מתקפתו השטנית של חמאס על יישובי הדרום בשבעה באוקטובר ותוצאותיה המיידיות וארוכות הטווח התאפשרו, ככל הנראה, גם בשל פירוק מתמשך של אחד מהישגיה המשמעותיים ביותר של הציונות – הממלכתיות הישראלית. זאת, בשני מובנים לפחות: האחד הוא הפגיעה הקשה בחוסן ובלכידות הלאומיים, עקב ניסיון הממשלה לבצע הפיכה משטרית שתבטל את צביונה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית. מהלך קיצוני ומשסע זה הביא רבים ממיטב הלוחמים בצה"ל לראות באי-התנדבות זמנית צעד נורא אך הכרחי להצלת הדמוקרטיה הישראלית, וגרם לפגיעה בכשירות המבצעית של הצבא. לפי הערכות אמ"ן, היה לכך חלק לא מבוטל בכך שחמאס העז לצאת למתקפה בסדר גודל כזה על ישראל. השני הוא המשך הביזה התקציבית של כספי הציבור שאמורים לשמש את העורף הישראלי בשעת חירום, לטובת צרכים סקטוריאליים צרים של מפלגות הקואליציה, והימנעות ממתן מרב התמיכה והסיוע לאזרחים הזקוקים לכך ביותר. שני גורמים אלו תרמו לכך שתרחיש הבלהות שהחל בהפיכה המשטרית הגיע לשיאו באסון הקשה ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה, עם למעלה מ-1100 נרצחים ו-253 חטופים, ובהם תינוקות, ילדים, נשים וקשישים; בפינוי כ-125 אלף ישראלים מבתיהם בדרום ובצפון הארץ מבלי להעניק להם תמיכה מספקת; ובצמצום בפועל של גבולות הריבונות הישראלית.
כדי למצוא את הדרך להתעורר מהסיוט הזה, עלינו להתחקות אחר מקורותיו. אלו טמונים במגמות מואצות של פירוק וקיטוב הפוקדות את החברה הישראלית בעשורים האחרונים, ומחלישות באורח אנוש את יסודותיה הממלכתיים. תהליכים אלו, המושרשים במהפכת ההפרטה שפירקה את החברה הישראלית ליחידים ושיסעה אותה למגזרים, משולים לביקוע גרעיני. בדומה לפיצוח האטום, הם חותרים לקרוע זה מזה את רכיביו הבלתי ניתנים להפרדה של החזון הציוני – (לאומיות והומניזם, קולקטיביות ואינדיבידואליזם, ומסורת וחידוש), ובכך, מעוותים את משמעותו המקורית של כל אחד מהם לבלי היכר.
בעבר, אחד הגילויים התודעתיים הבולטים של מגמות אלו הייתה הפוסט-ציונות, אידיאולוגיה המזוהה עם השמאל הרדיקלי, שבבסיסה התנכרות להגדרתו העצמית הלאומית של רוב הציבור הישראלי, בשם הומניזם קוסמופוליטי מופשט. כיום, לעומת זאת, אותם תהליכי פירוק ניכרים בעיקר בניסיון של הימין הפופוליסטי האנטי-ממלכתי העכשווי לעקור את הציונות משורשיה ההומניסטיים, מה שעתיד לגזור עליה כליה. אולם חלק ממה שאפשר את עלייתו של זרם מסוכן זה הוא הפרעת האישיות המפוצלת של המחנה הדמוקרטי-ליברלי. זה מורכב בין היתר ממרכז, הנשען על תודעה לאומית ועל אתוס וסמלים ישראליים מלכדים אך טרם הבהיר לעצמו מה משתמע מכך מבחינה רעיונית ופוליטית; ומשמאל, שהחידוד האידאולוגי שלו והעמקת מחויבותו לעקרונות אוניברסליים כרוכים בשנים האחרונות בהתנכרות גוברת של חלקים בו לזהות הציונית שהגדירה אותם בעבר. המחאה נגד ההפיכה המשטרית, שהתאפיינה באיחוי מחודש של ניגודים-לכאורה אלו, היוותה סימן מעורר תקווה לאפשרות לשינוי. לאחר שהיה שרוי