מבוא מאוחר
מאמר זה נכתב לפני השבעה באוקטובר. בשנת 2023 החברה הישראלית נקלעה לאחד המשברים הגדולים בתולדותיה. מרגע הכרזתו של שר המשפטים יריב לוין על רצונו ברפורמה מקיפה במערכת המשפט ועד טבח שמחת תורה מצאנו את עצמנו על סף גירושין. הפילוג והקיטוב הגיעו לשיאים חדשים וכואבים. ואז מגיעה אותה שבת ארורה. האויב החיצוני עושה לנו zoom out ומחזיר אותנו אחורה לממשות הנוקשה של אתגרי הביטחון של מדינת ישראל. אלפי נרצחים, פצועים וחטופים העמידו את החברה הישראלית על רגליה האחוריות. באחת משעותיה הקשות ביותר היא נאלצת לשים את כל המחלוקות בצד ולעמוד כגוף אחד אל מול ארגון הטרור הרצחני ברצועת עזה.
בעודי כותב את השורות הללו אני מוצא את עצמי גולש שוב ושוב לגוף המאמר. הסגנון הספרותי שלו מסגיר בקלות את זמן כתיבתו. קשה לי שלא לתהות כיצד הייתי חושב על האפשרות המסורתית במציאות שלאחר השביעי באוקטובר. מצד אחד, ההיגיון הפוליטי של מצב החירום הנוכחי דוחק הצידה שיח סוציולוגי-פוליטי מהסוג הזה. מצד שני, מצבי חירום מחייבים אותנו להכין את עצמנו ליום שאחרי. בזמנים כאלה הנפש הפוליטית נעשית גמישה הרבה יותר. המחלוקות הקודמות לא נעלמו אלא רק זזו קצת הצידה. הרגע הזה עשוי להחזיר אותן לקדמת הבמה ולאפשר טיפול מעמיק ויסודי יותר בהן. בעל כורחה החברה הישראלית תצטרך להתחדש. השפה הפוליטית, האתוס הציוני ובעיקר המפגש שבין יהדות וישראליות. אני מקווה שהאינטואיציות המסורתיות המובעות בגוף המאמר יוכלו להפרות את האתגרים הרחבים שעוד נכונו לנו.
המצביע המסורתי
אתגר הכתיבה על מסורתיות ופוליטיקה מחזיר אותי לטענתו המפורסמת של הפילוסוף היווני הרקליטוס: "אתה לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים". נהר המסורת כל הזמן משנה את תוכו והכתיבה בנושא איננה חורגת מהיגיון זה. אם הייתי צריך לנסח את מחשבותיי בעוד חודש למשל סיכוי לא רע שהתוצר הסופי היה נראה מעט אחרת. מסע הכתיבה מייצג את רגע ההתנסות הנוכחי במופעיה השונים והמגוונים של התופעה. במובן זה החומרים המובעים בחיבור זה אינם אלא שיקוף אפשרי של אותה התנסות רעיונית. אמנם מתוך מאמץ ללטש, לדייק ולחדד את האינטואיציות השונות אך לא מתוך ניסיון לתביעת בעלות עליהן. בהמשך לדימוי הנהר לא רק שאי אפשר להיכנס אליו פעמיים גם הניסיון לאחוז במים הזורמים בו אינו יכול לעלות בהצלחה. אפשר שדרך אותו כישלון נולדת לה תשוקת הכתיבה. דווקא מתוך היעדר היכולת לנסח את הדברים עד תום היא צומחת ומתעצמת.
אנסה להתחיל באחד המופעים הפוליטיים המוכרים ביותר – הקשר שבין המצביע המסורתי למפלגת הליכוד. רבות נכתב על דפוסי ההצבעה של בוחרי הליכוד ובפרט על הבחירה הספציפית בבנימין נתניהו. הכתיבה בנושא פרנסה רבים וטובים. עיתונאים, אקדמאים, פוליטיקאים ושלל בני אדם שונים מן היישוב. הסיבות שעלו על הכתב רבות ומגוונות. הצבעה מסורתית למפלגה, פוליטיקה פופוליסטית, היבטים של זהות ומעמד, דימוי כלכלי ובטחוני חזק וכו'. מידה לא מבוטלת של אמת קיימת בכל אחת מן הסיבות המוזכרות כאן. לתוך צבר הסברים זה כדאי להוסיף כאן עוד הסבר פשוט מאוד אך לא פחות עמוק ואמיתי.
