בעיצומה של המלחמה בעזה, ועוד הרבה לפני התחקירים, כבר אפשר לומר בבירור: היא תשנה את מי שאנחנו. היא חייבת לשנות, אם חפצי חיים אנו. המחדלים, ההפקרות הזועקת לשמיים, השאלות הקיומיות שהתחדדו ביתר שאת – כל אלו מדברים בעד עצמם, ורק רעם התותחים מחריש בינתיים את הזעם. גם כעת, ובניגוד גמור לגבורת הלוחמים ולתושיית החברה האזרחית, המערכות הרשמיות אינן מתעלות לגודל השעה. בדרג המדיני לא מצליחים אפילו לדון ב"יום שאחרי". כי ביום שאחרי, משהו עמוק חייב להשתנות. מישהו חייב להתעשת ולהבין שהגיעה העת לצאת מאזור הדמדומים ולהשיט את הספינה מבעד לגלים הסוערים. עת להכרעות אמיצות שיעצבו את עתידנו .
מתקפת ה-7 באוקטובר מצאה את ישראל בסכסוך פנימי קשה וחסר תקדים, וגם נטולת כל תקווה ביחס לשכניה הפלסטינים. אין אנו מבקשים עוד "שלום". במקרה הטוב, שומרים על אופטימיות זהירה לשקט. זאת למרות השיעור הכואב שזה עתה קיבלנו, על כך שההתמכרות ל"שקט" מעוורת את עיננו ומשבשת את שיקול דעתנו בהבנת המציאות המתגבשת מסביב.
פגשנו את הרוע בהתגלמותו, ובעוצמות מחרידות, בתוך ארצנו. מול אויב כזה, מול האסלאם הפונדמנטליסטי הרצחני, לא ניתן לחיות בשכנות. רק להכריע ולהכניע, אין אופציה אחרת. אולם המלחמה שנכפתה עלינו היא גם חלק נוסף, נוראי במיוחד, מהסכסוך המתמשך ביננו לבין הפלסטינים. סכסוך שלא ייפתר מעצמו למרות כל מאמצינו להסיט את המבט. עלינו לזכור כי בעזה וביהודה ושומרון חיים למעלה מחמישה מיליון פלסטינים, ועוד מאות אלפי ערבים אזרחי ישראל מגדירים עצמם ככאלה. העם הזה לא ייעלם ולא יעבור דירה, ורובו חפץ חיים. וגם אם בעת מלחמה ניכרת בקרבו תמיכה עצומה בחמאס, אל לנו להקל על עצמנו – ולהחריב את עתידנו – במתן גוון אחיד וקבוע לסכסוך בן מאת השנים. סכסוך שלא יגיע לעולם אל סופו, אם לא נפנים את משמעות המילים: עוד לא אבדה תקוותנו. ולא בתקווה לנס, לביאת המשיח או לתחיית המתים מדובר, כי אם בתקווה ליישוב הסכסוך שאף עשוי, בדורות הבאים, להיות לשלום.
ובמציאות, מדינת ישראל מצויה זה למעלה ממאה שנה בסכסוך אלים הנתפש כבלתי פתיר. אלא שגם סכסוכים מורכבים יכולים להיפתר על ידי מנהיגות ראויה, בעלת חזון ויכולת. זה קרה בעולם וזה יכול לקרות גם לנו. סכסוך מתמשך איננו גזירת גורל, אך הוא נתפש ככזה, בין השאר, כיוון שהוא נשען על תפישה המנציחה אותו, מסכנת את עתידנו כאן ומונעת מאיתנו לראות את המחירים הכבדים שאנו משלמים בעטיה מדי יום. השלום לא "יפציע" מחר או מוחרתיים, אך אם יחדל להיות האידיאל שאנו חיים ופועלים לאורו אנא אנו באים ? ואכן, המנהיגות הפוליטית מחקה את ה"שלום" מהלקסיקון. לא רק בליכוד, ששר בעבר "עושים שלום בטוח" ו"שלום שישמור עלינו". השלום נמחק גם במרכז ואף בשמאל. השאיפה עצמה הפכה לבלתי ריאלית. גישת "ניהול הסכסוך" שהוביל בנימין נתניהו ("רסיס בישבן" בגרסת נפתלי בנט) פגשה את הרצון להימנע מעוד סבב מדמם ולהשיג "שקט", שהתפרש בטעות כ"ביטחון". התוצאה הייתה החלשה שיטתית של הפרטנר שיכול היה להיות לנו וחיזוק האויב שרצה ופעל להשמדתנו. זאת, בין היתר, מתוך אמונה כוזבת בהרתעה הישראלית. ב-7 באוקטובר קיבלנו את התשובה.
