החלוקה לשבטים – האיום האסטרטגי האמיתי

מאז הקמתה של מדינת ישראל, וביתר שאת בשנים האחרונות, מדיניות הממשלה הושתתה על ממלכתיות מצד אחד, ושבטיות מן הצד השני. ההנחה הייתה ועודנה, כי קיומם של מיעוטים שונים בחברה הישראלית, לצידו של רוב יהודי חילוני-מסורתי גדול וברור, צריך להוביל ליצירת מענים ממשלתיים שונים למיעוטים המרכזיים – החרדי, הדתי-לאומי והערבי. ואכן, כל עוד התקיים בישראל רוב חילוני-מסורתי, היה צורך בחוזים פרטיקולריים עבור המיעוטים, אשר התחשבו בהם ובצרכיהם הייחודיים. אולם השינויים הדמוגרפיים, החברתיים והפוליטיים הובילו לכך שכיום ישראל מחולקת דה-פקטו ל-4 שבטים, ללא שבט הגמוני או מוביל. בניגוד לנהוג לחשוב, לא קיים בישראל חוזה חברתי אחד, ממלכתי לכולם, אלא קיימים ארבעה חוזים חברתיים שונים – הם שונים זה מזה בזכויות ובחובות שהם מעניקים לשבטים השונים בחברה הישראלית, ונוגעים כמעט לכל תחומי החיים. נדגים זאת בקצרה:

1. חוזים חברתיים שונים במערכת החינוך הציבורית– משרד החינוך הוא המשרד האזרחי בעל התקציב הגבוה ביותר בישראל, וההוצאה על חינוך מהווה חלק ניכר מנטל המס המוטל על אזרחי ישראל. למעשה, מערכת החינוך היא ההוצאה הציבורית הגבוהה ביותר לאזרח. יחד עם זאת, מערכת החינוך הישראלית מורכבת מארבעה זרמי חינוך שונים, המעניקים תנאים ותקצוב שונים ולא שוויוניים, מלמדים תוכניות לימודים אחרות גם במקצועות זהים, ומנוהלים באופן אחר בתוך המשרד. בפועל, אין למדינת ישראל מערכת חינוך אחת אלא ארבע מערבות חינוך שונות, המכינות את ילדי ישראל מבחינה נרטיבית, ערכית, פדגוגית והשכלתית לחיים בארבע מדינות שונות, והיא משקיעה באופן לא שוויוני בילדיה השונים, בהתאם לשבט שאליו הם משתייכים.
2.   חוזים חברתיים שונים בשירות צבאי ולאומי – השירות הצבאי הוא המס האזרחי הגבוה ביותר המוטל על כל פרט בישראל, כאשר לכל שבט חוזה חברתי אחר ביחס השירות הצבאי: הציבור הכללי מחויב למסלול של שירות מלא (בנים ובנות); הציבור הדתי לאומי נהנה ממגוון אפשרויות של שירות צבאי הפתוחות בפני כל פרט המעוניין בכך, בעוד שהבנות הדתיות זכאיות לבחור בין מסלולי הגיוס השונים, פטור משירות צבאי או מגוון מסלולי שירות לאומי למשך שנה או שנתיים; הציבור החרדי פטור מהשירות הצבאי וזכאי למסלולי גיוס/שירות לאומי ייחודיים, והבנות החרדיות פטורות בכלל מגיוס; הציבור הערבי פטור משירות צבאי ומופנה למסלולי שירות לאומי שבהם השתתפותו היא חלקית.
3. חוזים חברתיים שונים בתחום הדיור ושירותי השלטון המקומי – שוק הדיור בישראל נמצא בתהליכים מואצים של שבטיות. בעוד שבעבר חיו חברים מכל ארבעת השבטים בשכונה אחת, התהפכה כיום המגמה, וחלקים ניכרים מהציבור הישראלי מתגוררים באזורים שבטיים-הומוגניים. כפי שהראה פרופ' ישי בלנק, מגמה זו מואצת בשל התמריצים הרגולטוריים המוענקים לשבטים המתגוררים באזורים הומוגניים.  כתוצאה מכך, משבר הדיור שאנו חווים בשנים האחרונות איננו משבר דיור כללי, אלא משבר דיור בעל מאפיינים שונים בכל שבט. לכל אחד מהמשברים כלים אחרים לפתרונו. פתרון של משבר אחד איננו מוביל לפתרון של משבר אחר, ובשל היעדר תשתית תכנונית נאותה ומחסור בקרקעות, מתקיים משחק סכום-אפס ו"מירוץ לתחתית" בין השבטים בנוגע לפתרונות משבר זה.

דוגמאות אלה ואחרות ממחישות איך הגענו למשבר השבטים הנוכחי: מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לאורך זמן לנהוג באופן לא שוויוני באזרחיה, על סמך השתייכות שבטית. המצב הנוכחי אינו בר-קיימא ועל כן מוביל למתיחות וחוסר יציבות אשר רק ילכו ויגברו. לצד ההכרה בשונות השבטית, הזהותית והתרבותית, למדינה דרוש סדר יום לאומי מלכד – אשר בנוי על זכויות וחובות שוות, על משימות ותוכניות לאומיות שכוללות את כולם – ואשר מייצר גם זהות לאומית אחת מרכזית, שרוב האזרחים הישראלים נכללים בה. כדי לצאת ממשבר השבטים המסוכן, ישראל זקוקה לפרדיגמה חדשה, אשר מכילה את השבטים על צרכיהם השונים אך אינה מוותרת על מדיניות וערכים כלל-ישראלים ועל ראייה לאומית חובקת-כל.