בשבועות האחרונים דוברים שונים חוזרים ומזהירים מפני תרחיש אימים בדבר חלוקתה של ישראל לאוטונומיות. אלא שזה לא תרחיש עתידי – זו המציאות שבה אנחנו חיים. ה"אוטונומיזציה" של ישראל מתרחשת מול עינינו בתהליכים הדרגתיים של הטמעת מודל השבטים בתחומי חיים שונים, ומקבלת עיגון משמעותי בתקציב המדינה, בחוק ההסדרים ובחוקים נוספים של נציגי הקואליציה, המונחים על שולחן הכנסת בימים אלו.
בישראל יש ארבעה שבטים מרכזיים – דתי, חרדי, ערבי וחילוני – לכל אחד מהם חזון שונה לגבי המדינה בעתיד ו"חוזה"; שונה עם המדינה בהווה. כך למשל, לכל אוכלוסייה חוזה חברתי נפרד לגבי השירות הצבאי – חובה או פטור, משך השירות ומסלולים ייחודיים; לכל אחד מערכת חינוך הנבדלת בתוכנית הלימודים, היקף שעות הלימודים, גודל הכיתות, מידת הפיקוח, תשלומי הורים ועוד; ואפילו משבר הדיור פוגש את השבטים השונים באופנים שונים.
הגם שלא התקבלה החלטה אסטרטגית מוצהרת שעניינה הפיכת ישראל למדינה המורכבת מאוטונומיות, בפועל נוצרו חוזים שונים בין השבטים והמדינה שהובילו להפרדה הולכת וגוברת ולתהליך זוחל של התפרקות המדינה והחברה. תהליכים אלו מואצים על ידי ההסכמים הקואליציונים, תקציב המדינה לשנים 2023-2024 וחוק ההסדרים שלצידו יחד חוקים נוספים של הממשלה ונציגי הקואליציה. במבט אסטרטגי, מדובר בתהליך סדור של יצירת וחיזוק מבנים שעניינם גיבוש אוטונומיות זהותיות, לצד מתן תמריצים ותקציבים עודפים שיחזקו את האוטונומיות האלו, לעתים תוך "דריסת" המרחבים שאמורים להיות שייכים לכולנו – ממלכתיים וחפים משבטיות.
