בשנים האחרונות אנו עדים לעלייתו החדה של השיח המסורתי. מה שפעם היה קיום אינטואיטיבי נלעג של המעמדות הנמוכים, בעיקר בקרב הציבור המזרחי בישראל, הפך לפתע לביטוי של חיים גמישים המצליחים להכיל מורכבויות ולשאת מתחים שונים. אי אפשר לדון בפופולאריות של תופעת המסורתיות בימינו ללא ההקשר ההיסטורי שמתוכו היא צומחת ומתפתחת. הדברים קשורים באתגרי הזמן החדש ובעיקר בפרספקטיבות השונות והמשתנות. אם בעבר קיום שאיננו קוהרנטי נתפס כנעדר עמוד שדרה כיום אותו עמוד שדרה הוא ביטוי לקיבעון, נוקשות ואפילו צרות אופקים.
ההוויה המסורתית מובנת בראש ובראשונה במסגרת המפגש שבין המרחבים הדתיים והחילוניים. היא מציעה לנמעניה מרחב קיום גמיש ודינמי. לא מדובר אך ורק באיזשהי דרך אמצע פשטנית בין שני הצדדים אלא יכולת לנוע על הרצף בהתאם לתביעותיה השונות של המציאות, לפעמים תוך כדי קפיצות משמעותיות בין הצדדים. מכאן שלא ניתן למקם אותה באזור מסוים. במובן זה היא איננה אידיאולוגיה. נכון יותר להבין אותה כדרך חיים וכזרימה נינוחה שלהם. מתחים וסתירות בהכרח יהיו מנת חלקם של חיים כאלה.
המסורתיות לא יכולה להציע מתווה מאורגן וברור לסדר יום פוליטי. היא כן יכולה להציע אוריינטציה אחרת במרחב הפוליטי. לעיתים נוטים שלא בצדק לזהות את המסורתיות עם הדגשת העבר. מסורתיות איננה מחויבות לעבר אלא נאמנות אליו. ככזאת היא נושאת בחובה אפשרויות מרובות ומגוונות בתוככי ההווה. ידועה טענתו של המחזאי הרומי פובליוס טרנטיוס אפר: "אנוש הנני וכל דבר אנושי אינו זר לי". האוריינטציה המסורתית מלכתחילה עוקפת את בעיית הזרות. לא מפני שהיא מכילה כל זרות אלא משום שהיא מסוגלת לזהות את הנתיבים השונים לשם.
כשמנסים לתרגם זאת לחשיבה על מרכז פוליטי חשוב להפריד בין שני מובנים של מרכז – דק ועבה. מרכז דק מבטא את תפיסת המרחב הפוליטי של המרכז כאמצע שבין הקצוות. איש המרכז הדק הוא סוג של דייר קבע המחפש לו בית ברור ומסודר. מרכז עבה איננו מבטא את האמצע שבין הקצוות אלא דווקא את היכולת להימתח לכל הצדדים. אפשר להבין את איש המרכז העבה כתייר המסוגל למצוא בית בכל אזור ודווקא בשל כך הוא מתקשה למצוא בית קבוע. שני המובנים הללו יחד בונים את המפגש המעניין והמאתגר שבין מסורתיות לפוליטיקה של מרכז.
בדומה למסורתי גם איש המרכז סבל ואפשר שעדיין סובל מדימוי בעייתי. גם הוא נתפס כחסר אידיאולוגיה ובעיקר כמי שמנסה לזהות בכל רגע נתון לאן הרוח נושבת. תגובתו הטבעית היא למלא את התרמיל הפוליטי שלו בערכים, עמדות מוצא ורטוריקה מסוימת. הדבר בהחלט חשוב אלא שבכך הוא עלול לאבד את כוחו הרחב יותר. בבואו לאמץ את המובן הדק של המרכז הוא מצמצם את עצמו לעוד אידיאולוגיה סגורה ונוקשה המתמקמת בצורה ברורה מדי בשדה מסוים. אכן, אי אפשר לשרוד בשדה הפוליטי ללא הכרעות קונקרטיות מהסוג הזה. מרחב המחיה לא תמיד מותיר הרבה מקום לגמישות ובדיוק בשל כך עיקר המאמץ צריך להיות מופנה לאזורי הגבול הללו.
פוליטיקה מסורתית חייבת להיות המבוגר האחראי שבחדר. להיות גם דייר הקבע וגם התייר בו זמנית. בעולם פוליטי נוקשה ופשטני אין לו פריבילגיה להיות אמורפי מדי כמו התייר וגם לא צפוי מדי כמו דייר הקבע. עשייתו מקבלת את מובנה מהמעברים הללו ומהיכולת לאוורר ולרענן מרחבים מקובעים מדי. מופעי אמת מצויים בכל השדה הפוליטי. עבודה נכונה חייבת להתרכז בניסיונות לזהות אותם, גם כשהאריזה שלהם נראית אחרת לחלוטין. לא רק בשביל לעשות חסד עם הצדדים השונים אלא בעיקר כדי לעצב את השדה הפוליטי בצורה עמוקה ובוגרת יותר.
עתידו של המרכז ככוח פוליטי משמעותי תלוי בלא מעט דברים. האפשרות המסורתית היא אחד החשובים שבהם.
