חינוך

משבר מורים – או אולי הזדמנות לשינוי?

משבר החינוך עמוק ולעתים מייאש, אך התבוננות מעמיקה במרכיביו ופירוק חלקיו השונים, דווקא פותח צוהר לתיקון ושיפור.

מערכת החינוך בישראל נמצאת במשבר עמוק, ואולי הטרגדיה הגדולה ביותר, היא שנדמה שכלל אין צורך להוכיח את זה. זה ברור לכולם. המציאות בשנים האחרונות שזורה באירועים שיצרו תחושה שהמערכת הגיעה לנקודת השפל  – ושיותר נמוך מזה, כבר אי אפשר להגיע. ביטול מבחני מיצ"ב 2018 לאור תופעות של הטיה ורמיה רחבי היקף, הישגים נמוכים מאוד במבחנים הבינלאומיים (PISA 2018), אסון נחל צפית, סגירת מערכת החינוך בתקופת הקורונה, קריאות תגר מתעצמות של השלטון המקומי ועוד ועוד. בקיץ האחרון נוספה עוד נקודת ציון למשבר ההולך וגדל – הויכוח הציבורי הגדול סביב הסכם השכר בין המדינה להסתדרות המורים, שהתנהל במקביל לחוסר יכולת לגייס מורות ומורים לפתיחת שנת הלימודים.  

לכאורה, נראה שמשבר חוסרי המורים הוא עוד נקודת ציון ברצף של קטסטרופות, כזו שתבלע בהמולה הכללית של סבבי בחירות ולחימה, ותעלם עם המשבר התורן הבא. כותרת רודפת כותרת, ולכולם ברור שהכותרת הראשית של היום תיכנס לארכיון של מחר. אולם לא כך במשבר חינוך. בשעה שנראה שהמשבר הגיע לפתרונו עם צפירת ההרגעה שבישרה על הסכם השכר החדש, הוא ממשיך לפעפע בקרבנו: בראש המערכת, במכללות להוראה, בחדרי המורים ובמסדרונות בית הספר של ילדינו. אבל דווקא משום טיבו ומשמעותו הכבדה, יכול בעינינו משבר זה להוות הזדמנות לשינוי מערכתי כולל. 

 

אתגרים מסוג זה, נהוג לכנות כבעיות נבזיות או מרושעות (Wicked Problem). מדובר בבעיה שהנסיונות לפתור אותה לאורך זמן אינם מצליחים ואף מולידים בעיות חדשות. התופעה של בעיות נבזיות נובעת הן מהאופי הדינמי של מערכות סבוכות (כמו מערכת החינוך) וכן מהקושי להבין ולהגיע להסכמה על מהות הבעיות ועל המענים שיש לגבש עבורן (כמו שראינו בחילוקי הדעות הפנימיים והחיצוניים שבארגוני המורים, הדרג השלטוני ודעת הציבור). השילוב בין שני ההיבטים הללו לרוב מתורגם להתעלמות או הכחשת ליבת הבעיה (כפי שאכן קרה לאורך שנים). 

 

