אין קלישאה חלולה יותר, ומוצדקת יותר, מאשר "למען עתיד ילדינו" – הבטחות, חלומות, שאיפות ורפורמות בכל תחום ומכל הקשת הפוליטית חולקו על בסיסה, שהרי אין דבר שפורט על נימי הרגש יותר מאשר הילדים שלנו. אבל בה בעת, למציאות יש תוכניות משלה: רוב מכריע של הפוליטיקה מוקדשת לטווח הזמן המיידי, למושב הכנסת הקרוב במקרה הטוב או למחזור החדשות הקרוב במקרה הרע. אז כן, נעשה הכל למען עתיד ילדינו – אבל כמה זה אפשרי, בשעה שהמערכת שבסופו של דבר תעצב אותו, משקיעה את כל כולה בהתמקדות בהווה?
לא סתם חרטה הכנסת את עקרון הייצוגיות כעקרון בסיסי בדמותה. כבית הנבחרים תפקידה לשקף את רצון העם. הייצוגיות מבטיחה שקולות שונים ישמעו, ושיהיה מי שידאג לאינטרסים של הקבוצות השונות בחברה הישראלית. זאת אבן יסוד בדמוקרטיה, העולה תדיר בסוגיות של ייצוג נשים ומיעוטים. אבל שיח בדבר ייצוגיות דורית כמעט ואינו קיים, ולדורות העתיד – צעירים מתחת לגיל 18 ואלה שעדיין לא נולדו – אין נציגים בכנסת. לא ניתן להיבחר לכנסת מתחת לגיל 21, וגם ח"כים צעירים הם נדירים במשכן. כך נוצר מצב שבו רוב מכריע של מקבלי ההחלטות לא לוקחים בחשבון את השיקולים שיהיו רלוונטיים לאזרחי המדינה בעוד עשרים, שלושים וארבעים שנה, אזרחים שאין להם נציגות פוליטית ואין מה שישמיע את קולם. בפרט בעידן של שינויים מואצים – מהפכות טכנולוגיות, שינויי אקלים, שוק עבודה דינמי, השינויים בצרכים הפדגוגים וגלובליזציה במשבר – השיקולים האלה רלוונטיים מאי פעם, ונעשים רלוונטיים יותר ויותר מיום ליום.
נסיונות מעניינים נעשו בעבר על מנת להכניס את החשיבה על הדורות הבאים לפעילות הכנסת והחקיקה. בתחילת שנות ה-2000 ביקש שר המשפטים-דאז יוסף (טומי) לפיד ז"ל למנות את "נציב הדורות הבאים" כנציגו הרשמי של דור העתיד בפרלמנט הישראלי. הנציב זכה לסמכויות מופשטות בלבד כגון הזכות לנכוח בכל דיון שיהיה רלוונטי לדורות הבאים, לייעץ לכנסת לגבי השלכות חקיקה ולצרף חוות דעת, אבל היה נעדר סמכויות "עם שיניים": אחרי קדנציה אחת של השופט בדימוס שלמה שהם, שלא אופיינה בתרומה משמעותית לחקיקה, לא מונה נציב נוסף והנציבות פורקה הלכה-למעשה.
שני עשורים אל העתיד, וראש מפלגת "צעירים בוערים", העתודאית הדר מוכתר (שמחויבת בגיוס צבאי ושהיא צעירה מדי מכדי להיבחר לכנסת) הרימה קמפיין תקשורתי מקיף על יוקר המחיה ועל הקשיים הכלכליים של צעירים בישראל. למרות שלא יכלה להיבחר, מוכתר ביקשה להשמיע קול שנעדר מהשיח – קולם של צעירים מוטרדים, שלא מרגישים שיש מי שמבין ומכבד את האינטרסים שלהם ושלא מבינים למה לבזבז זמן על וויכוחים פוליטיים מופשטים כמו פסקת ההתגברות, עתיד השטחים או מהי "מדינה יהודית".
עם כל ההבדלים, הן לפיד והן מוכתר נגעו בסוגיה חשובה: מי מייצג את מי שלא יכול להיות מיוצג? ולא פחות חשוב מכך – איך מייצגים? מינוי נציב, בעל מוניטין ומקצועיות וצוות, אולי נוסך הילה של יוקרה במשימה החשובה לדאוג "לעתיד ילדנו" אבל הופך אותו לנמר של נייר כל עוד אין לו יכולת להשפיע ישירות על חקיקה ומדיניות – ואין מה לצפות שהכנסת, אחד הפרלמנטרים החלשים בעולם מלכתחילה, תחליש את עצמה עוד יותר לטובת נציב. מנגד, קמפיין ציבורי – ובפרט קמפיין צבעוני, פרובוקטיבי ופופוליסטי כמו של מוכתר – הוא מצוין בהעלאת הסוגייה לתודעה הציבורית אבל מעורר באופן טבעי אנטגוניזם וזלזול, ואם אינו מתורגם למנדטים הוא נשאר ברמת הקמפיין ולא מוביל לשינוי מדיניות ותכנון.
ברוח ה-"גם-וגם", נדרש פתרון הוליסטי והיברידי: בדומה לנציב שמינה לפיד, יש לבנות צוות מומחים מקצועיים ובעלי-שם שידעו לשים על השולחן פתרונות קונקרטיים להורדת מחירי הדיור, למאבק ביוקר המחיה והפיכת לימודים גבוהים לנגישים לכולם. את פעולת הצוות יש ללוות בקמפיין עממי, פופוליסטי לעתים, שיוכל לא רק לרתום אליו את המוטבים המרכזיים שלו – צעירים בישראל – אלא גם את הציבור הרחב. ולבסוף, לקמפיין צריכה להיות "רגל מסיימת" שנעדרה הן ממאמצי לפיד והן ממאמצי מוכתר – נציגות פוליטית מחויבת לעקרונות ולפתרונות שקידם ההסכם, שתוכל להפוך אותם מהבטחות למציאות.