בתרדמת ייאוש ארוכת שנים, החל הציבור הדמוקרטי-ליברלי בישראל להתעורר ולהיזכר סוף כל סוף מי הוא. אנשים שכל חייהם הגדירו עצמם כאינדיבידואלים גילו לפתע עד כמה הם אוהבים את המדינה הזו, מושרשים בה, חרדים לגורלה ומחויבים לעתידה. כיום, לאחר שהשבר הפנימי בציבור הישראלי הוביל אותנו אל פי תהום, חיוני יותר מתמיד שנמשיך בתהליך האיחוי של החזון הציוני, ומתוך כך, של לכידותנו הלאומית והחברתית עצמה. כדי שנוכל לעשות זאת, עלינו להבהיר לעצמנו מהם מאפייני היסוד של הציונות שהחברה הישראלית חייבת לחזור אליהם כדי להתחיל להירפא; כיצד הדבר פותח פתח לתיקון עומק של כמה מהכשלים המהותיים ביותר במחנה השינוי; ומהם עקרונות היסוד המעטים הנגזרים מכך, שעליהם – בניגוד למרבית הסוגיות הנתונות במחלוקת – אין מקום לפשרה, וכל הסכמה לאומית ואזרחית רחבה באשר לטיב קיומנו המשותף כאן חייבת להתבסס עליהם. במאמר זה אנסה להשיב על שלוש השאלות הללו.
הציונות כתנועה לאומית מודרנית
"הציונות לא הייתה קמה – ולא תקום – בעולם שכופר בצדק, במשפט ובחירות לכל הנברא בצלם. והיא לא תתכחש לערכי-אדם אלה, כי בכך היא מוציאה את גזר-דינה על עצמה."
ברל כצנלסון
בניגוד לאידאולוגיות חד-ממדיות שכמה מהן (מקומוניזם ופשיזם ועד ליברליזם קיצוני) סחפו את העולם בסערה במאה הקודמת, היווה החזון הציוני השקפת עולם שלמה, מורכבת ומאוזנת ולכן חסינה בהרבה מפני עיוותים. אחד ממקורות כוחה העיקריים היה יכולתה למזג בין זיקה לעם וחברה מסוימים לערכים הומניסטיים כלל-אנושיים, בין חירות הפרט למחויבות לקולקטיב ובין זהות למימושה הפוליטי. מתוך המתח המפרה וההשלמה ההדדית בין כל אלו התפתחה הממלכתיות הישראלית, שאפשרה לכלל חלקי החברה להתלכד סביב תחושת שייכות למדינה ולמוסדותיה וניהולם הדמוקרטי המשותף.
מראשיתו, היה החזון הציוני קשור בטבורו לרעיונות הקדמה והנאורות, להתעוררות הלאומית שפשטה בעולם במקביל לעלייתם, ולמדינה המודרנית שהתפתחה כסינתזה של שני כוחות כבירים אלו. הוא נולד כמזור לסתירה הפנימית שאפיינה את הקיום היהודי בגולה על סיפה של המודרנה. באותה עת נדרשו יהודי אירופה לבחור בין שימור זהותם המשותפת, לבין מימוש עצמי כפרטים במסגרת הפוליטית של מדינות הלאום הדמוקרטיות שהחליפו בהדרגה את האימפריות הישנות. מה שנגזר מכך בהקשר הפנים-יהודי, עבור מי שביקשו לשמר את לאומיותם היהודית, היה ניתוק בין השתייכות לקולקטיב הגלומה בזהות לאומית, לבין חירות אינדיבידואלית המובטחת על ידי השתתפות בפוליטיקה דמוקרטית. אלא שההפרדה הזו הייתה מלכתחילה מלאכותית וכוזבת. אדם אינו יכול לממש עצמו באופן מלא מבלי לתת מענה גם לצורך העמוק שלו להשתייך לחברה וקהילה; ומנגד, שחרור לאומי הוא מושג ריק מתוכן אם אינו מושתת על חירותם של יחידים. בדומה לכך, אדם אינו יכול להיות חופשי וריבון על גורלו לבדו, אלא רק במסגרת סולידריות פוליטית עם אנשים שהוא חולק איתם מרקם חיים משותף; וסולידריות זו, העומדת ביסוד מדינת הלאום הדמוקרטית, תלויה בהכרח בזיקה