מהי תקווה?
"ראשית הבריאה בתקוה", כותב הרמח"ל[1]. תקווה איננה שאיפה שיקרה משהו טוב, כי אם אידאל שחיים ויוצרים לאורו. תקווה היא היכולת לדמיין עתיד טוב יותר, ולהאמין שעתיד כזה יכול להפוך למציאות. לא במחשבות בעלמא, אלא בתוכנית, בהצבת מטרות ובפעולה למימושן. תקווה איננה אופטימיות גרידא או זחיחות ריקה מתוכן, ההיפך מכך. במילותיו של הרב זקס[2]:
כדי להיות אופטימיים לא צריך אומץ, די בתמימות מסוימת. אבל כדי לקוות נדרש אומץ רב. אף יהודי המכיר את תולדות עמו, שפרקים רבים מהם נכתבו בדמעות, אינו יכול להיות אופטימי. אבל אף יהודי, אם יהודי אמיתי הוא, אינו יכול לוותר על התקווה. בעלי התקווה יודעים שיש בהם גם פחד, פחד מתוצאה לא טובה העלולה לבוא עלינו. הם בעלי תודעה של העבר, יש להם מטרה ותוכנית פעולה מוגדרת לעתיד – ויש בהם תקווה!
נשמע מוכר? קוראים לזה ציונות. ציונות שיודעת שלא אבדה תקוותנו. לא אז ולא כעת.
המילה "תקווה" כוללת שני מרכיבים בתוכה: המרכיב המוטיבציוני והמרכיב הקוגניטיבי. תקווה היא חיבור בין מה שאני רוצה לבין מה שאני מעריך שניתן להשיג[3]. כדי לשנות את פני המציאות, אנו נדרשים להפריד את הקשר הסיבתי בין שני המרכיבים. כלומר: העובדה שאני חפץ בדבר מה אינה בהכרח מעידה על כך שאקבל אותו. מנגד, אם לא ברור אם אוכל לקבל, אין פירוש הדבר שעליי לבטל את הרצון. שכן בכך, למעשה, טמונה סכנה גדולה יותר – חוסר תקווה מזין את עצמו.
ללא תקווה, לא הייתה קמה הציונות. שורדי השואה לא היו בונים את חייהם מחדש. לא הייתה קמה מדינה. המוני ישראל לא היו עולים ארצה מהגלויות השונות. ולא היינו חותמים על הסכמי שלום עם גדולי אויבינו, לעולם. מי שאינם חשים תקווה ולא רואים אופק, צועדים בערפל בלי לדעת לאן ובלי לראות את סכנות ההווה. ואלו הולכות ומצטברות.
על פי מחקרים עדכניים, לצעירים, דור העתיד שלנו, יש עוד פחות תקווה לשלום מאשר למבוגרים[4]. זוהי נורת האזהרה. לדאבון הלב, ילדינו גדלים למציאות של מלחמה מתמשכת ולא מודעים כלל לאפשרות שיהיה פה אחרת. וחשוב להדגיש: ב"שלום" אין הכוונה ל"מזרח תיכון חדש", אלא ליישוב סכסוך אשר דרכו נוכל לבנות עבורם לאט ובזהירות חזון. אך אם נתמיד בדרכנו הנוכחית, בתחושה של אין מוצא ואין פתרון, גם לנינים ולחימשים לא יהיה כאן אופק. כי אופק לא מציירים על דף או מתעוררים איתו לפתע בבוקר. אופק מייצרים, בעבודה קשה ואמיצה.
