נניח לרגע שלוין ורוטמן אכן היו מניחים את תוכניתם אבל במקביל לא הייתה יוזמה לביטול השידור הציבורי, לחלוקת העם ל"חצי לומדים וחצי משרתים", להפרדה מגדרית באוטובוסים וקופות חולים, לענישה פלילית חמורה לאשה שאינה מתלבשת צנוע בכותל, למניעת אנשי ציבור בעלי עמדות שמאל מלהיכנס לבתי ספר, למהפכה במערכת חינוך שבליבה העברת תקציבים מהחינוך הממלכתי-ציבורי אל חינוך פרטי חרדי וחרד"לי, ממיין, בעל נורמות של סגרגציה עדתית, ולא לומד לימודים מאפשרי תעסוקה. בלי כל אלה נדמה לי שעוצמת המחאה ובעיקר עוצמת הבהלה בקרב חלקים נרחבים בציבור הייתה אחרת לגמרי.
ובצדק.
הציבור הישראלי, כולו, מהצד המנצח ומהצד המובס (טרמינולוגיה שמשקפת היטב את האווירה הציבורית אך אינה תוצאה הכרחית לאחר הקמת ממשלה), מזהה היטב כי המהלך שלפניו הוא מהלך רוחבי הנוגע בשלושת הרגליים עליהם עומדת מדינת ישראל והם הגדרות זהותה הבסיסיות: מדינה יהודית, דמוקרטית וממלכתית. כל אחת מהרגליים האלה הכילה, מאז ומעולם, מתח פנימי אינהרנטי, שאפשר לחברה הישראלית על כל גיוונה האידאולוגי והסוציולוגי להתקיים כחברה אחת. ועתה, מנסה הממשלה החדשה להכריע. בכל שלושת הרגליים. דבר שמשמעותו שינוי הדי.אן.אי של המדינה, ששמה אולי יישאר, אך בכל היבט אחר תהיה זו מדינה שונה לחלוטין.
אחד אחד.
מדינה יהודית – היהדות של ישראל הכילה תמיד מתח אינהרנטי בין יהדות כזהות לאומית ליהדות כדת או כתוכן תרבותי ספציפי. מדינה דמוקרטית – הדמוקרטיה של ישראל, כמו של כל מדינה החזיקה את המתח בין רצון הרוב לבין זכויות האדם והפרט. ולבסוף מדינה ממלכתית, פרדיגמה שהוביל בן גוריון שביקשה להדגיש ולחזק את האינטרס והצורך של המדינה כולה לפני ומעל האינטרס של קבוצות וקהילות בתוכה. הממלכתיות הזו החזיקה את המתח בין הגיוון העמוק והעצום שמכילה החברה הישראלית הכוללת קבוצות וקהילות שמספרות את העבר, חולמות את העתיד וחיות את ההווה, באופן שונה מאד אחת מהשניה, לבין ההכרח להחזיק סיפור משותף דיו שיאפשר שיתוף פעולה בין הקבוצות השונות כל כך.
עכשיו, מבקשים חלק ניכר מחברי הקואליציה, להכריע באבחה אחת את כלל המתחים- את ה"יהודית" להפוך, להלכתית אורתודוכסית. את הדמוקרטית להעמיד על "רצון ושלטון הרוב" בלבד, ואת הממלכתית להחליף ברב תרבותיות ובתמרוץ מגזריות ואוטונומיות.
צריך לומר ביושר כי לאורך השנים היו כוחות וניסיונות להכריע כל אחד מהמתחים גם לכיוון השני. חילוני, ליבראלי וכזה שמנסה ליצור כור היתוך מוחק זהויות. אבל המאמץ הזה לא צלח. ישראל לא הייתה כמעט מעולם מדינה חילונית, ליבראלית, הומוגנית. וטוב שכך. היא הייתה מדינה שמכילה תמהילים שונים של נאמנות לעבר ומחויבות לקדמה. לאומיות וליבראליזם, דתיות וחילוניות, משיכה למזרח ולמערב, הגנה על מיעוטים וביצור ביטחוני. היא הייתה מדינה שאפשרה לאנשים רבים לקיים בתוכם תמהילים שונים ומשונים. כמו הפמיניזם הדתי שלי וכמו המסורתיות המזרחית שמחזיקה את המתח בין שייכות משפחתית-לאומית למינונים משתנים של תוכן הלכתי. וכמו גם זהות ערבית ישראלית, אולי הזהות המסובכת ביותר. לא מדובר בנקודת שיווי משקל שמצאנו. לא כיחידים ולא כחברה, שום דבר לא היה שלם, טהור ומוחלט, אבל הכל התקיים זה לצד זה, זה בתוך זה.
הניסיון להכריע ולהפוך את ישראל מיהודית – דמוקרטית – ממלכתית להלכתית – הרוב קובע – מגזרית הוא בעל משמעויות דרמטיות. לא מדובר בתחזיות תבהלה אפוקליפטיות אלא בניסיון מהעבר הקרוב. בירושלים. חמש עשרה שנות הקואליציה הצרה ונטולת האיזונים של אולמרט-לופוליאנסקי, שקידמה את המדיניות הזו בדיוק הביאו לעזיבה מאסיבית של הציבור החילוני-ליבראלי ולהידרדרותה של העיר לדרגה 2 בסולם הסוציואקונומי.
האלטרנטיבה היא מדיניות שמכירה בערך של החזקת מתחים מבלי להכריע ולתעדף באופן מוחלט אחד על פני השני. המטאפורה הטבה ביותר היא גאומטרית. עיגול הוא צורה בעלת מרכז יחיד, לעומתה אליפסה היא צורה בעלת שני מרכזים. אליפסה אינה עיגול פשרני או חיוור. היא צורה אחרת המייצגת מחוייבות לשני עריכם הגם שמתקיים ביניהם מתח.
מדיניות אליפטי היא ענין של רצון טוב אלא של מנגנונים. כרגע מונחות על השולחן לא מעט הצעות למנגנון איזון בין כוחו של בית המשפט ושמירה עליו כא-פוליטי, לבין כוחה של הכנסת כמייצגת רצון הרוב, איזון שאכן הופר בעבר. אבל הדבר נכון גם ביחס לצירים האחרים- היהודי והממלכתי. אפשר לעצב מנגנונים אליפטים אבל צריך קודם לרצות בכך. להכיר בערך ובחשיבות של הערכים השונים. בערך של הגנה על זכויות הפרט, בערך של ממלכתיות מחברת ובערך של יהדות כזהות לאומית-שבטית-משפחתית. לא במקום רצון הרוב, ההלכה והקהילתיות אלא בנוסף. יחד עם. ולא רק כדרך היחידה שתאפשר לנו לחיות כאן יחד, לא רק בכדי למנוע את מלחמת האחים ההולכת ומתהווה מיום ליום. אלא גם כי הערכים הללו חשובים כשלעצמם. כולם.