דפוסי ההצבעה במרחבים המסורתיים מגוונים מאוד אך קשה להתעלם מהנתח המשמעותי שתופסת מפלגת הליכוד לאורך העשורים האחרונים.
עבור לא מעט מצביעי ליכוד, בדגש על מעמד הביניים המזרחי בפריפריה, שנותיו של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל היו טובות מאוד. השילוב שבין תודעה לאומית גאה לרווחה אישית במישורים הכלכליים הוכיח את עצמו פעם אחר פעם. כמובן שהיו גם לא מעט ביקורות כאלו ואחרות אך כמאמר הפתגם העממי "הרוב טוב – הרוב קובע". בפרספקטיבה הרחבה כהונותיו השונות של נתניהו נתפסו סה"כ כהצלחה פוליטית בעיניהם. הקמפיינים השונים שנוהלו נגדו, בעיקר במהלך העשור האחרון, התקשו מאוד לאתגר את הבייס הליכודי. לא במקרה כמובן. השיח של המרכז-שמאל נשען על אדנים פוליטיים שונים בתכלית. כאלה שאינם מתיישבים עם תפיסת עולמם השונה. באופן לא מפתיע התוצאה הטבעית היא שיח חירשים.
המרחב האידיאולוגי
רגע לפני שננסה לתת מעט סימנים בפערים הפוליטיים-זהותיים הללו כדאי לנסות להתמקד במאפיינים הסוציו-פוליטיים של חלקים לא מבוטלים בקרב מצביעי הליכוד – האוכלוסייה המסורתית. אמנם דפוסי ההצבעה במרחבים המסורתיים מגוונים מאוד אך קשה להתעלם מהנתח המשמעותי שתופסת מפלגת הליכוד לאורך העשורים האחרונים. רמז ראשוני לכך ניתן לזהות מבעד לאחד המאפיינים הבולטים של המרחב המסורתי – היותו א-אידיאולוגי. חשוב להדגיש ולהבהיר. א-אידיאולוגי ולא אנטי-אידיאולוגי. קיומו איננו מתרחש סביב התנגדות לתביעות האידיאולוגיות הנוקשות אלא מתוך זרימת חייו האינטואיטיבית וכתגובה נינוחה לאותן תביעות.
כדי להבין את הפנומן המסורתי בצורה עמוקה יותר כדאי לגשת לאופן שבו הדימוי שלו השתנה עם השנים. הסטריאוטיפ המסורתי המפורסם של קידוש בערב שבת ומיד אחרי הארוחה התכנסות של המשפחה סביב צפייה בטלוויזיה נתפס כביטוי לצורת חיים נעדרת קוהרנטיות. ואולם דימוי שלילי זה התהפך עם השנים ונעשה חיובי. לפתע המסורתיות לא מסמלת דרך חיים שטוחה ולא רצינית אלא דווקא את היכולת להחזיק את המציאות המורכבת ומרובת הסתירות באופן יצירתי ומפוכח. היא מאפשרת לחיות חיים מורכבים של גם וגם. להתמקם בצורות מגוונות ובנקודות שונות על רצף המסורת. התמקמות גמישה ונינוחה שאיננה נתונה למרותו של הגיון אידיאולוגי מסדיר כלשהו.
אם כן, הפער בין השדה המסורתי לשדות קיום אחרים איננו נוגע לתוכן הממלא את המסגרת האידיאולוגית אלא לעצם המסגרת עצמה. בספרו ״אידיאולוגיה״ מציע המחבר טרי איגלטון כמה וכמה הגדרות רווחות להבנת המושג[1]. אשתמש בשלוש מהן, בדגש על החיבור הרעיוני ביניהן:
- אידיאולוגיה היא אוסף רעיונות האופייני לקבוצה או שכבה חברתית מסוימת.