אם נתעקש לשמר כיבוש של עם אחר ולהעצים את אחיזתנו בגדה ללא יעד וללא מוצא, הסכסוך לא ייושב לעולם. זו כבר איננה מלחמה על "להיות עם חופשי בארצנו" או בית לאומי לעם היהודי. זה אותו "ניהול סכסוך" המנציח את חזון ארץ ישראל השלמה, המדינה הדו לאומית ואת היעדר השלום, ומחסל כל אופק ותקווה. המחיר של היעדר גבולות ברורים למדינה והמשך סכסוך הדמים הוא עצום. הוא מסכן את יכולתנו להתקיים כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית – אותה הגדרה שבשמה יצאו מאות אלפים לרחובות בחודשים שלפני המלחמה. הסכסוך קורע אותנו מבפנים ומאיים עלינו מבחוץ. אנו מטפחים שנאה הולכת וגוברת לדורי דורות, משקיעים סכומי עתק בניהול הסכסוך ובניסיון לחיות לצידו, וחוזים בלאומיות שהופכת ללאומנות עם סכנה להתלקחות רב-זירתית. נכון, המציאות מורכבת ואינה תלויה רק בנו, ואין מטה של קסם שיפתור אותה. אבל ההווה לא יכול להימשך כך: הרוב המכריע לא רוצה לשוב ולשלוט בעזה כמצב קבע, לספח את יהודה ושומרון, לחיות עד קץ הימים ככובש עם חלש ממנו. אבל בינתיים, אנו הולכים מדחי אל דחי.
האם המרכז ידע לייצר דרך שלא מדברת רק שפה של "סיפוח או פינוי"? האם המרכז ידע לייצר דרך יצירתית ואמיצה שתוכל להוביל ליישוב הסכסוך ולשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הרעיונות ישנם, המנהיגות איננה, והזמן פועל כנגדנו.
לשם מה ובשם מה
המרכז הישראלי לא נדרש בעבר למפלגות שיישאו את שמו. אך מרגע שהמרכז הערכי שלנו אבד, והמחלוקות בין ימין לשמאל הקצינו עד כדי דה-לגיטימציה של ממש – או אז החלו להופיע בשטח מפלגות המרכז. יש משהו אמיתי מאוד ומתון במרכז ההולך ומתהווה בישראל. אין לראותו כ"אמצע" נטול עמוד שדרה – ייעודו להיות אבן השתייה הערכית של הפוליטיקה שלנו.
עם התפקיד מגיעה אחריות עצומה לתיקון הנזקים העמוקים במערכת הפוליטית, אשר הופנו לתוך החברה הישראלית. דה-לגיטימציה הדדית אאוט; מתינות והסכמות, אין. זה לא פשוט, ודאי לא באקלים הביטחוני הנוכחי. לכן, על המרכז להגדיר בצעדים מדודים ואחראיים את הקווים הערכיים, ולא לפעול כריאקציה לקיצוניות הקיימת. המרכז הישראלי מבין שבצד יתר הסוגיות שאנו נדרשים להתמודד עימן, כמדינה וכחברה, ניצבת גם שאלת היחסים ביננו. אם נסתכל רק על "מבחן התוצאה" ולא על מרקם היחסים, ייתכן שנקרע את עצמנו לדעת.
אבל שלא נתבלבל: "מתינות" ו"הסכמות" אין פירושן שדי לו, למרכז הפוליטי, להסתפק בלהיות עכשיו ״יחד״. עליו לשאול גם שאלות קשות, כמו: יחד לשם מה ובשם מה? לאן אנו מבקשים להשיט את הספינה? מהן תוצאות מעשינו, ואיזו מדינה אנו בונים לדורות הבאים? לצעוד "יחד" לעבר התהום לא משרת איש.