רגשית, תחושת שייכות וערבות הדדית בין חבריה, שהיא מהווה את מימושן. ההכרה בכך היא שעמדה ביסוד הרעיון הציוני. מול התביעה שהציג העולם המודרני בפני היהודים לקיום חלקי וחסר או להיטמעות בקבוצות הרוב הלאומיות שבקרבן חיו, הציבה הציונות איחוי מחודש בין פרט לכלל, בין פוליטיקה לזהות ובין אוניברסליות לפרטיקולריות. היא עמדה על חוסר התוחלת של האמנציפציה למיעוט היהודי במדינת הלאום האירופית לא מתוך התנגדות לאופק המשחרר הטמון בה, אלא דווקא על מנת לאפשר את מימושו. התשובה שנתנה לשאלת מקומו של העם היהודי בזמננו הייתה הפיכתו לחברה מודרנית שהמשתייכים אליה יביאו עצמם לידי ביטוי מלא, כיחידים וכקולקטיב, במסגרת מדינת לאום דמוקרטית מתוקנת. בימים אלו חשוב במיוחד להזכיר כי תקומת העם היהודי בארצו ותחייתו הלאומית הפרטיקולרית היו קשורות לבלי הפרד בערכים הומניסטיים אוניברסליים, בכל אחד מזרמיו המרכזיים של הרעיון הציוני. שוויון ערך האדם עומד ביסוד האוטופיה הציונית שהרצל משרטט קווים לדמותה ב"אלטנוילנד". הרומן מדגיש כי המדינה המתקדמת המתוארת בו מקיימת שוויון זכויות מלא וגמור בין אזרחיה היהודים והערבים, ומוקיע נחרצות את מפלגתו הגזענית של הרב ד"ר גייער האנטי-ציוני (מקבילו היהודי של ראש עיריית וינה האנטישמי קרל לואגר, בן תקופתו של הרצל) השואף להפלותם. "חבריי ואני לא מבדילים בין בני האדם", אומר במפורש אחד מאזרחי מדינת היהודים בספר, "אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם. זה הכול מבחינתנו". הזיקה הבלתי ניתנת להתרה בין הרכיב הפרטיקולרי לאוניברסלי בציונות באה לידי ביטוי מובהק בחיבור שיצרה בין שחרור לאומי לתיקון חברתי. הדבר ניכר עוד בחזונו של הרצל, שאף ביקש להציב את חברת הרווחה שתיאר ב"אלטנוילנד" בראש סמלי התנועה הציונית – בדגל שבעת הכוכבים שהציע, המסמל את הרעיון המהפכני לזמנו של יום עבודה בן שבע שעות בלבד. חיבור זה נוכח אפילו ביתר שאת במפעל ההתיישבות, ההגות והיצירה הענף של הציונות הסוציאליסטית, שהייתה לזרם המרכזי והמוביל בתנועה הציונית. זו מיזגה בין השאיפה הכלל-אנושית לשחרור האדם מכבלי הניצול המעמדי ולהקמת חברה צודקת, סולידרית ושוויונית, לבין מסירות חלוצית חדורת להט ורגש לאומיים להגשמת הציונות, אהבת ארץ ישראל ונופיה, זיקה בלתי אמצעית לסיפורי התנ"ך והתחדשות תרבותית יהודית. אולם גם ז'בוטינסקי, אבי הימין הרוויזיוניסטי, שהתנגד לסינתזה בין ציונות לסוציאליזם וטבע את המונח "חד-נס" כדי לטעון שעליה להתמקד באידאל אחד בלבד – הקמת מדינת היהודים, היה הומניסט ליברל לא פחות משהיה לאומי. כך, יכלו לדור בכפיפה אחת בהגותו המורכבת קנאות לשלמות הארץ ("שתי גדות לירדן") לצד קנאות שאינה פחותה לשוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים, וקידוש חירוף הנפש למען המולדת לצד הקביעה כי "היחיד קודם לאומה". מרתק להיווכח שז'בוטינסקי אף התנגד מפורשות ל"חוק הלאום" יותר משמונים שנה טרם חקיקתו, כשאמר בעדותו לפני ועדת פיל: "אינני סבור שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים במפורש את אופייה ה'לאומי'… הדרך הטבעית והטובה ביותר היא, שאופייה ה'לאומי' של מדינה יהא מובטח על ידי עצם העובדה שיש בה רוב מסוים… לפיכך, בהביעי את המלים 'מדינה עברית', כוונתי לקהילייה, או לארץ, הנהנית ממידה מספקת של שלטון עצמי בענייניה הפנימיים והחיצוניים, ושיש בה רוב יהודי". מתוך המתח המפרה וההשלמה ההדדית בין ערכים אוניברסליים לזיקה ללאום ולחברה פרטיקולריים, בין זכויות הפרט למחויבות לקולקטיב ובין פוליטיקה לזהות, התפתחה הממלכתיות – נשמת אפה של מדינת ישראל הצעירה. זו אפשרה לכלל חלקי החברה להתלכד סביב תחושת שייכות למדינה ולמוסדותיה וניהולם הדמוקרטי המשותף, באופן המושרש בגרעין זהותו הלאומית המשותפת של הרוב מצד אחד; מחזק גרעין זה ומעניק לו תוקף וחיוניות מצד שני; ומרחיבו לכדי שותפות אזרחית רחבה, שוויונית ואוניברסלית יותר מצד שלישי. מי שפיתח את ההשקפה הממלכתית וקידמה יותר מכל אדם אחר היה גדול מנהיגי התנועה הציונית ומייסד מדינת ישראל, דוד בן-גוריון. אלא שבעשורים האחרונים עומדים יסודותיה הממלכתיים של ישראל תחת מתקפה הולכת וגוברת.
ההפרטה, המגזור והתפרקות הממלכתיות
"יותר אולי מכל מדינה אחרת, תלויה מדינת ישראל ברוח וברצון הפועם בעם כולו, בנכונות של כל אחד מאזרחי המדינה לעשות חובתו לכלל, ברגש של האחריות הממלכתית של כל תושב."
דוד בן-גוריון
החל משנות השמונים לערך החל תהליך דעיכתה ההדרגתי של הממלכתיות הישראלית. עליית הסדר החברתי-כלכלי הניאו-ליברלי, שבמרכזו צמצום תחומי אחריותה של מדינת הרווחה והפרטת מוסדותיה, השתקפה בהפיכת החברה בישראל למפורקת ליחידים ומשוסעת למגזרים. ירידת קרנה של תנועת העבודה באה לידי ביטוי בניוון מבנים חברתיים, מוסדות ומסגרות השתייכות שקשרו יחידים זה לזה ולמעורבות במרחב הציבורי – מההסתדרות והתנועה הקיבוצית, דרך החינוך הציבורי ושירות המדינה ועד לעיתונות התנועתית. כתוצאה מכך, יותר ויותר ישראלים החלו לחוות עצמם כנתינים-צרכנים פסיביים של שלטון תאגידים גלובלי יותר מאשר כאזרחים אקטיביים של מדינת לאום דמוקרטית. חלק מבני המעמדות המבוססים בחברה הישראלית תפסו תהליך זה כשחרור ואימצו השקפת עולם אינדיבידואליסטית ולעתים במידת מה גם קוסמופוליטית, שהחליפה לפחות באופן חלקי את האתוס הציוני של זיקה ומחויבות לכלל שעליו חונכו. סמן הקיצון לתהליך זה היה עליית האידאולוגיה הפוסט-ציונית, שדחתה את הרעיון הציוני כליל. אם האינדיבידואליזם הוא צידה האחד של מהפכת ההפרטה, הרי שהמגזריות היא צידה השני. השכבות המוחלשות בחברה, שנפגעו באורח קשה מצמצום שירותי החינוך והרווחה שסיפקה להם המדינה, מצאו תחליף עבורם במבנים סקטוריאליים וקהילתיים שפיצו אותם במידה כזו או אחרת על הפגיעה ברמת חייהם. ממשלות ישראל עודדו באופן אקטיבי הסדרים אלו – שכללו ועודם כוללים תקצוב ישיבות, מימון עמותות צדקה על ידי המדינה, מתן קצבאות לאברכים ועוד – מסיבות קואליציוניות ופוליטיות אחרות. במסגרת