תקצוב שבטי

החברה הישראלית כיום נקרעת בין תפיסת שבטיות לבין תפיסת אזרחות. האזרח אולי רואה את עצמו כישראלי, אבל עוד קודם לכן – הוא רואה את עצמו כבן השבט שבתוכו הוא נולד, גדל והתחנך.  בין שתי התפיסות, זאת האזרחית וזאת השבטית, קיים משחק סכום אפס. ישראל לא יכולה להסכים עם מצב בו אזרחיה גדלים בשבטים שונים, גרים באזורים שונים, לומדים במערכות חינוך שונות ופוגשים אחד את השני רק בגיל 18 ולעיתים אף הרבה לאחר מכן. 

הסיפור המעניין במודל השבטים, היא שבשעה שאנחנו חרדים מהשלכותיו – נראה שדווקא המנגנונים המנהליים הם אלו שעושים הכל על מנת להנציח אותו. המבנה הכלכלי-פוליטי בישראל, הוא מבנה שבטי. בחינת מנגנוני התקציב לעומקם, חושפת כיצד הם מתמרצים קבוצות אינטרס לקדם את ענייניהם על חשבון הציבור הכללי. 

אז מה הם אותם מסלולים עוקפים, המאפשרים לדרג הפוליטי להעביר משאבים לבוחריהם שלא באמצעות "דרך המלך" התקציבית?

המנגנון הראשון הוא בדמות מוסדות היסטורים, אשר כבר לפני שנים רבות העניקו שליטה לשבט אחד. דרך הפעולה של המוסדות האלו, עוקפת בשקט ובחוכמה את עקרון השוויון המנהלי, הקובע שחלוקת משאבים ממשלתיים חייבת להתבצע באופן שוויוני. בין המוסדות האלה: זרם החינוך ההתיישבותי; זרם החינוך הממלכתי-דתי; זרם החינוך הערבי; זרם החינוך העצמאי ותקציבי הישיבות לגווניהם השונים. כל אלו ועוד הם למעשה סוג של "פיסות נדל"ן היסטורי" שהוענקו לשבטים בעבר. הערך שלהם לא יסולא מפז, בשעה שהם פועלים לביצור מעמדם בעיקר באמצעות שמירה על זהותם השבטית של המנהלים והחברים השונים במוסדות. פועלים – וכפי שמדגימה המציאות, גם מצליחים. 

המנגנון השני לתקצוב העודף של השבטים בישראל, הוא שילוב בין סבסוד ציבורי לתשלומים פרטיים. אחת הדרכים של אוכלוסיות חזקות להדיר אוכלוסיות חלשות, היא התניה של תקצוב ממשלתי בתשלומים פרטיים. במערכת החינוך הישראלית, לדוגמה, קיים בצד המסלול הציבורי מסלול פרטי-ציבורי ("מוכר שאינו רשמי"). דרך מסלול זה, הורים אשר אינם מעוניינים לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך הציבורית אינם נזקקים לשלם את מלוא העלות של בית ספר פרטי: הסבסוד הציבורי המעניק להם כ-75% מהסבסוד לו היו זוכים במערכת הציבורי. בכך, מתמרצת המערכת הציבורית את הפרטים לשלוח את ילדיהם למסגרות פרטיות/ציבוריות ולמעשה מעניקות להם סבסוד המשולש כל השקעה פרטית עד לגובה מסוים. פעמים רבות משתייכים בתי הספר הפרטיים-ציבוריים לשבטים ספציפיים – לרוב לשבט החילוני ולשבט הדתי – אשר ממוצבים במעלה הסולם הכלכלי-חברתי בישראל. 

המצב הקיים במדינתנו, מכונה בשפה הכלכלית "הפרדת בריכות". הפרדת בריכות נגרמת מכך שמנגנוני התקצוב השבטיים, בשירותים חברתיים, שונים זה מזה. כתוצאה מכך ניתן להגיע למצבים בו שיפורו במצבו של שבט אחד, אינו גורר שיפורו במצבו של שבט אחר. בואו נקח מקרה בוחן לבחינת התופעה. נניח ששר חינוך אשר בחירתו מושפעת מקבוצות לחץ מגזריות דתיות-לאומיות, מעונין להיטיב את רמת הלימוד באנגלית ובמדעים בקרב קבוצות אלו. לשם כך, מוקצה לשר 100 מלש"ח בלבד. בפני שר זה עומדות שתי חלופות מרכזיות: האחת, תקצוב ספציפי בגובה 100 מלש"ח של לימודי האנגלית והמדעים בזרם החינוך הממלכתי-דתי, אשר הוקם במסגרת חוק החמ"ד. השנייה, השקעה כללית בגובה 100 מלש"ח בלימודי האנגלית והמדעים בכלל מערכת החינוך הממלכתית. 

הבחירה הרציונלית של השר תהיה כמובן בחלופה ראשונה. במסגרת חלופה זו, מירב התקצוב יגיע לבוחריו אשר ייהנו מעלייה גבוהה יותר ברמת לימודי האנגלית והמדעים, יחסית לחלופה השניה. לעומת זאת, במידה ויבחר בחלופה השנייה יצטרכו בוחרי השר הפוטנציאליים לחלוק את העוגה עם אוכלוסיות רבות וההשקעה היחסית בבוחרים הדתיים לאומיים תקטן באופן משמעותי.

הנצחת שבטיות שכזאת, מתרחשת גם בהקשר הצבאי. בעשרות השנים האחרונות צה"ל נמצא במגמת שבטיות מוגברת במסגרתה כל שבט מייצר לעצמו מסלול עוקף-ייחודי לשירות בצה"ל. מסלולים אלו שוחקים את הבסיס המשותף לצבא העם והופכים את צה"ל למסגרת שבטית בה כל שבט ממשיך במסלול חייו הסגרגטיבי. מסלולים אלו שוחקים את בסיס ההסכמה עליו ועמד צה"ל ומחזקים את המגמות למעבר לצבא מקצועי תוך שחיקת צה"ל כמוסד מרכזי בחיי החברה הישראלית המחנך לשירות ולתרומה לחברה.

המצב הקיים, בו ישראל מסבסדת ומתמרצת זהויות שבטיות מתוך התפיסה לפיה ככל שאתה יותר שבטי כך יגדל הסבסוד הממשלתי אותו תקבל – חייב להיפסק. בניגוד למצב הנוכחי בו תקצוב ביתר מגיע אל השבט, התקצוב ביתר הישראלי חייב להגיע לזהויות הרצפיות המהוות את ליבת החברה הישראלית. 

אז איך עושים את זה? משקיעים בצורה משמעותית במסגרות חינוכיות המשלבות פרטים המגיעים משבטים שונים; מתמרצים מסגרות חינוכיות שבטיות לצרוך תשיות משותפות בכל מרכיבי מערכת החינוך (לדוגמה בהכשרות מורים ומנהלים, תשתיות פיזיות, מגמות משותפות בין בתי-ספר, קבוצות ספורט משותפות). ובו בעת, נמנעים מפרקטיקות קיימות, הפועלות ליצירת פילוג בקרב השבטים עצמם ותקצוב יתר לקבוצות תת-שבטיות.