זהות יהודית

איך הדרישה לשוויון עלולה להוביל לקריסת החינוך הציבורי

חינוך ציבורי פרושו לא רק מימון ציבורי אלא גם מחויבות לערכים ציבוריים. ההסכמים הקואליציוניים שואפים לנתק את הקשר בין בין המימון לבין עמידה בסטנדרטים ובמחויבות ציבוריים, כדי לקדם שיוויון בתקצוב לתלמידי הזרם החרדי. מימוש של ההסכמים יכול להוות את הצעד האחרון בהתמוטטותו של מפעל מפואר- החינוך הציבורי הממלכתי של מדינת ישראל.

הקמת הממשלה האחרונה וההסכמים הקואליציוניים שקדמו לה העלתה על סדר היום הציבורי את החינוך הממלכתי ואת העובדה שהפך לברירת מחדל חסרת זהות, בעוד הזרמים הממלכתי דתי והחרדי מבודלים מועצמים ומוגנים. היבט חשוב ולא מדובר מספיק של ההסכמים הוא הסכנה לקיומו של חינוך ציבורי בישראל שמאפשר את קיומה של חברה משותפת.

יישום מלא של ההסכמים הקואליציונים יכול להוביל למצב ובו הזרם הממלכתי לא רק שלא יהיה חזק ומוגן, אלא שהוא יתפצל לשני "מעמדות": בתי ספר פרטיים ועשירים הניזונים מכספי הורים מוגדלים בתוספת התקציב הציבורי ומציעים חינוך ברמה גבוהה לילדים שיכולים להתקבל אליהם, ולצידם מערכת ציבורית מדולדלת ממשאבים ומכח אדם שנותנת מענה לכל מי שידו אינה משיגה לשלם או שלא הצליח לעבור את תהליכי המיון. בשם הרצון "להשוות" את תנאיהם של התלמידים החרדים מקדמים כעת ניתוק בין המחויבות לערכים ציבוריים לבין מימון ציבורי. בכך מוותרת המדינה על שאיפתה לקדם שוויון דרך מערכת החינוך ותסתפק במתן מענה מינימלי וחלש למי שלא יכול לשלם על חינוך ילדיו בעצמו.

 

מה הופך חינוך לציבורי?

לחינוך ציבורי יש מספר מאפיינים המגדירים אותו ככזה. ראשית, החינוך הציבורי נועד לכל הילדים. הוא איננו ממיין והוא מקבל לשורותיו את כולם. שנית,  הוא מוגבל ביכולתו לגייס משאבים נוספים לבית הספר (הגבלה על תשלומי הורים, תרומות וכדומה) כדי שלא לייצר אי שוויון בתוכו. שלישית, הוא מחויב לסטנדרטים כלליים ולדיווח: בתכנים, במבנה הארגוני וברמת השירות שהוא מחויב אליה. רביעית, המוסדות השייכים לו אינם מתחרים זה בזה על תלמידים או על משאבים.

אלו המחויבויות של מוסדות החינוך הציבוריים, בתמורה לכך המדינה מצידה מתחייבת לדאוג להפעלה ומימון מלא  של מענה חינוכי איכותי לכולם.

בוודאי שהחינוך הציבורי הממלכתי במדינת ישראל אינו מקיים באופן מלא את כל המאפיינים האלה – אך הוא בהחלט שואף אליהם ופועל לקיימם, במידות משתנות של נחישות.

קיומו של חינוך ציבורי איכותי ושיוויוני המאפשר לכל נער ונערה לפתח את כישוריהם, לצד סולידריות אזרחית וזיקה למדינה ולחברה – הוא אינטרס עליון של מדינת ישראל. כחברה היינו רוצים שכל ילד וילדה וכל הורה במדינת ישראל ידעו שהחינוך שהם מקבלים אינו תלוי בהכנסתם הכלכלית, וכי החברה שואפת לצמצם את הפערים הכלכליים ולא מאפשרת להגדיל אותם ללא סוף. מדינה שדורשת מאזרחיה לשרת בצבא, ורוצה לטפח תודעה אזרחית של סולידריות ונתינה, לא יכולה לוותר על חינוך ציבורי איכותי.

