תקציב 2023-24 טומן בחובו שינויים מרחיקי לכת למערכת החינוך הממלכתית והציבורית. לראשונה, מדינת ישראל מוותרת מיוזמתה על המנוף היחיד שיש לה ליצירת שוויון הזדמנויות מהותי, מנועי צמיחה ארוכי טווח והון אנושי עם כישורים ומיומנויות.
חוק חינוך ממלכתי תשי"ג-1953, עיצב את מערכת החינוך הממלכתי כמערכת אחת ללא זרמים כשלצידה שתי מערכות זעירות – החינוך הממלכתי-דתי והחינוך העצמאי החרדי. החוק עיגן תקצוב מלא למוסדות חינוך רשמיים שמחוייבים ועומדים במספר עקרונות מרכזיים: שוויון, היעדר אפליה ואי-מיון תלמידים, לימודי ליבה, חינוך לא מפלגתי, וחובת שקיפות ודיווח. אלו מבטיחים תשתית אחידה, הזדמנות להשכלה וחינוך לכל ילדה וילד בישראל, ללא הבדל דת, מוצא, מין ורקע כלכלי-חברתי. לכן במהותה מערכת חינוך ממלכתית-ציבורית מובילה לצמצום פערים, שוויון הזדמנויות, פיתוח יכולות וכישורים להשתלבות התעסוקה ובחברה כאזרחים פעילים, יצרניים ותורמים לחברה.
העברת התקציבים לחינוך החרדי והדתי, בהיקף של 3.8 מילארד ש"ח ו-1.16 מילארד ש"ח, בהתאמה, יובילו למצב חדש וחסר תקדים, בו המדינה מממנת מתקציבה בהיקפים נרחבים, גדלים והולכים, מוסדות פרטיים וחצי פרטיים (מוכש"ר ופטור). האחרונים כמעט ואינם מפוקחים על ידה, ואינם מחוייבים להיעדר אפליה, לקבלת הכרה או רישיון הפעלה ממשרד החינוך.
לצד העברת התקציבים, ההסכמים הקואליציונים מרופפים ומצמצמים אף יותר את פיקוח המדינה על זרמי חינוך אלה ומגדילים את האוטונומיה שלהם. כך שהם יהיו פטורים כמעט מכל החובות המוטלים על בתי ספר ציבוריים. זוהי אנומליה שאין לה תקדים – מצב בו המדינה מממנת בתי ספר פרטיים מתקציב ציבורי תוך שהיא מוותרת על אחריותה לפעול ליישום מטרות החינוך כפי שנקבעו בחוק. בפועל יצרה הממשלה בתקציב הנוכחי תמריץ להפיכת כלל בתיה"ס הציבוריים (רשמי) לחצי-פרטיים (מוכש"ר). איזה סיבה תהיה לבית ספר ממלכתי להמשיך ולהיות כפוף לכלל החובות ע"י המדינה אם הוא יכול לזכות בתקציב כמעט שווה ובאוטונומיה נרחבת? המגמה המסתמנת תהפוך את מערכת החינוך ליקרה יותר, מעמדית יותר, סגרגטיבית יותר, שוויונית פחות ואיכותית פחות.
חינוך הוא מוצר ציבורי מובהק, המעצב לא רק את הכאן ועכשיו – אלא גם את העתיד. הוא התשתית הערכית והאינסטרומנטלית הבונה את החברה והמשק. לשינויי התקציב צפויות השלכות רוחב ועומק על מבנה מערכת החינוך עצמה וגם על תוכניות פרטניות כגון: תוכניות לצמצום פערים, נוער בסיכון, יום לימודים ארוך בפריפריה, בית הספר של החופש הגדול וחינוך בלתי פורמלי המיועדים לכלל תלמידי ישראל. השפעה דומה צפוייה על הכלכלה, היקף התוצר, שוק התעסוקה וכושר ההשתכרות, מידת השוויון והמוביליות בחברה, הלכידות החברתית והמנהיגות הישראלית. לפי הערכת אגף התקציבים במשרד האוצר היקף אבדן התוצר המצטבר, בשל העברת תקציבי החינוך החרדי, עד שנת 2060 מוערך בכ-6,708 מיליארד ש"ח.
חשוב לומר: התלמידים החרדים אכן מתוקצבים בחסר ביחס לתלמידים במגזרים אחרים, אבל זה נובע מהעובדה שמרביתם לומדים במוסדות חינוך פרטיים או חצי פרטיים (מוכש"ר) ולא מטעמי אי שוויון. מוסדות אלו בחרו שלא להיות חלק מהחינוך הציבורי – כדי לשמור על האוטונומיה שלהם מבחינה פדגוגית ומינהלית. ההשוואה אינה זהה. לא מדובר בתפוחים לתפוחים. צריך לאמור בקול ברור, יש חשיבות רבה ואפילו הכרח להוביל את מערכת החינוך למצב בו מתקיים תקצוב אחיד של כל תלמיד במדינת ישראל – חרדי, מסורתי, דתי, ערבי או חילוני. אבל תקציב ציבורי מגיע עם מחוייבות לכללים של שירות ציבורי. השוואת התקציבים ללא השוואת החובות, שומטת את הקרקע מתחת לרגלי החינוך הממלכתי-ציבורי בו מתחנכים מרבית ילדי וילדות ישראל.
השורה התחתונה: תוך העברת תקציבים קואליציונים עצומים בגודלם, ריסקה הממשלה את יסודות מערכת החינוך הציבורית והממלכתית במדינת ישראל. שינוי זה התרחש ללא תהליך דיון ציבורי וללא תהליך סדור של קביעת מדיניות הבוחן את מכלול השיקולים וההשפעות על מערכת החינוך בכללותה ועתידם של ילדות וילדי ישראל. מתוך דאגה לכלל ילדות וילדי ישראל, עלינו להידרש בדחיפות לשינוי באופייה של מערכת החינוך הציבורית, ובהשלכותיה על החינוך הממלכתי והציבורי בטווח הקצר והטווח הארוך, מתוך ראיה כלל ישראלית וממלכתית.