- אידיאולוגיה היא מה שמציע לסובייקט עמדה כלשהי.
- אידיאולוגיה היא מערכת אמונות המכוונת לפעולה.
בעוד שלאורתודוקס יש עמדת מוצא אידיאולוגית המסורתי פועל יותר בצורה אמפירית. הוא בעיקר מגיב למציאות.
בעוד ששתי ההגדרות הראשונות מתייחסות לקבוצה או לשחקן הבודד בבואו להבין את המציאות סביבו ההגדרה, האחרונה עושה צעד נוסף קדימה ומכוונת לפעולות המתרכזות בעיצוב המציאות החברתית-פוליטית. העיקרון העומד בבסיס שלושת ההגדרות הוא העובדה שהמציאות אינה מרחב כאוטי חסר סדר אלא כזאת שכבר מתווכת אלינו בצורה מגובשת ברמה כזאת או אחרת. הדברים חשובים הן ברמת ההבנה הפסיבית והן ברמת הפעולה האקטיבית. מכאן ניתן להבין את החשיבות הרבה של היכולת להתמודד עם סתירות ומתחים המתגלים בתוככי המסגרת האידיאולוגית. אין זה אומר שלאלה אין מקום אלא שהדינמיקה הפנימית מכוונת לפתרון שלהם. במובן זה נמעניה השונים של האידיאולוגיה מעמידים אותה לפני המציאות. המציאות איננה אלא הדבר הזה שעובר מבעד לרשימת הכללים, הסימנים והמשמעויות השונות.
כדי להבין טוב יותר את הדברים עלינו להשתחרר ממלכודת החשיבה הבינארית. מרחבים אידיאולוגים שונים נבדלים זה מזה לא רק ברמת המשמעויות הממלאות אותם אלא גם ואולי בעיקר במידת נוקשותן השונה. הנחות יסוד שונות לחשיבה והבנה של המציאות הסובבת אותנו היא מנת חלקם של כולנו. אי אפשר לגשת אל המציאות ללא דעות קדומות. קשה להצביע על הנקודה שבה מרחב מסוים נעשה אידיאולוגי. סימן מעניין לכך נתן הסוציולוג אמיל דורקהיים כשטען "השיטה אידיאולוגית משתמשת ברעיונות כדי לארגן את העובדות במקום שתחלץ את הרעיונות מתוך העובדות"[2]. במובן זה אפשר שההבדל שבין השדה היהודי-אורתודוקסי לשדה המסורתי מתרחש בין היתר באזורים הללו. בעוד שלאורתודוקס יש עמדת מוצא אידיאולוגית המסורתי פועל יותר בצורה אמפירית. הוא בעיקר מגיב למציאות.
מסורתיות כטקטיקה
מסורתיות – אין לה את אותו "יסוד מובהק" כמו של השדות השונים עמן היא באה במגע. באופן תדיר היא משחקת במגרשים שנכפו עליה. יתר על כן, היא מעולם לא הוזמנה לקחת חלק ביצירתם של כללי המשחק.
תרומה מושגית משמעותית אפשר לקבל מהתאורטיקן וההיסטוריון הצרפתי מישל דה סרטו. בספרו המבריק ״המצאת היומיום״ הוא מנסה להראות כיצד אותו יומיום חכם יותר מכל ניסיון ללכוד אותו. במסגרת האתגר התאורטי הוא עורך הבחנה מעניינת מאוד בין המושגים ״אסטרטגיה״ ו״טקטיקה״.
