"מה אני יודעת על צערם …. ומה הם יודעים על צערי…מקבילית הכוחות הפוליטית מחייבת להיות אקטיבית ולוחמנית, אבל בחיי היומיום הבלתי־פוליטיים אני מביטה בפליאה ובהשתאות גם לגודל אי־ההבנה השוררת בין אנשים המדברים באותה שפה, וגם לאותות הידידות והקִרבה הבלתי־צפויים המתגלים לפתע, כאשר נדמה לנו כי הגענו אל מעמקי הייאוש השלם"
'ד. רביקוביץ \ מתוך 'הזהב ותפוחי האדמה
לפני כמה שבועות, נתקע לי האוטו באמצע דרכי על כביש 1 מירושלים לתל-אביב. הזמן עבר וכבר הייתה שעת בין-ערביים כשהבנתי שהאוטו לא יזוז. בלית ברירה, השארתי את הרכב ומיואש לחלוטין הושטתי ידי לטרמפ. להפתעתי, די מהר עצר לי נהג עם כיפה לראשו. התיישבתי בכיסא מקדימה שם היו פזורים מספר ספרי תהילים וליקוטי ר' נחמן. הנהג אמר שהצליח לעצור רק כי האט לחפש מקום לתפילת ערבית. שאלתי אותו עליו ועל מקום האמונה בחייו. בניסיונו להסביר אמר לי במפגיע "אתם החילונים התבלבלתם לגמרי…". הופתעתי מאמירתו שכן בשלב זה של הנסיעה לא הספקתי עוד לומר דבר על עצמי. הרגשתי לפתע כיצד "אותות הידידות", עליהם כתבה רביקוביץ, מתרסקות על גבול החומה שעתה הייתה מוצבת בינינו.
הטרמפ והסימבוליות שלו כמפגש 'על הגבול' – אמצע הדרך ירושלים-תל אביב, שעת ערביים, וחומה אחת חוסמת קרבה – עורר בי אי-נחת שמסרב להרפות ממני. בשנים האחרונות החברה הישראלית הופכת יותר ויותר למקוטבת, חתוכה למחנות מתנגדים של ימין ושמאל, חילונים, ערבים, דתיים וחרדים. החיתוכים הגסים והדרמטיים האלו של החברה הפכו ליסודיים כל-כך באופן בו אנו מתבוננים על עצמנו וסביבתנו עד שנראה כי למעשה זהו הבסיס המוסכם היחיד. כמו זוג נשוי על סף פרידה, אנו חיים יחד אך מרגישים זרים אחד לשנייה, זרים בביתנו. תחושה מבעיתה. הזרות בביתנו הפכה ללב הבעיה של החברה הישראלית. כיצד נוכל להתגבר עליה ולשוב לחוש בבית יחד?
נאום השבטים של הנשיא לשעבר ריבלין משנת 2015 ביקש להתמודד עם בעיה זו בדיוק – הוא הציע מתווה השואף לאפשר חיים בנפרד ובמשותף לארבעת השבטים המרכזיים בחברה הישראלית – יהודים חילונים, דתיים וחרדים וערבים. אולם, דרך הפריזמה של נאום השבטים מתבהר שבפועל המדינה לא רק שלא מצליחה לפתח ממלכתיות מאחדת באופן מספק, אלא למעשה מעודדת פיצול לשבטים שלכל אחד הסדר חברתי שונה מול המדינה. פיצול שמקבל ביטוי בכלל היבטי החיים, אפילו בטרמפ שקיבלתי, בדרך מירושלים לתל-אביב. תפיסת השבטים (אך גם החלוקה לפי מחנות פוליטיים, כלכליים ומגדריים), מאפשרת לזהות עצמנו ואת האחר עם זהות אחת בלבד, בעוד שב'תכלס' של החיים רובנו תופסים עצמנו כמרובי זהויות ותפקידים חברתיים-מגדריים, לאומיים, עדתיים, כלכליים, קהילתיים, שבטיים. כשאנו מנסים להגדיר עצמנו ואחרים לפי יסוד אחד וכולל ('ימני', 'שמאלני' , 'חרדי', 'חילוני' וכו') התוצאה היא שאנו "כולאים בכלוב" שהוא בהכרח צר מלהכיל, כפי שמדייק חנן בן ארי בשירו "ויקיפדיה" – אנו נוטים "לזרום עם המוח בהתניות אוטומטיות שלא דורשות לטרוח", ובכך אנו מפצלים, מרחיקים, מתנכרים זה לזה, ומוצאים עצמנו לכודים בתוך גבולות שפה שהם צרים מדי.