תהליך זה עלה כוחן של ש"ס בפרט והפוליטיקה החרדית בכלל, והשכבות המסורתיות שנעשו בסיס כוחן האלקטורלי והמוסדי הלכו ואימצו זהות מגזרית חרדית והזדהותן עם האתוס הממלכתי והציוני הלכה ופחתה. באותן שנים, שברובן המכריע שלטו ממשלות ימין, עלה גם כוחם של הציונות הדתית ושל מפעל ההתנחלות, שבדומה לתנועת העבודה בעבר בנו מערך מורכב של מוסדות – ביניהם ישיבות הסדר, גרעינים תורניים ומוסדות החינוך הדתי. חלק מאותם מוסדות טיפחו בקרב חניכיהם ערכים והשקפות אנטי-הומניסטיים במובהק – מה שהתבטא למשל בתמיכה באפליית מיעוטים ונשים ובשלילת זכויות להט"בים. על אף שגם אלו הוסיפו ברובם לדגול בממלכתיות כפי שתפסו אותה, ואף ראו בה ערך עליון, הם ביקשו להכפיפה לתפיסה דתית סתגרנית ואתנוצנטרית שאינה עולה בקנה אחד עם הרעיון הציוני כפי שתואר לעיל. שני התהליכים ארוכי השנים הללו הבשילו להיווצרות הברית הפוליטית העומדת ביסוד הממשלה הנוכחית, החותרת לערעור יסודותיה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל, רק כאשר הצטרפה אליהם צלע שלישית בדמות הימין הפופוליסטי העכשווי. מדובר בזרם שהתפתח בצורתו הנוכחית בעשורים האחרונים ברחבי העולם כתגובת-נגד מדומה לתהליכי הפירוק החברתי בעידן הניאו-ליברלי ולמצוקת השכבות המוחלשות שהחמירה כתוצאה מהם. הפופוליזם מציג עצמו כפתרון למשברים הללו, אולם לאמיתו של דבר הוא תלוי בהם לעצם קיומו – ולכן יעשה הכול על מנת להחריפם. את אובדן הביטחון הכלכלי, היציבות החברתית ותחושת השייכות של המעמדות הנמוכים והבינוניים מקרב קבוצת הרוב הלאומית, רותם הפופוליזם כדי לשסותם בקבוצות מיעוט שונות המתחרות בהם כביכול על פריבילגיות ומשאבים; בסדר הליברלי המגן על אותם מיעוטים; ובמדינה הדמוקרטית שבמסגרתה סדר זה מתקיים, במוסדותיה ובאליטות חברתיות-תרבותיות המזוהות עימם. זן זה של פוליטיקה מתאפיין בדה-לגיטימציה מתמשכת של מוסדות ממלכתיים; שיח בוטה ורעיל המבזה קבוצות שלמות באוכלוסייה, ערכים וסמלים לאומיים מלכדים ומוסכמות יסוד בתרבות השלטונית; ותיוג יריבים פוליטיים וחלקים בחברה המזוהים עימם כבוגדים וכאויבי האומה. לכך מצטרפים ערעור על עובדות מוכחות שלא אמור להיות ויכוח לגביהן, והפצת תיאוריות קונספירציה שכל תכליתן לחרחר שנאה ולפעור ולהעמיק שסעים פנים-חברתיים, שהפופוליזם ניזון מהם כמקור כוחו העיקרי. כל אלו מגבירים את הפירוד, הניכור והעוינות בין קבוצות שונות בציבור וגורמים לחוסר אמון גובר במוסדות השלטון – ולפגיעה שעשויה להיות אנושה בלכידותה הפנימית של החברה, שבנוסף להיותה ערך חשוב בפני עצמה מהווה את ליבה הפועם של הדמוקרטיה. באקלים פוליטי כאוטי, צחיח ועקר מסוג זה, השותפות האזרחית בניהול הדמוקרטי של מרחב ציבורי משותף קמלה מרוב יובש ונובלת – ובמקומה מלבלבים באין מפריע גידולי פרא מסוג אחר בתכלית. זהו הרגע ההיסטורי שבו עלטת הפשיזם שאפפה את האנושות במחצית הראשונה של המאה העשרים הופכת מזיכרון עמום ותמרור אזהרה מן העבר לסכנה ברורה ומיידית.