ערב 7 באוקטובר, המרכז בישראל זעק: "יהודית ודמוקרטית". ככל שהדבר נגע לשאלת הסכסוך וגבולות הארץ, המרכז עצמו נחלק לשני מחנות: אלה הסבורים כי יישום הזעקה עובר בתהליך שלום וחלוקת הארץ, ואלה הדורשים לא להתייחס כלל לסוגיה השנויה במחלוקת ולהתרכז רק בטוב המשותף, במה שלא "מעורר אנטגוניזם". במערכת היחסים בפנים הארץ ובהשכנת "שלום בית". לדידם, העיסוק בסכסוך עלול להחליש את המרכז שאינו מסוגל וגם לא צריך להכיל חילוקי דעות נוקבים שכאלה. וממילא, יטענו הטוענים, אין פתרון לסכסוך, ועל כן אין טעם לעסוק בו.
אלא שאחרי 7 באוקטובר, איננו יכולים עוד לטמון את ראשינו בחול, וגם אין לנו פריווילגיה להותיר את העיסוק בסוגיות הליבה לאחרים, מימין ומשמאל. גם אם אנחנו נבוכים, כואבים, אסור לנו להתעלם עוד מהשאלה המדינית העומדת לפתחנו. כן, גם בזמן שחיילינו נלחמים בעזה ובשאר הגזרות. דווקא אם נעשה כן נפקיר אותם, פשוטו כמשמעו. כי מערכה צבאית ללא אופק, ללא תוכנית מדינית שממשיכה אותה, נידונה לדשדוש וכישלון. ואם לא נשכיל לקחת אחריות על היום שאחרי, היום שלפני עוד ייראה בעינינו כמי מנוחות.
אנו שולחים את ילדינו לצבא ומחנכים אותם למסירות נפש. אבל מה אנחנו דורשים מעצמנו? האם לא דרוש שנעשה את הכול כדי לוודא שהמדינה צועדת בשביל הנכון? שהיא מונהגת על ידי מנהיגות פוליטית ראויה? שהיא מצליחה לטוות דרך, חזון, תמונת עתיד ותקווה? כל עוד למרכז אין אמירה ברורה בעניין, אין עמוד שדרה מוסרי איתן, אין ביכולתנו לסמל דרך שראוי לצעוד בה, אלא רק לדרדר אותנו ביגון שאולה. במקום להיות למהות הנשענת על עולם ערכי ברור, הוא יגדיר עצמו רק על פי הקיצון. הוא יאפשר לקיצון להיות קונצנזוס, יכשיר אותו, ועם הזמן יהפוך את עצמו לשולי. וחברה ששוליה הקיצוניים הופכים למרכז היא חברה חולה הנתונה בסכנה גדולה. נדמה לי שכיום אנו עדים לכך בממשלה.
מתוך עולמות שבורים
סיפורה של המלחמה עדיין לא נכתב, וגם שמה טרם התקבע. עודנו בלחימה קשה, וחטופים רבים עוד מצויים בתוככי עזה. על כן, יהיה מי שישאל: כיצד ניתן לדבר כעת על פתרונות? על כך נשיב: להיפך. כיצד לא נדבר עליהם?
במאה ה-12 ניסח הרמב"ם, כאחד מעיקרי האמונה, את ההמתנה: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו". "לעוררך אני בא", אמר י.ח. ברנר, כשביקש לעורר את העם מתרדמתו ומהאסון המתרגש עליו. "הבו לנו מתייאשים", ביקש א.ד. גורדון שהבחין כי השוגים בתקוות שווא נופלים ועוזבים את הארץ. מתוך הקושי, הם לא הפסיקו לצייר תמונת עתיד שונה. האם נפסיק כעת?