"ההתניות האוטומטיות" שפיתחנו הגיעו לנקודה שאינה מאפשרת לנו לפרוץ את חומות הגטו התרבותי, שפתי, חברתי, כלכלי שבנינו זה מול זו. אנחנו זקוקים לפרדיגמה חדשה שתאמץ יסודות של מתינות, הכרה והכלת האחר שמאפיינים את פרדיגמת ה'שבטים', אך מבלי להילכד בחיתוכים הגסים שמזמנת פוליטיקת הזהויות שבבסיסה, וכמובן בלי ליפול לאשליית כור ההיתוך (כבעבר) או כל ניסיון אחר לייצר תפיסת זהות אחת ויחידה לישראליות, המבטלת את השאר. על איזה יסודות נוכל לבנות פרדיגמה ישראלית חדשה ומורכבת שכזו?
מושג ה'סזורה' כפי שצמח בשדה הפסיכו-אנליזה, יוכל אולי להיות עזר מסייע בסוגיה זו. מקורו בשפה הלטינית – בשורש שמשמעו "לחתוך" והוא הבסיס למילה Scissors"" באנגלית ('מספריים'), אולם משמעותו הפרדוקסלית והעמוקה בתרבות ובפסיכולוגיה היא 'חתך שהוא חיבור'. פרויד, היה הראשון להכניס מושג זה להקשרו הפסיכולוגי דרך אירוע הלידה: "בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר יש המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין". פרויד מציע כי דווקא בנקודה הקריטית בה נפרד התינוק מאימו – "בסזורה המרשימה" של חיתוך חבל הטבור – יש לשים לב לרצף, לכך שקדמו ל'לידה' חיים תוך-רחמיים, שהם בלתי-ניתנים להפרדה מהאם. ביון, מממשיכיו של פרויד, הציע דרך מושג ה'סזורה' להעביר את המוקד מתהליכים אישיים ותוך-נפשיים לחיבורים המתקיימים בין אנשים וקבוצות, לזרמי העומק המשותפים להם, לרצפים שלעיתים איננו שמים לב אליהם ומתגלים דווקא בנקודות שנראה שיש שבר או חיתוך שמפריד. ביון בחר ב'סינפסה' (בעברית-'מסנף'), שמשמעותה ביוונית – 'לקשר', כדוגמא למודל ביולוגי-טבעי שמבטא את הרעיון הפרדוקסלי של 'חתך שהוא חיבור'. הסינפסה, בגוף החי, היא מרחב חוץ-תאי המחבר בין שני תאים, מעין תחנת גבול דרכה מידע עובר מתא לתא בגוף. היא מהווה את מרחב ההפרדה בין התאים, אך שם גם מתרחש החיבור שמאפשר למערכת העצבים לפעול, שמאפשר את חיי האורגניזם כולו.
