"מחזירים את המשילות", שבו והכריזו כותרות העיתונים בוקר המדגם, מצטטות את דבריו של ראש מפלגת הימין בצלאל סמוטריץ'. את אותה המשילות חרט סמוטריץ' בראש הקמפיין שלו, ותבע את המאבק להחזרתה כמטרתו העליונה של גוש הימין ביום שאחרי הניצחון. את העדרה הוא אפיין מנקודות מבט רבות ומגוונות: כאלו הרואות ביטוי להעדרה בפשיעה הגואה בחברה הערבית, ואחרות הרואות בביקורת השיפוטית הוכחה לירידת קרנה של הדרג הנבחר במדינה למול הרשות השופטת, המסמלת בעבור רבים אליטיזם ישן ומדיר.
במובנים רבים, סמוטריץ' צודק. אותה משילות אכן נדרשת, אבל לא בכל מחיר. ולענייננו, יש לזכור שהיא רק צד אחד של המטבע. מהצד השני, ניצבת הלכידות. ולה, במיוחד בגלי הבחירות הנוכחיים, אין כל זכר. גם ממשלת השינוי שהוקמה על קרעי תרנגולת וביקשה לשאת מסר של אחדות, קרסה כי לא הצליחה לייצר שפה אחת ולבסס לכידות אמיתית.
בהעדרה של הלכידות ובאי התייחסות לחשיבותה, המשימה לבסס את המשילות בחברה הישראלית הופכת לקשה עד בלתי אפשרי. "שבט אחים" מתחיל להיתפס כאמרה צינית עד כדי פופוליסטית; כזאת המתאימה לעיטור שירים במצעד הפזמונים, ופחות לביסוס גישה פרגמטית בחברה המשוסעת של ימינו. אך לכידות לא חייבת להתקיים רק במופע "דביק" זה: לכידות, משמעותה בראש ובראשונה אמון בין הקבוצות השונות; שיתוף פעולה לצורך הגעה לפתרונות; והכרה באינטרס המשותף הקושר את האזורים השונים במדינת ישראל יחד למול האתגרים. לא חייבים להיות אחים על מנת להתלכד.
האלימות הגואה בדרום היא מקרה בוחן נפלא ומצער לבעיית המשילות. שיחה קצרה עם תושב דרומי אקראי תספיק על מנת להבין את עומק המצוקה הנחווית שם. תחילתה בבתי עסק הנשרפים לאחר שסירבו לשלם פרוטקשן לארגוני הפשיעה השולטים באיזור (ראו ערך מאפיית מרטין בבאר שבע – מקום אהוב על ידי תושבי העיר, שנשרף בסופו של חודש אוקטובר) וסופו בדיווחים על ירידת מחירי הדיור באיזור. דו"ח מבקר המדינה משנת 2021, שיקף ממצאים חמורים על המצב בנגב. בהיבט תאונות הדרכים, מעורבותם של נהגים מהאוכלוסייה הלא-יהודית בתאונות דרכים וקטלניות גבוה משמעותית משיעורם במרחב הנגב ובכלל האוכלוסיה; תיקי פוליגמיה רבים נסגרים ללא הגשת כתב אישום ודיווחים כוזבים רבים מוגשים לביטוח לאומי. תופעת סחיטת דמי החסות מבעלי עסקים, בונים פרטיים, מוסדות חינוך ומפעלים גם היא ניכרת בשטח; ותושבים רבים בערים כגון באר שבע וירוחם יעידו על פחד ממשי הפוגע באיכות חייהם ובתחושת הביטחון האישי. לצד כל זאת, למדינת ישראל אין רישום סדור של התושבים בנגב.
"משילות" (governance) מוגדרת ככושר וכיכולת של הרשויות הממלכתיות לפעול בגדר סמכויותיהן. המונח מתאר את יכולתה של הממשלה להצליח למלא את תפקידיה וליישם את מדיניותה בצורה טובה ויעילה.' כתב מבקר המדינה באותו דוח מדובר, ובכך שירטט את הגדרתה של המשילות. בהסתכלות על המצב בנגב לגופו, העובדה שלמדינה אין את הידע והיכולת בכל התחומים הללו מעידה על אי יכולתה לספק שירותים תקינים וסדירים לכל תושביה באשר הם. לא רק תושבי האיזור, הרואים עצמם כגרים במרחב פרוע, נפגעים – אלא גם החברה הבדואית עצמה.
אז מה לכל זה וללכידות? בהעדרה של ליבה ישראלית מוסכמת, החברה הישראלית אינה יכולה לחבר יחד את חלקיה השונים על מנת לפעול בשיתוף פעולה אל מול האתגרים החברתיים והלאומיים. היפרדות כוחות זאת אינה נותרת רק במישור האזרחי, אלא מחלחלת לאופן שבו מתקבלות החלטות ולאינטרסים המניעים את השלטון וזרועותיו.
בשנים 2017-2019, השקיעה המדינה 1.7 מיליארד ₪ בתוכנית החומש לסיוע למגזר הבדואי. על אף סכום העתק, מדורגים הבדואים בתחתית הדירוג החברתי-כלכלי. איכות חייהם נמוכה, התשתיות רעועות ומערכת החינוך נמצאת הרחק מאחור. העובדה שההשקעה התקציבית הענפה לא עזרה, מעידה כי גם כאן הפתרון לבעיה הוא לא בהקצאת כספים אלא בחשיבה עמוקה יותר על הבעיה.
"קידום של האוכלוסייה הבדואית בנגב תלוי בתיאום בין כלל הגורמים הקשורים" – קבע המבקר בדו"ח הנ"ל. אך העדר הלכידות המחלחלת לתוך משרדי הממשלה ומעמיקה את משבר האמון בין הגופים, מקשה מאוד לפעול בשיתוף פעולה. כשאיתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי, יוצא כנגד המפכ"ל בראש חוצות – קשה להאמין שהם יצליחו לפעול יד אחת כנגד הפשיעה המתרחבת. יתר על כן – כל מאבק בעד המשילות, יתפס במציאות הקיימת כצעד לאומני. הדבר יוצר קיטוב, פוגע ביכולת לפעול לשיפור המצב הקיים, ומביא לדחיקתם של קולות חשובים העוסקים בזכויות המיעוט ובהיבטים הסוציאליים, האנושיים והחוקתיים מהשיח.
הקריאות החוזרות ונשנות להחזיר את המשילות לידיה של מדינת ישראל נכונות – אבל אינן מספקות, אם הן מתעלמות מהעדר הלכידות העמוק בחברה הישראלית.