מכל הקונספציות שהתנפצו אור ל-7 לאוקטובר, דווקא ה"אין תקווה" נותרה בעינה. קשה לחשוב כעת על יישוב הסכסוך, קשה לחוש תקווה מתוך עולמות שבורים. אבל דווקא משם היא צומחת. מנהיגות ראויה תוכל לראות את הדרך בתוך המציאות הסבוכה והמורכבת שאנו מצויים בה, ושיש לנו גם אחריות להיווצרותה. מורכבות היא מציאות שיש להתמודד עמה, ולא תירוץ לחוסר מעש וחוסר תקווה. מנהיגות ראויה לא עוסקת בחיסול האפשרויות ליישוב הסכסוך אלא ביצירתן; לא בהימנעות מדיון על המחר, אלא בהתוויה שלו וביצירת תוכנית סדורה לקראתו. למרכז ככוח מוביל אסור לעמוד מנגד ולהמתין למה שייאמר מימינו ומשמאלו. אל לו להפסיק לקוות ולנסות. עליו לעמוד איתן עם הצהרה וחזון. לייצר דרך המאגדת את רוב החברה והלוקחת אחריות לעתיד. היו כאן מנהיגים אמיצים כאלו בעבר, וכאלה יכולים לצמוח גם היום. האלטרנטיבה היא אובדן של כל מה שחלמנו ושלחמנו למענו. האם אבדה תקוותנו?
אדון התקוות[5]
בן אדם מה לך נרדם קום וראה את תקוות חיינו
מי שהאיר עיניהם של אדם וחווה להמשיך ולראות בתוכם אהבה כדי לבנות משפחה – הוא יאיר עינינו
מי שהעיר את יצחק לקום מן העקדה ולמצוא נחמה באהבה – הוא יעירנו
מי שהאיר פנים לבנות לוחות שניים לאחר שבירת הראשונים – הוא יאיר עינינו
מי שהעיר רוחו במשה להוביל באמונה לאחר שהבין שהארץ אסורה עליו לכניסה – הוא יעירנו
מי שהאיר ברוחו על נביאי חורבן אך הפיח בנו גם את תקוות נבואות הנחמה – הוא יאיר עיננו
מי שהעיר והצית את התקווה גם כשלא היה שמן אלא ליום אחד בלבד – הוא יעירנו
מי שהעיר את החכמים להתמלא בתקווה בצחוקו של רבי עקיבא לאחר חורבן הבית– הוא יעירנו
מי שהאיר עיניו לחזות בשרידי השואה מקימים משפחות ומאמינים ברוח האדם – הוא יאיר עינינו
מי שהאיר את החולמים להגשים חלומותיהם למציאות – הוא יעירנו
מי שקמים מתוך קהילות עוטף עזה החרבות ובונים את חייהם וקהילותיהם מחדש הם מאירי דרכנו
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא אבדה תקוותנו.
הרב יואב אנדי גר בחנתון. נשוי לשירה ואב לתומר, אלה, איתי ונדב. בוגר תואר ראשון בלימודי תולדות ישראל, תואר שני בלימודי ניהול ויישוב סכסוכים והסמכה רבנית מטעם בית המדרש ע"ש שכטר. מייסד ועומד בראש מדרשת חנתון. כתב את המאמר במסגרת בית הזיקוק-מפעל לרעיונות.
[1] הרב משה חיים לוצאטו, מאמר הקיווי.
[3] Oded Adomi Leshem, Eran Halperin: Hope During Conflict, in: Historical and Multidisciplinary Perspectives on Hope: Steven C. van den Heuvel. Springer open
[4] Hasler, B. S., Leshem, O. A., Hasson, Y., Landau, D. H., Krayem, Y., Blatansky, C., … & Halperin, E. (2023). Young Generations' Hopelessness Perpetuates Long-term Conflicts. Scientific reports, 13, 4926
[5] פיוט "אדון התקוות" נשען במבנהו ובתוכנו על פיוטי חודש אלול הקוראים לאדם להתעורר מתרדמתו, לעורר את ליבו ולהתפלל אל בוראו על מנת לעשות תשובה שלמה ולבקש רחמים.