קו השבר של הדמוקרטיה הישראלית
"דעה מוטעית היא זו האומרת, שממשלה הנשענת על רוב – פירושה ממשלה דמוקרטית. תפיסה כזו היא תוצאה של התפתחות היסטורית, של מאבקים בממשלות, שהתנהלו על ידי מיעוט. אך אין זו דמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה – פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על ידי רוב, יכול לשלול את החופש. ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה."
זאב ז'בוטינסקי
הרגע הזה הגיע כשהממשלה הנוכחית, המורכבת מברית שהתהוותה מסיבות מורכבות בין שלושת הכוחות האנטי-ליברליים שתוארו בחלק הקודם של המאמר, פתחה בהפיכה המשטרית. זו רחוקה מלהתמצות במה שמכונה "הרפורמה המשפטית", כמונח מכובס לריסוק מוחלט של עצמאות הרשות השופטת והסרת כל איזון, בלם וביקורת על פעולות הממשלה. סילוק בג"צ מהתמונה הוא רק המהלך שנועד לאפשר את שינוי העומק של מדינת ישראל, והפיכתה ממדינת לאום דמוקרטית מודרנית ומתוקנת המושתתת על שוויון אזרחי, הגנה על זכויות הפרט, שירותים אוניברסליים ושלטון החוק, למדינה המעניקה זכויות שונות לקבוצות אתניות ופוליטיות שונות, כפונקציה של נאמנותן המשוערת לשלטון. מהעברת סמכויות חסרות תקדים על המשטרה ומג"ב לתומך טרור מורשע שבנה קריירה פוליטית משנאה והסתה והבטחה ליצור מיליציה חמושה שתוכפף לו ישירות; דרך מסירת המנהל האזרחי בשטחים לידי לאומן משיחי התומך במוצהר בטיהור אתני ואפרטהייד (כפי שמבהירה "תוכנית ההכרעה" שכתב); ועד אפליה תקציבית חסרת תקדים לטובת המגזר החרדי והפקדת אנטי-הומניסט מושבע על תכני החינוך הממלכתי – לא ניתן לראות את הפעולות שביצעה הממשלה הנוכחית מראשית כהונתה אלא כהפניית עורף גמורה לחזון הציוני. כך, באצטלא של פרשנות צרה ורדודה לדמוקרטיה, שלפיה מהותה מסתכמת בשלטון הרוב בתצורתו ההסדרית-טכנית ברגע נתון, עושה קואליציית ההפיכה כל שביכולתה כדי לנתק בין היסודות הפרטיקולריים והאוניברסליים בציונות. אלא שבעשותה כן היא מעקרת אותה מתוכנה וממהותה העמוקים והבסיסיים ביותר; וממירה את הלאומיות הבריאה, המתקדמת והמכילה שביסודה, בלאומנות הגזענית שהרצל התריע מפניה ב"אלטנוילנד" והדגיש שהיא ניגודה המושבע של הציונות. מול מתקפת הבליץ נגד הממלכתיות הישראלית התגבש מחנה השינוי, שהמכנה המשותף העיקרי בין רוב גורמי הימין, המרכז והשמאל המרכיבים אותו הוא מחויבותם להגן עליה. אולם הקואליציה החשובה הזו הגיעה למאבק על דמותה של החברה הישראלית כשהיא מוחלשת, כתוצאה מנתק מסוכן בין רכיביה השונים. התהליך הממושך שסלל את הדרך למשבר הנוכחי של מחנה השינוי הוא הפיצול של השמאל הציוני לשני כוחות עיקריים, שמאל 'רך' ושמאל 'קשה', שהתמודדו בדרכים מנוגדות עם ההסתה והדה-לגיטימציה הגוברות של מפלגות הימין כלפיו. מן העבר האחד ניצב השמאל ה'רך'. זרם זה הסתפק שנים בלנהל קרב בלימה מול התקדמות נחושה של הימין האנטי-דמוקרטי, שכבש שטחים הולכים וגדלים מהספירה הפוליטית והציבורית. וגרוע מכך, בעת נסיגתו השיל אותו סוג של שמאל עוד ועוד מהשקפותיו ומסדרי יומו המדיניים, האזרחיים והחברתיים-כלכליים, כאילו אינו מסוגל לשאת יותר ממשקלו הכבד בלאו הכי של דגלו הממלכתי.