוסדותיה. אמונה זאת הפגין ביתר שאת, עת תבע בכל תוקף את פירוקו של אצ"ל ושילובו בשורות ארגון ההגנה. פרשת "אלטלנה" הייתה פסגתה האלימה של דבקותו בגישה, עת הורה להפעיל את הצבא כנגד אנשי אצ"ל שסירבו להישמע להוראות הממשלה הזמנית ובכך למעשה ערערו על תפיסת הסמכות אותה ביקש להנחיל. 

יסוד הכרחי נוסף בתפיסת הממלכתיות של בן-גוריון, היה שעל המדינה להעניק שירותי יסוד לכל אזרחיה ובכך להשאיר את הכוח בדבר שירותים חיוניים בידייה. בין המוסדות המייצגים פרדיגמה זאת, נמצאים מערכת החינוך הממלכתי אשר ביקשה לטשטש את הזרמים ולהטמיע זהות לאומית משותפת; ולשכת העבודה, שהיוותה שירות תעסוקה ממלכתי וקשרה בין כלל הסתדרויות העובדים וארגוני המעסיקים שהיו אז ושויכו למפלגות שונות.

אבל גם מחירים כבדים, זהותיים, תבעה אותה תפיסה ממלכתית שביקשה לבצע כור היתוך זהותי. הרצון לכונן חברה ובה העם מקבל את מרות המדינה ורואה בה אינטרס כללי מועדף, תבעה מקבוצות רבות, שלא לקחו חלק בעיצוב מוסדותיה ואופייה – לוותר על חלקים משמעותיים בזהותם. קביעת התכנים שילמדו במערכת החינוך הממלכתי, לדוגמה, גררה את הצורך לוותר על חלקים אחרים – פיסות היסטוריה משמעותיות בחייו של הפרט והקבוצה. הסתכלות על התחושות מבוססות המציאות, שהצטברו בקרב עולי ארצות ערב בעשורים האחרונים – יעידו על כך טוב מכל. עובדה זאת, לצד העדר הסדרה מספקת, היא חלק משמעותי בשני המשברים הנוכחים היום בחברה הישראלית: משבר הלכידות, ומשבר המשילות. משבר הלכידות, כתולדה של קבוצות המרגישות שהן נלחמות זו בזו על זהותן; ומשבר המשילות, כתולדה של העדר כללים המסדירים את היחסים בין הקבוצות באופן המבטיח תחושת אמון והוגנות. כך, הולכת הממלכתיות ומתפוררת.

אז לשם מה אנו חוזרים היום, ומבקשים להחזיר את הממלכתיות לכס המלכות? הממלכתיות נדרשת כי היא מאפשרת לקבוצות השונות בעם לעמוד בשורה אחת, למצוא שפה משותפת – ולפעול יחד למען האינטרס המשותף, מתוך ההבנה שסיפוקו הכרחי כדי לייצר את התשתית למילוי האינטרס הפרטי שלהם. שמירה על חוק וסדר במדינה, הכרחי לא רק על מנת שהמנהיגות תוכל להתפאר בחוק ובסדר שתחתיה – אלא בראש ובראשונה, בשביל שהאזרח יוכל לחיות במדינה שבה החוק והסדר מגנים עליו ומאפשרים לו ביטחון פיזי, כלכלי ונפשי. ובהקשר למנהיגות – מנגנוני הדמוקרטיה והשמירה עליהם, הם המבטיחים שהמנהיגות תפעל למען העם הבוחר בה ולא ההפך.

אז איך עושים "ממלכתיות חדשה", מבלי לעורר אנטגוניזם ותחושה של הרחקה והדחקה?

מאזנים בין האישי לציבורי. תפיסת ה-50:30:20, מדגימה זאת. כש50 אחוז מהסמכויות נמצאות בידי השלטון המדיני המרכזי, 30 אחוז בידי הרשויות המקומיות ו20 אחוז בידיו של הפרט, ניתן להשמיע מנעד רחב של קולות מבלי לאבד את הבסיס המרכזי המשותף.

מחנכים באופן שיעודד ויאפשר התבוננות בעבר וחקר אישי, ומבסס פרדיגמה של הסתכלות משותפת על ההווה והעתיד. לוקחים את שלל הסיפורים, התרבויות, הכשלים וההצלחות – ומביטים עליהם כמקשה אחת המרכיבה את הרעיון הישראלי.

מסדירים את הכללים בהתבססות על הסכמה רחבה, מתוך הבנה שהעדרם גורר ויכוחים חוזרים ונשנים בדבר שאלות הנוגעות באיזון בין רשויות, וביחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית.  במקביל, מעודדים ייצוגיות שתאפשר לכמה שיותר קבוצות בחברה הישראלית לקחת חלק במוסדות שלטון ולפעול בשרות מקור הסמכות השלטוני. 

 

עוד בבמרכז השיח