כך הוא מגדיר אסטרטגיה: "האסטרטגיה היא חישוב של יחסי כוחות המתאפשר מהרגע שבו אפשר לבודד סובייקט של רצון ושל כוח (מפעל, צבא, שיכון, מוסד מדעי). היא מניחה מראש שישנו מקום שאפשר להקיפו כמקום מובהק והוא עשוי לשמש בסיס שאפשר לנהל ממנו את הקשרים עם עולם חיצוני של מטרות או של איומים (לקוחות או מתחרים, אויבים, הכפר המקיף את העיר)[3]"
בהמשך דבריו דה סרטו מתאר את האסטרטגיה כשליטה באמצעות הראייה. ראייה מנקודת מבט מוסדרת הצופה בכוחות זרים שאפשר למדוד אותם ולשלוט בהם. לטענתו, הרציונליות המערבית בצורותיה השונות (כלכלה, מדע פוליטיקה) נבנתה על פי המודל הזה. המקום המובהק שאותו הוא מתאר עשוי לעזור לנו להשלים את הדיון הקודם במושג האידיאולוגיה. מרחבים אסטרטגים אינם בנויים אך ורק מרשימה של כללים, הנחות יסוד ושדה לכיד של משמעות הבנוי תחת הגיון מסוים אלא מערכת פוליטית רחבה יותר הכוללת מיסוד של אותו ממד רעיוני. בלשונו של דה סרטו "בסיס שאפשר לנהל ממנו את הקשרים עם עולם חיצוני". בשונה מהאסטרטגיה הטקטיקה חסרה את האחיזה בבסיס שכזה:
הטקטיקה היא הפעולה המחושבת שהיעדרו של יסוד מובהק קובע אותה: שום תחימה של החיצוניות אינה מספקת לה את התנאי של אוטונומיה. מקומה של הטקטיקה אינה אלא מקומו של האחר. משום כך עליה לשחק במגרש שנכפה עליה, המאורגן בהתאם לחוקו של כוח זר. אין לה כל אפשרות לנפק לעצמה תכנית כוללת וגם לא להכליל את האויב במרחב נבדל, גלוי וניתן להמשאה. היא מנצלת הזדמנויות והיא תלויה בהן בלא בסיס לאגור בו רווחים. עליה להיות ערנית ולהשתמש בסדקים שצירופי הנסיבות המיוחדים יוצרים בפיקוחו של הכוח השליט. בכוחה להיות במקום שבו לא מצפים לה. היא תחבולה[4]"
קשה שלא לקרוא את המסורתיות מבעד למילותיו החדות של דה סרטו. שהרי אין לה את אותו "יסוד מובהק" כמו של השדות השונים עמן היא באה במגע. באופן תדיר היא משחקת במגרשים שנכפו עליה. יתר על כן, היא מעולם לא הוזמנה לקחת חלק ביצירתם של כללי המשחק. הטקטיקן הוא במהותו שחקן מגיב. הוא מנסה לשרוד בתוך סבך המציאות ולהצליח "להסתדר". בהמשך הדברים מתאר המחבר את הצפייה במנהטן מקומה 110 של מרכז הסחר העולמי. המבט חובק הכל התופס את המרחב בכללותו עומד אל מול הצועדים בעיר. לטענתו בצעידתם הם כותבים את העיר בלא אפשרות לפענח את צעדיהם[5]. המבט מלמעלה מסוגל אמנם לראות את התמונה הגדולה אך בהכרח מפספס את ההתנגדויות הקטנות הצומחות מלמטה. אינני יכול שלא להיזכר בבית הספר הממלכתי-חילוני שבו עבדתי במשך שנה לאחר שירותי הצבאי. בשלב מסוים במהלך השנה קבוצה לא מבוטלת של תלמידים ארגנו מניינים מזדמנים מדי פעם. עבור אותה קבוצת תלמידים לא היה שום צורך ביצירתו של מרחב חינוכי חדש.