אנסה להדגים רעיון מורכב זה בכך שאחזור לרגע להמשך סיפור הטרמפ שלקחתי – בו ה'סינפסה' התגלתה דרך הספר של ר' נחמן שהיה זרוק על המושב ליד הנהג.. כשהוא עצר להתפלל, לקחתי את הספר ופתחתי לקרוא באחד מפרקיו. הקריאה הסיחה אותי מתסכוליי על הרכב שלי שנהרס ונהניתי להכניס קצת רוח איפה שהלך החומר. כשידידי חזר מתפילתו הוא היה מופתע מכך שקראתי בספרו של ר' נחמן, ועוד יותר מכך שסיפרתי לו כי בעבר יצא ללמוד ולקרוא מכתביו. הרכב המשיך להתגלגל למרכז וגם הדיבור בינינו שעבר מהקונפליקט הדתי לסוגיות אנושיות, עמוקות יותר, המשותפות לנו כבני אדם וכישראלים: משפחה, שייכות, מפגש עם הסבל וחיפוש דרך. חומת הזהות החוסמת שקמה בינינו דרך האמירה "אתם החילונים", הפכה לדלת דרכה יכולנו להיפגש ולהתחבר מבלי ש'שינינו עורנו' – אני לא 'חזרתי בתשובה' והוא לא 'חזר בשאלה'. כיצד ניתן להשתמש במושג ה'סזורה' ולהפוך את החומות, הכולאות אותנו וגורמות לחוויית זרות, ל'סינפסות' – למרווחים נושמים, עבירים, המאפשרים חיים לחברה הישראלית ?
הפרדיגמה של ה'סזורה' מציעה להביט מחדש על הדינמיקה של הקונפליקטים בחברה הישראלית. היא מציעה להכיר במחנות הפוליטיים ובשבטים השונים, אבל מעבירה את העיסוק הבלעדי ממה שקורה בתוכן למה שמחבר ביניהן. היא שואפת להרחיב ולפתח את אזורי המעבר הנוצרים בין הקבוצות השונות ומאפשרת להשתחרר מהצורך להגדיר עצמנו דרך זהות אחד בודדה וקבועה. מה שהיה בפרדיגמת 'השבטים' גבולות המחנות השונים בחברה, הופך בפרדיגמה החדשה של ה'סזורה', למרווחים המאפשרים חיבורים, שהרשת הכוללת שלהם יוצרת מרכז בו נוכל לחוש בבית יחד, 'בתוך-ומחוץ' לשבט שלנו. 'רשת מרווחים' זו, צריכה להישען על עקרונות הזהות הרחבים המקובלים בחברה הישראלית של מדינה יהודית ודמוקרטית ועל מגילת העצמאות כטקסט המכונן שלה. כאן טמון מבחן גדול לכלל הקבוצות בחברה הישראלית – האם אנו מסוגלים באמת להסתקרן ולהציץ מבעד לחומות המחנה שלנו? האם נהיה מספיק פתוחים לא רק 'לתת' לשבטים האחרים אלא גם לקבל מהם, גם לקבל את דעתם?. הרעיון שבסיס ה'סזורה' מתמצא ביציאה מאזור הנוחות של המחנה, מלב התא החוצה, לאזורי האי-נחת, למרווח הביניים של המחנות, ל'סינפסה', למרכז החברה הישראלית. אם נהיה מספיק אמיצים מה שפעם הפריד בינינו יכול להתגלות דווקא כמרחב בו ניתן "להעביר אותות של ידידות וקרבה בלתי צפויים", במילותיה של רביקוביץ, ולהרגיש שוב בבית יחד, דווקא כשאנו ב"מעמקי הייאוש". ממש כפי שקרה לי בטרמפ שלקחתי מאמצע הדרך של כביש 1, רגע לפני שהשמש שוקעת.
יובל הבר, פסיכולוג חינוכי מומחה,M.A פסיכולוגיה קלינית בהצטיינות יתרה. מטפל בקליניקה פרטית. חוקר, מנחה ויועץ לצוותים ולמנהלים בשדה החינוכי-קהילתי, אותו חי ונושם כשני עשורים. בעבר, מייסד סדנת עיבוד שירות קרבי לצוותים מיחידת 'מגלן', בה שירת כלוחם ומפקד.
בן זוג של סיון ואבא ל-3 בנות.