חוק לימוד חובה (1949) וחוק החינוך הממלכתי (1953) נועדו לבצר מחויבות זו ולתת עדיפות לחינוך הציבורי על פני חינוך מתבדל המבוסס על תשלומים פרטיים. לאור זאת המדיניות הממשלתית בישראל לאורך שנים ארוכות התבססה על הרצון לקשור בין "ציבוריות" המוסד לבין רמת התקצוב שהוא מקבל. כיום בישראל מתקיימים בתי ספר ב-3 רמות של "ציבוריות": בתי ספר ממלכתיים "רשמיים" שהם ציבוריים לחלוטין ועומדים בכל הכללים של משרד החינוך, בתי ספר "מוכרים שאינם רשמיים" (מוכש"ר) – שעונים על חלק מהכללים (או בתחום תכנית הלימודים, או בתחומים אחרים כגון מיון תלמידים, העסקת צוותי ההוראה וכדומה) ומקבלים תקציב נמוך משמעותית (70% מתקציב הבסיס של בית ספר- שנמוך משמעותית מהתקציב בפועל שכולל מרכיבים רבים נוספים) ובתי ספר פרטיים שקיימים בעיקר במגזר החרדי (בתי ספר "פטור") שאינם עונים על הכללים  כלל ומקבלים 55% מתקציב הבסיס.

משרד החינוך הוביל בשנים האחרונות, ותחת מגוון ממשלות, מדיניות שניסתה לחבר חזרה בתי ספר "מוכרים שאינם רשמיים" אל תוך המערכת הרשמית. תמורת קבלת כללים ציבוריים על עצמם (כגון איסור למיין תלמידים) הם מצטרפים למערכת הציבורית וזוכים לתקציב ותמיכה מלאים. במסגרת מהלך זה הצליחו להרחיב הן את מספר בתי הספר הממלכתיים-חרדים והן להכניס לתוך המערכת הרשמית בתי ספר ייחודיים כגון בתי ספר אנתרופוסופיים ודמוקרטיים, שבמקום לשרת קבוצות של תלמידים מרקע מבוסס בלבד מחויבים כעת לקבל אליהם את כל התלמידים, ובמקום להתנות את הקבלה בתשלומי הורים גבוהים מחויבים כעת לסכומים מוסכמים.

ההסכמים הקואליציוניים הנוכחיים פועלים בניגוד למגמה זו. הם מבקשים לנתק את הקשר בין מידת המחויבות לכללים ציבוריים לבין גובה התקציב. דרישות המפלגות החרדיות בנספחים המפורטים להסכמים[1] הן להעלות את השתתפות העיריות ומשרד החינוך בתקציב המוסדות החצי פרטיים והפרטיים, וכן להקטין מאוד את פער התקצוב בינם לבין בתי הספר הרשמיים. הקטנת הפער בשם דרישה לשוויון עבור התלמידים החרדים תייצר פגיעה בשוויון של כל באי המערכת. מניסיון העבר וגם מהבחינה החוקית ברור כי כל שיפור בתקציבי בתי הספר החרדיים המוכרים שאינם רשמיים ומוסדות הפטור יהיה תקף גם למוסדות מהזרמים האחרים שירצו להנות מהטבה זו (כפי שבתי הספר הדמוקרטיים, אנתרופוסופיים וכדומה במגזר הממלכתי נוסדו על בסיס הכללים התקציביים שנועדו לאפשר את קיומו של הזרם החרדי). כך למשל, כל התקציבים ההיקפיים המגיעים לבית ספר ציבורי (שעות שילוב, חינוך מיוחד, בעלי תפקידים וכו')- יגיעו גם לבתי הספר החצי פרטיים. נכון שהפער בתקצוב עדיין יהיה קיים אבל הוא יהיה קטן משמעותית (25% בניגוד לכ50% כיום) ובפועל לא יהיה קשה לגשר עליו באמצעות תשלומי הורים (בניגוד למצב היום שהגישור דורש תשלומי הורים גבוהים מאוד כדי לייצר חינוך חצי-פרטי איכותי).

אם הממשלה תבחר לקיים את סעיפים אלה כלשונם משמעות ההחלטה היא ביטולו דה-פקטו של החינוך הציבורי במדינת ישראל. המדינה תהפוך לצינור לתקציב, כאשר כל זרם וכל בית ספר בעל יכולת ארגונית בסיסית יתנתק מהמחויבות שלו למשרד החינוך ויעדיף לקבל תקציב חלקי, להוסיף עליו מכספי הורים ולקיים את החינוך בדרכו וברוחו. רק מי שלא יכול לשלם או להתארגן יישאר מחוץ למעגל ויאלץ להסתפק בחינוך ברמה נמוכה, עם מורים ותלמידים שלא הצליחו למצוא את דרכם למערכות הפרטיות. בתי הספר שיקומו יקחו את התקציב הממשלתי הנדיב, יוסיפו עליו תשלומי הורים גבוהים, ישלמו משכורות גבוהות יותר למורים ויבטיחו כיתות קטנות ללא בעיות משמעת להורים (כי הרי קל להתנהל מול בעיות משמעת כאשר אתה מסנן את התלמידים) ובכך ישאבו אליהם את הכוחות הטובים ביותר מהמערכת הציבורית שתיאלץ להתחרות בהם ב"ידיים קשורות". זהו מהלך מסוכן שעלול למוטט את החינוך הציבורי במדינת ישראל.

