בנימה אישית

המחנה "הלא קיים"

הבייס החדש של ישראל, זה שקיים ועוד איך, רק לא יודע שהוא קיים. זה שעוד אין לו מפלגה או מנהיג/ה פוליטיים שמובילים אותו.

פולי ברונשטיין

אבא ובן חרדים ניגשו אליי בכנס: ״את פולי ברונשטיין?״.
הם סיפרו שהאח הקטן הלך לספריה, נתקל בספר שלי, הסתקרן מהכותרת ״תור המתינות – מסע אישי מהשמאל אל המרכז״ ולקח אותו הביתה. ואז הספר עבר את כל בני המשפחה: אבא, אמא והאחים.

ככה בהדרגה בחודשים האחרונים אני פוגשת את הבייס החדש של ישראל, זה שקיים ועוד איך, רק לא יודע שהוא קיים. זה שעוד אין לו מפלגה או מנהיג/ה פוליטיים שמובילים אותו.
בבייס הזה יש חרדים וערבים, ימנים ושמאלנים, מהצפון, המרכז והדרום, אשכנזים ומזרחיים, דתיים, מסורתיים וחילונים, מתנחלים ויוצאי אתיופיה וברה״מ – מה שתרצו.
הבייס הזה הוא של ישראלים שמה שיש להם במשותף זה שהם אוהבי הארץ ואוהבי אדם.
הם לא חייבים לנצח ולא רוצים שאחרים יפסידו.
הם רוצים להאמין שיש נוסחה ישראלית שיכולה לעבוד בשביל כולם, או לפחות בשביל הרוב.
הם מתונים, השנאה והפילוג כואבים להם אפילו יותר מיוקר המחייה (שכואב להם).
הם מפחדים מהקיטוב והאלימות הפנימית אפילו יותר ממה שהם מפחדים מהטרור הפלסטיני, האיום האיראני, "הדתה" או "הטרלול הפרוגרסיבי".
הם פתוחים, סקרנים, לא חושבים שהם יודעים הכל או שכל האמת אצלם.
אבל הם לא פראיירים והם לא ״לייט״. הם ממש דתיים או ממש חילונים (כמוני).
לפעמים הם ממש שמאלנים או ימנים ויש להם דעות מוצקות.
הם גם אנשים מורכבים, הם מחזיקים בשורה של ערכים, לא רק אחד מרכזי.
הם מאמינים גם ב"ואהבת לרעך כמוך" וגם ב"הקם להורגך השכם להורגו" ולא לחשוב שזה סותר, רק תלוי בנסיבות.
הם רגילים שיורדים עליהם שהם פרווה במקרה הטוב או שהם בוגדים בשבט שלהם במקרה הרע.

בקבוצות מסוימות בחברה, המחירים שהם משלמים הם כבדים יותר מאשר בקבוצות אחרות.
הם מחפשים להיות חלק ממחנה ישראלי גדול, כי כיום הם מרגישים דיי לבד בתחושות שלהם: שהשבט שלהם לא צודק בהכל, שהוא צריך להשתנות כדי להיות חלק מהקולקטיב הישראלי.
ברוך השם, הם לא לבד, הבייס הזה עוד לא מאורגן אבל הוא קיים, המנהיג או המנהיגה (או המנהיגים) שיקומו לארגן את המחנה הגדול הזה יסחפו יום אחד את ישראל.

תזכרו שקראתם את זה כאן לראשונה

עוד בבנימה אישית