שאלת המוטיבציה למיסודם של מרחבים מסורתיים עולה שוב ושוב בשנים האחרונות. אינני מתכוון להתייחס כאן לשיקולים ולאתגרים השונים הכרוכים בפרויקטים פוליטיים מן הסוג הזה אלא לנסות לחשוב על הסיבות השונות מדוע לא מדובר בקולות הצומחים מלמטה. יכול מאוד להיות שאם היה נוסד בית ספר ממלכתי-מסורתי אותם תלמידים היו בוחרים לעזוב את בית ספרם ולהעתיק את לימודיהם לבית הספר החדש. השאלה המעניינת היא האם רצון מגובש מן הסוג הזה היה מגיע מאותם תלמידים. כדי שהתשובה לשאלה זו תהיה חיובית צריך שהרצון להתפלל בכותלי בית הספר ילבש צורה של הסדרה רחבה הרבה יותר. הדבר צריך לפרוץ את גבולות הרצון הספונטני המשותף למספר משתנה של תלמידים ולהיהפך לצורך ממשי הגולש אל מעבר לגחמות הזמן האקראיות. במילים אחרות – יש למסד את הרצון ולהבנות אותו מחדש כעיקרון על מארגן הפונה לנמענים חדשים. בלשונו של דה סרטו – לעבור מהשדה הטקטי לשדה האסטרטגי.
מאקטיביזם לפסיביזם
עת כתיבת השורות הללו מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של מאבק פוליטי-משפטי חסר תקדים. נכון לרגע זה הסוגייה המרכזית היא עילת הסבירות. בעוד שהמחנה התומך ברפורמה המשפטית טוען שאין שום יתרון בשיקול דעתם של 15 שופטים בשאלה האם החלטה מסוימת סבירה או לא המחנה המתנגד להפיכה המשטרית נבהל מהאפשרות שהממשלה תקבל החלטות שאינן סבירות ולא יהיה שום גורם שיוכל לפסול אותן בשמה של עילה זו. דיון זה מציף את השאלה הרחבה יותר על מקומה של סבירות מחוץ לשדות המשפט. הקושי להגדיר מהי סבירות נוגע בעובדה שאצל כל אחד מאיתנו היא מובנת בצורה שונה. יתר על כן, לעיתים היא עוברת שינויים בקרב אותו אדם. מה שנתפס ברגע מסוים כלא סביר נעשה סביר בחלוף הזמן ולהפך. ניתן לטעון שבלב הטקטיקה המסורתית ניצבת לה עילת הסבירות. במובן זה כדאי לדבר על מסורתיים ופחות על מסורתיות. שכן, כל מסורתי משתמש בה ביחס לנסיבות חייו האישיות.
הדברים נכונים גם ביחס לשדה הפוליטי. העודף האידיאולוגי המופנה כלפי המסורתי ממרחבים שונים אינו נבחן באשר למידת לכידותן של הטענות השונות אלא בשאלה האם תביעות אלה עומדות במבחן הסבירות. התשובה של המסורתי לאקטיביזם המשפטי ובעיקר זה הפוליטי הוא פסיביזם. חשוב להבהיר. פסיביזם איננו אדישות. הוא גם לא חוסר מעורבות. הפסיביזם המסורתי הוא למעשה קריאת תיגר על הניסיון היומרני לתכנון פוליטי רחב היקף. הוא מעמיד את הסבירות המשתנה של כל סובייקט במרכז ההוויה הפוליטית.
ניתן להדגים זאת בצורה מעניינת דרך הפוליטיקה של ההפגנה. מדובר בפרקטיקה שכמעט ולא מאפיינת את הציבור המסורתי. הדבר איננו מקרי. הפגנות הן מעשה אקטיבי. הן מלמדות על תודעה פוליטית מוגברת. מבלי להיכנס לשאלת האפקטיביות של הפגנות קשה להתעלם מהמרכיב הסמלי שלהן. לא פעם הן מסתכמות בהבעת מעורבות ושייכות. במילים אחרות – הפגנות הן לעיתים תכלית עצמן. מכאן שזרותם של מסורתיים לאקט הזה איננה מלמדת על חוסר עניין במה שקורה אלא בעיקר בפרשנות שונה לדרך שבה נכון לבטא ולפעול ביחס לאותו עניין פוליטי. מי ששאלות פוליטיות לא מעסיקות אותו כלל גם לא מוצא לנכון להצביע בבחירות לכנסת. דבר שלבטח איננו מאפיין בולט של מסורתיים.