לפני שנרחיב מדוע ואיך, חשוב להגיד גם שכאשר מסתכלים על מהלך זה ניתן לראות בו גם צדדים אחרים. למשל: בכך שיתנתקו מהמחויבות לניטרליות ממלכתית ולמשרד החינוך יוכלו בתי הספר הפרטיים מהזרם הממלכתי לקיים חינוך אידאולוגי מבלי להתנצל,  מבלי לעמוד בסנקציות ומבלי לנסות למצוא חן בעיני כלל הציבור. יתכן והפתרון לחיזוק הזהות של הזרם הממלכתי יכול לבוא דווקא מתוך עמדה "חוץ מערכתית" שתאתגר את המערכת ותראה שאפשר?

צד חיובי אפשרי נוסף הוא ההזדמנות לנער את המערכת הקיימת. יתכן וקיומם של בתי ספר פרטיים מעולים שישברו את הנהלים השגורים יוכל לאתגר את מערכת החינוך הציבורית, לנער אותה ולהניע אותה לקיום מהלכים נחוצים שכיום אינם נראים אפשריים במסגרת המערכת הקיימת (התנתקות מכבלי הבגרויות והמדידה, שינוי סדר יום הלימודים, גודל הכיתות, אוטונומיה חינוכית ועוד ועוד).

אך גם אם חושבים שיש פן חיובי אפשרי למהלך כזה חשוב להבין שהוא יגבה מחיר גבוה מאוד – מהציבור כולו ובפרט מבתי הספר בפריפריה ומהתלמידים החלשים.

אז מהן ההשלכות השליליות של הצעד הזה? מה רע בקיומה של שכבה של בתי ספר פרטיים במימון ציבורי מלא?

        "בריחת מוחות" של מורים ומנהלים – בתי ספר פרטיים וממיינים יכולים להציע תנאי עבודה טובים יותר למורים האיכותיים שבמערכת – הן בשכר (הם לא יהיו כפופים להסכמי השכר הקיימים עם המורים) והן באופי העבודה עצמה. מורים ומנהלים איכותיים ינטשו את המערכת הציבורית והיא תיחלש משמעותית.

        בתי ספר פרטיים לתלמידים "חזקים" ועשירים לעומת בתי ספר ציבוריים לכל השאר. בניגוד לבית ספר ציבורי שמחויב לכל התלמידים, בית ספר פרטי יכול למיין את תלמידיו, ולהרחיק אותם ללא צורך בפיקוח חיצוני. לא רק שהמורים הטובים יעזבו את המערכת הציבורית, גם התלמידים הטובים יעזבו אותה.

        הפיכת המערכת הציבורית למערכת סעד שתיתן מענה בסיס למי שלא מסוגל או לא רוצה לקבל חינוך איכותי. היא תבריח ממנה כל מי שיכול להרשות לעצמו (מורים ותלמידים). כמו תמיד- בשכבות החלשות ובפריפריה החברתית המצב יהיה קשה אף יותר.

        התקציב הציבורי ינוצל בצורה לא יעילה כאשר כל קבוצת הורים תוכל לקחת נתחים של תלמידים, מורים ומשאבים מהמערכת הציבורית על מנת לקדם חינוך שמתאים לה באופן מדויק ועל חשבון ראייה רחבה של הצרכים (גם לכך יש סעיף מדויק בהסכמים הקואליציוניים שמתנגד לסגירתם של בתי ספר קטנים ומתעקש לקיים אותם ובנוסף מערך הסעות יקר כדי לאפשר לכל ילד לקבל את החינוך ברוח תת הזרם המדויק שלו).

        כולנו נשלם הרבה יותר על חינוך. מכיוון שלא נוכל לאפשר לילדינו ללמוד במערכת כושלת וצפופה, נאלץ לשלם סכומים של 1000, 2000 ואף יותר שקלים לחודש- כדי שילדינו יוכלו לקבל חינוך ראוי. מדובר על הוצאה נוספת על כל ילד של כרבע מיליון ש"ח (!)  לאורך 12 שנות לימוד. זה נשמע יקר- אך הציבור כולו שילם סכומים גבוהים אף יותר עבור חינוך בגילאי 3-6 לפני הרפורמה של ועדת טרכטנברג. ההוצאה הלאומית לחינוך תעלה בצורה חדה כאשר רוב המימון יבוא מכסף פרטי. נשלם יותר על מה שעד עכשיו קיבלנו בתשלום מוגבל.