3 עובדות על החינוך בישראל

  1. ישראל היא המדינה עם שיעור הפריון הגבוה ביותר בכל מדינות ה-OECD. שיעור הפריון הכולל (מספר הילדים הממוצע שאישה צפויה ללדת במהלך חייה) בשנת 2020 בישראל נאמד ב-2.90 ילדים לאישה. שיעור זה אומנם נמוך מהשיעורים שהיו ב-2019 (3.01) וב-2018 (3.09), אולם על אף הירידה ברמת הפריון בישראל, היא נותרה המדינה עם שיעור הפריון הכולל הגבוה ביותר בכל מדינות ה-OECD.
  2. התפיסה המעצבת בישראל גורסת שיותר  – זה בהכרח יותר טוב. בהתאם לתפיסה הזו מערכת החינוך דרשה יותר ויותר תקציב, הרחיבה את הלמידה ליותר ויותר מקצועות (ובהתאמה גם יותר בחינות), יותר שעות לימודים, יותר כיתות ובהתאמה גם יותר מורים. תקציב החינוך עלה בשני העשורים האחרונים ב 200% (מ-24 מיליארד בשנת 2001 ל-72 מיליארד בשנת 2021), בעוד שהגידול בתלמידים עמד על 49% בלבד. תוספת התקציב האסטרונומית, משתקפת בתוספת שעות הלימוד. כך למשל, תלמידי היסודי לומדים כ-20% שעות יותר מאשר הממוצע במדינות ה-OECD (המדינות הנבחרות המוצגות הן המדינות המדורגות במקומות 5-8 ו-10 לפי מבחני פיז"ה, Education at a Glance 2019, OECD Indicators). העניין הוא שתוספת התקציב שמתגלגלת לתוספת שעות, אינה מובילה לתוצאות גבוהות יותר. האמת שאפילו להיפך. הנתונים היבשים מוכיחים זאת בבירור.  ישראל הולכת ויורדת במדדי ההישגים במבחני פיזה, ומה שיותר מטריד הוא שישראל נמצאת במקום הראשון והמפוקפק של המדינה בה הפערים בין 5% העליונים ל-5% התחתונים הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות (בשפה, במתמטיקה ובמדעים), מה שמעיד על העדר שוויון הולך וגדל במערכת החינוך, המרמז רעות על מצבו של השוויון בחברה הישראלית בעתיד הקרוב-רחוק
  3. קיים שיעור תחלופה בין כמות ואיכות. ככל שנדרשים יותר מורים – איכותם יורדת. כיום, נדרשים כ 12% מכל שכבת גיל להיות מורים כדי למלא את המכסה הנדרשת. העובדה שנדרש שיעור גבוה כל כך של אנשי חינוך מחד, ניצבת במקביל לעובדה שזהו עיסוק עם מעמד חברתי נמוך מאוד (ועם שכר לא מספיק אטרקטיבי). במציאות עובדתית זאת, אנחנו נותרים עם מורים רבים בעלי הרבה כוונות טובות – אבל עם כישורי הוראה דלים. למערכת החינוך אין את הפריבלגיה המתבקשת להפעיל סינון על איכות המורים, שכן היא פועלת תוך מצב מתמיד של חוסר. הדבר משליך באופן מעגלי על תפיסת מקצוע ההוראה, ומונע כל תהליך של תיקון והעלאת כבודו למקום הראוי לו. הנפגעים הישירים, כמובן, הם ילדינו.

אז מה הפתרון?

אל מול הנתונים, לא ניתן להמשיך ולדבוק במענה שעיקרו להגדיל עוד ועוד. אין לזה היתכנות, ויותר מכך זהו אינו פתרון בר קיימא למערכת חינוך שמצליחה לתת מענה לגידול הטבעי, ולחברה חפצת חיים המעוניינת באזרחים משכילים ותורמים. 

כדי להתמודד עם בעיה נבזית זו צריך לשנות את הפרדיגמה ולומר: "פחות, אבל יותר איכותי".  לגייס פחות מורים – אבל איכותיים, ללמוד פחות שעות – אבל באופן איכותי ומעמיק. השינוי הזה דורש פתרונות מסדר שני שנוגעים לשינויים מבניים: 

פתרונות ניהוליים/תקציביים, כגון: ניתוק הקשר בין שעת מורה לשעת לימוד, ניתוק המחוייבות להוראה כיתות אם תוך מתן אפשרות ללמוד בכיתות משתנות, מבנה שכר אחר שאינו צמוד לשעות פרונטליות, מתן תמריצים לגיוס איכותי ולתגמול על יכולות ותרומה ועוד. ואולי האתגר הגדול ביותר הוא לקבוע בהחלטה את המספר הנכון לגיוס מורים איכותיים – במקום לשאול כמה צריך, לשאול כמה מורים איכותיים אפשר לגייס כל שנה – לייצר מרחב של בחירה ומיון ולדעת שאנחנו מכשירים את המורים המצויינים ביותר לילדנו. 

פתרונות פדגוגיים, כגון: למידה בינתחומית, למידת חקר עצמאית, למידה דיגיטלית ועוד. ובעיקר יכולת לחלק את שעות היום בין הוראה פרונטלית מול כיתות גדולות לצד למידה מונחית בקבוצות קטנות, בין חינוך פורמלי ובלתי פורמלי, בין לימוד מתוך בחירה ללמידה חובה, בין למידה לעשייה. 

כל אלו הם רק דוגמאות, להזדמנות העצומה שגלומה במה שמכונה "משבר המורים". מתוך המשבר הקיים, יש להצמיח פרדיגמת מחשבה חדשה, המסתכלת אל כשלי העבר ושואלת מה יש לעשות אחרת על מנת להבטיח את העתיד. עתיד מערכת החינוך, עתיד ילדינו, ועתיד החברה הישראלית כולה.

עוד בחינוך