יותר משהמסורתי חי את הסתירות שלו – הוא חי חיים שלא תמיד נחווים כסתירה.
אחת ההגדרות היפות ביותר שניתנו לאדם המסורתי שייכת לחוקר החשוב ד"ר יעקב ידגר. לטענתו המסורתי הוא מי שמכבד את הרב אך לא בהכרח מקשיב לו. כלומר, הוא נמען של דברי הרב אך יש לו חירות פרשנית. הדבר מתבטא לא רק בצורה שבה הוא מבין את דבריו אלא בעיקר באותם חלקים לא מבוטלים שהוא בוחר לסנן. יתרה מכך, לפעמים זה אפילו לא מתרחש בממד הבחירה המודעת. הגודש האידיאולוגי העוטף את דברי הרב אינו מצליח להגיע אליו. ברקע עובדים להם כל מיני מנגנוני סינון קודמים. הדברים מתחברים לדימוי הרומנטי והשגוי של המסורתי כמי שמצליח לחיות בשלום ובשלווה עם הסתירות והמתחים הפנימיים שלו.
כדי להשכין את אותו שלום צריך להניח מראש שיסודות מסוימים בקיום המסורתי אכן מייצרים אי נוחות מסוימת כשהם נאלצים לפגוש זה את זה. הנחה שכזאת איננה מחויבת המציאות. בצורה מעט גסה ניתן לטעון שיותר משהמסורתי חי את הסתירות שלו – הוא חי חיים שלא תמיד נחווים כסתירה. הדיון הזה הוא הזדמנות טובה להפריך עוד הנחה שגויה ביחס למסורתיים. לא פעם שמעתי מדתיים אורתודוקסים את הטענה שאצל המסורתי יש פער בין הצורה שבה הוא חי את חייו לבין ההצדקות השונות לכך. לטענתם הוא יודע להפריד בין המצוי לרצוי. לשיטתם ישנו מבחן פשוט. אפשר לשאול אותו על כך. הבעיה עם הטענה הזאת כמו עם קודמתה איננה מתרכזת בתשובתם של מסורתיים לשאלה זאת אלא בכך שהמסורתי לא בהכרח שואל את עצמו שאלות מן הסוג הזה. זאת נקודה חשובה מאוד במסגרת אותו פסיביזם. השאלות הללו מגיעות מכיוונו של האורתודוקס ולא מכיוונו של המסורתי עצמו. יתר על כן, גם כשהוא נשאל על כך התשובות ממש לא מגמתיות. הנה עוד הדגמה לחשיבות הדיון על מסורתיים ולא על מסורתיות.
איזונים ובלמים
כאן שווה לחזור דווקא לאותו דימוי שלילי של המסורתי. לא רק זה שאיננו קוהרנטי אלא גם ובעיקר זה שלא מוכן להתאמץ למען אידיאלים גבוהים ומתיישר עם נטייתו לחיים נוחים. אינני מעוניין לעשות reclaiming לאותן נטיות נלעגות אלא להצביע על חשיבותן של אלה במסגרות הרחבות של תכנון פוליטי מקיף. אחד מן האתוסים המרכזיים של החברות הדמוקרטיות הוא מעורבות אזרחית. להיות אזרח טוב משמעו לקחת חלק בצורה כזאת או אחרת בעיצוב החיים הפוליטיים. האזרח איננו רק אדם המתקיים בדלת אמותיו ודואג לענייניו הפרטיים אלא כזה שהשאלות הגדולות של הסדר הפוליטי הרחב מטרידות ומעוררות אותו למחשבה ולפעולה. זה יכול להתקיים במישור האקטיבי של ניסיון לקחת חלק בתוככי החיים הציבוריים אך גם ובעיקר במישורים הפסיביים יותר של מעורבות רעיונית בסיסית.