        הילדים של כולנו יעמדו למיון החל מגיל הגן- הם יצטרכו להתמיין ולהתקבל לבית הספר היסודי, לחטיבת הביניים ולתיכון. ניתן רק לדמיין מה רמה כזו של לחץ יכולה לעשות לאפשרות לחינוך איכותי.

        רשויות חזקות יוכלו להוסיף מתקציבן לחינוך ולייצר בתחומם "איים של אוטונומיה", אך גם הן יתקשו להתמודד עם בתי ספר קטנים שמושכים אליהם את המורים והתלמידים הטובים ביותר.

        לא ניתן יהיה לתעדף את החינוך באופן ממוקד היכן שצריך משום שזה יגזור על כל המערכת (כולל הפרטית) ומדובר בסכומי עתק. למשל: לא ניתן יהיה לתקצב כיתות קטנות יותר בחינוך הציבורי – משום שזה ידרוש העלאת תקציב לכל רוחב המערכת כולל זו הפרטית. הגדילה בהשקעה הציבורית בחינוך תיעצר והנתח הפרטי של ההוצאה על חינוך יעלה משמעותית.

        במצב של מפעילים פרטיים שמפעילים את בתי הספר ולא נתונים לפיקוח יתכן בהחלט שחלק ניכר מהתקציבים יממן מנגנונים מנהליים ופדגוגיים במקום לשפר את החינוך. אנו רואים תופעה זו כיום בחלק מהרשתות החרדיות, אך אין להניח שתופעה זו תישאר נחלתם בלבד ברגע שהפיקוח לא יהווה תנאי לתקצוב מלא.

        הבעיה המרכזית והחמורה ביותר במצב כזה היא למרות השקעה גדולה בחינוך הרי שמהלך כזה יפרום את המרקם החברתי הדק שעוד נותר במדינת ישראל. משמעות של מערכת חינוך כזו היא שכל אחד דואג לעצמו. החברה לא לוקחת אחריות אלא נותנת כסף ומאותו הרגע, איש איש לנפשו. זו סכנה אמיתית לסולידריות שעדיין נותרה בחברה הישראלית.

 

המהלכים האלה מסכנים את האופי של מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה. ממדינה שבה חינוך הינו מוצר ציבורי איכותי נהפוך במהרה למדינה בה הפערים בחינוך בלתי נסבלים, והחוזה ההדדי בין המדינה לאזרחים נשחק עד דק.

לכן יש לשמור על המדיניות במסגרתה מי שעומד בכללים ציבוריים מקבל תקציב ציבורי מלא, ומי שלא עומד בהם מקבל תקציב חלקי מאוד. זהו בסיס החינוך הציבורי, ומכאן גם הבסיס המשותף שכולנו עומדים עליו, ואנו לא יכולים להרשות לעצמנו לערער אותו.

אז מה צריך לעשות? לדרוש מכל גוף חינוכי עמידה בקריטריונים ציבוריים בתמורה להגדלת התקציב- פיקוח של המדינה על העסקת מורים וניצול הכספים, איסור מיון תלמידים (גם על רקע עדתי), הגבלה על תשלומי הורים, וגם- מחויבות לרמה מסוימת של לימודי ליבה. בית ספר או רשת שלא עומדים בכללים אלה יקבלו תקציב נמוך משמעותית. הסכמה לעקרונות אלה תאפשר גם להשוות את התשלומים וההשקעה בחינוך החרדי וגם לשמור על החינוך בישראל כחינוך ציבורי.

הצעדים שתיארנו כאן יכולים להוות את הצעד האחרון בהתמוטטותו של מפעל מפואר- החינוך הציבורי הממלכתי של מדינת ישראל. עלינו לפעול כדי לעצור אותם ולשמור על מעמדו, לטובת כל אזרחי ישראל- עניים ועשירים, חרדים וחילונים, ימין ושמאל. אסור לנו להמשיך ולכרסם בבסיס המשותף שלנו.

 

[1] "נספח השוואת תקצוב מוסדות חינוך" להסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, 28.12.22. נלקח מאתר הכנסת.
תמונה – פלאש90

עוד בזהות יהודית