החלוקות הפוליטיות השונות פורצות לתוך חיינו בשלבים מוקדמים מאוד. לא פעם הן מופיעות עוד לפני שנוצרה בשלות אינטלקטואלית כלשהי. במובן זה הרצון להשתייכות מקבל מעמד מרכזי מאוד במסגרת התודעה הפוליטית. בכדי להתמודד עם האתגר הכפול של אינטלקט בסיס מחד ורצון להשתייך פוליטית מאידך שוק הייצור הפוליטי פועל ללא הרף לצמיחתן של אידיאולוגיות ובעיקר של תתי אידיאולוגיות. הבעיה הקריטית בייצור פוליטי מהסוג הזה היא היעדר האיזונים שהיא מייצרת בין פוליטיקה של צרכים לפוליטיקה של ערכים.
סבורני כי האירוע הנוכחי מוכיח זאת היטב. עבור חלקים רחבים בחברה הישראלית המחלוקת סביב השאלות המשפטיות צומחת לממדים מוגזמים. לדידם, למאבקים הללו אין לגיטימציה לפגיעה במרקם החיים הישראלי. בוודאי שלא ליצירת קיטוב פוליטי שלא היה כמותו. מעבר לנזקים הכלכליים שעלולים להתרחש המצב הנוכחי מפרק משפחות וחברויות. אין זה אומר שהשאלות האידיאולוגיות אינן חשובות אלא שהפתרונות השונים חייבים לעבור במישורים של פשרה וריכוך. המפגש שבין המסורתיים לפוליטיקה של מרכז עוברת דרך מושג האחווה. חירות חשובה מאוד. שוויון לא פחות אך כדי לייצר חברה מלוכדת ומשגשגת אנו נדרשים בראש ובראשונה לאחווה פוליטית. לקבל את השחקנים השונים במגרש עוד לפני שהם נכנסים לתבניות האידיאולוגיות שלנו. כאן המקום לחזור לרומן ארוך השנים שבין מפלגת הליכוד למצביע המסורתי. ברגע שמערכת האיזונים הרחבה מופרת הדבר ככל הנראה יזלוג לאותו רומן פוליטי ויאתגר אותו מבפנים.
מחשבה אחרונה
העדנה שלה זוכה המסורתיות בשנים האחרונות איננה מקרית. היא מגרה את הדמיון הפוליטי ומזמנת שלל מחשבות על הבשורה הרחבה והעמוקה שלה לחברה הישראלית ולאתגרים המרכזיים שלה דווקא מתוך אותה נינוחות. לרעיונות גדולים יש תפקיד משמעותי מאוד ביצירתן של חברות מופת אולם כדי להיות זהירים כשהרעיונות הגדולים עוקפים את האנשים שאמורים לאייש אותם. המסורתיות היא תופעה מודרנית ודמוקרטית בדיוק בגלל זה. היא מעמידה בראש הפירמידה הפוליטית את הכרעתו האישית של האדם. ייחודה הוא בין היתר בכך שחשיבותה של הכרעה זו איננה גוררת אותו אל עבר סובייקטיביות בודדת. המסורתי ניצב בשלווה אל מול הכוחות הגדולים של המציאות. הן של המסורת והן של המודרנה. הן של הסמכויות המוסדיות והן של הסמכויות הכריזמתיות. הוא מאפשר לעצמו להישטף תחת תביעות שונות. רגע ההכרעה איננו עניין אידיאולוגי אלא מעשי. לא תמיד הוא מלווה בהצדקות ברורות ולפעמים הוא אפילו לא מסוגל לזהות את אותו רגע מכונן ככזה.
המפגש שבין המסורתיים לפוליטיקה של מרכז עוברת דרך מושג האחווה. חירות חשובה מאוד. שוויון לא פחות אך כדי לייצר חברה מלוכדת ומשגשגת אנו נדרשים בראש ובראשונה לאחווה פוליטית
כבר המון שנים שאני כותב ופועל במרחבי ההתחדשות המסורתית. גדלתי בבית מסורתי ואני מקדיש זמן לא מבוטל בכדי להמשיג, לתאר ובעיקר לספר את סיפורה של התופעה. אני מאמין שהדרך הנכונה לעשות זאת איננה יכולה לעבור אך ורק דרך התמקדות במרכיביה הנעימים אלא גם בצדדים הפחות יפים שבה. המחויבות העמוקה שלי היא לספר את אותו סיפור במלואו. את הסיפור השלם הנושא בחובו גם רגעים קשים ומורכבים. המסורתי איננו רק הסובייקט מכניס האורחים אלא גם העבריין הנכנס בשערי בית המשפט עם כיפה לראשו. כדי לייצר דיון עמוק ואמיתי בתופעה צריך להביט על החבילה במלואה. דבר זה איננו נכון אך ורק ביחס לשדה המסורתי אלא ביחס לכל מרחב חיים באשר הוא.
ישנה תופעה מוכרת שבה מסורתיים מתחזקים אחרי מות הוריהם. התחושה היא שעד כה ההורים החזיקו משהו ולנו היה נוח להיתלות בו מרחוק. להתקרב אליו ברגעים של בחירה ספונטנית. להיות בלי ולהרגיש עם. לפתע המשהו הזה נותר באוויר ללא שום אחיזה. עתה ניצבת לה השאלה הגדולה כיצד לאחוז בדבר. אני חושב שאחד מסימני ההיכר העמוקים של המסורתיות הוא שאין לה קיום מכוח עצמה בלבד. כדי להתקיים היא צריכה את השכנים שלה מימין ומשמאל. היא חייבת לראות את האופקים השונים שאותם שכנים מסמנים לה. משם היא מקבלת את כוחה. משם היא גם מסוגלת להיות כוח פורה המאתגר את שכניה השונים. במובן זה המסורתיות איננה יכולה להיות הבשורה הפוליטית בהא הידיעה. היא לא תכנית פעולה ואפילו לא מצפן כלשהו. אל לנו לצפות ממנה להחליף את השחקנים הנוכחים בזירה. אסיים בפרשנותו הנפלאה של זאב ז'בוטינסקי לארבעת הבנים שבהגדה:
"הבן שאינו יודע לשאול ממלא את המוטל עליו, ואין עולה בדעתו המחשבה לשאול מה ואיך, למה ומדוע. והרי אתה מצווה שלא לחכות לשאלתו, אלא להקדים ולספר לו הכול ביוזמתך שלך. בכך איני מסכים עם ההגדה. הסקרנות יקרת ערך, אולם יש לפעמים חוכמה גדולה יותר, חוש עליון שבכוחו נוטל אדם משהו מתוך העבר כדבר המובן מאליו, ואינו מבקש לדעת את הסיבות ואת התוצאות"[6].
אותו בן נושא את אותו דבר מובן אליו מעצם כוחם ומעשיהם של חכמים. ז'בוטינסקי לא מבקש לערער דרכו על עצם קיומם של שדות הכוח של התרבות היהודית אלא לתת לו את מקומו בתוך אותם שדות. להראות שקיומו תמיד יהיה חכם יותר מכפי שניתן לדמיין. אפשר שכך המסורתיות. באופן פרדוקסלי הצורה היחידה שבה אפשר לדבר על הבשורה שלה היא בחוסר יכולתה להציע את עצמה בצורה שלמה ומגובשת. ככזאת היא איננה אלא השראה. היא אינה מבקשת לעמוד בראש אלא להזכיר את עצמה לעומדים בראש. לאוורר כשמתחיל להיות חנוק ולדגדג אותם כשהם מאמינים לעצמם יתר על המידה.
מתנאל בוזגלו, גר בירוחם. נשוי להדסה ואבא של דוד ונבו. בוגר תואר ראשון בפילוסופיה ומחשבת ישראל. כותב, מלמד ופועל במרחבי היהדות וההתחדשות המסורתית. כתב את המאמר במסגרת בית הזיקוק-מפעל לרעיונות.