כך, הספקנות המובנת באשר לקיומו של פרטנר פלסטיני, שעלתה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, התבטאה בדחיקה של עצם הנושא המדיני לקרן זווית, על אף שהחתירה לפתרון מדיני נותרה אינטרס ישראלי חיוני. רתיעתו של השמאל ה'רך' מלשרטט בבירור קווי מתאר לפתרון הסכסוך הלכה והחריפה. בכך הוא ויתר בהדרגה על הצגת חלופה לסטטוס-קוו הימני המדומה של 'ניהול הסכסוך', שבפועל שימש כסות להרחבת, העמקת וביסוס מפעל ההתנחלויות. תהליך זה שכפל את המגמה המוקדמת יותר, שבמסגרתה אותו שמאל ליברלי נטש את שורשיו הסוציאליסטיים ואימץ בהדרגה עמדות אינדיבידואליסטיות ימניות מבחינה כלכלית, כחלק מעליית הסדר הניאו-ליברלי. מנגד, עמד השמאל ה'קשה', שנקט בדרך פעולה הפוכה. במקום להגמיש את עמדותיו עד כדי ויתור עליהן, הוא חידד אותן, קיבען והתבצר בהן. שתי דרכי הפעולה הללו הלכו והקצינו עד ששיקפו זו את זו כתמונות ראי. השמאל ה'רך' הותיר מאחור בהדרגה לא רק את סדרי היום הכלכלי-חברתי והמדיני שאפיינו אותו בעבר, אלא אפילו חלק מעמדותיו הליברליות במישור האזרחי, עד שהפך ברובו לשמאל לשעבר, ולחלק משמעותי מבסיס כוחן של מפלגות המרכז. מנגד, חלק מהאישים והארגונים שנותרו בשמאל, בייחוד בחברה האזרחית, הקצינו את עמדותיהם או הלכו והתנכרו ליסודות ההסכמה חוצת המחנות הפוליטיים שעמדה ביסוד הממלכתיות הישראלית בעבר. למעשה, שני האגפים הפנימו במידה ניכרת את הנחת היסוד הכוזבת של ההגמוניה המתהווה של הימין האנטי-ליברלי בדבר הניגוד בין הרכיב הפרטיקולרי לאוניברסלי בצירוף "יהודית-דמוקרטית", וסיגלו עצמם אליה. אלא שהם עשו זאת בדרכים מנוגדות. השמאל ה'קשה' הניח לימין לנכס לעצמו באופן כוזב את הרכיב הלאומי בציונות, והלך והתנכר כלפיה וכלפי הערכים, האתוס, ההזדהות הרגשית והסמלים הקשורים בה; ככל שפרשנותה על ידי הימין נעשתה אתנוצנטרית, קסנופובית ומשיחית. השמאל ה'רך' והמרכז ההולך ומתעצם, לעומת זאת, נענו באופן מזיק אף הוא לתעמולה הגורסת שלאומיות מנוגדת לערכים הומניסטיים של חירות ושוויון האדם ולעמדות פוליטיות ליברליות או שמאליות הנובעות מהן. כדי שלא למצוא עצמם מחוץ לגבולות הקונצנזוס, עמעמו זרמים אלו את עמדותיהם בתחום המדיני והאזרחי כאחד ומיעטו לעסוק בהם. הדבר בא לידי ביטוי למשל בהיעדר המוחלט של תוכנית מדינית אמיתית אצל גנץ. כך, אל מול ברית פופוליסטית-משיחית-חרדית, החותרת להפריד בין לאומיות להומניזם, ניצב מחנה מפורק, החצוי בין מרכז הנטוע היטב בזהות ואתוס ציוניים לאומיים מלכדים ובתחושת ה"ביחד" שהגדירה את הישראליות בעבר, אך שלא ברור לו עוד מתחייב מכך מבחינה רעיונית ופוליטית ; לבין שרידיו האחרונים של שמאל האוחז בהשקפת עולם בהירה ומחודדת יחסית ובמחויבות גוברת לערכים אוניברסליים, אך שהתנתק במידה רבה מכור מחצבתו הרגשי-תרבותי, קרי, מזיקתו הלאומית ומשורשיו הציוניים. היכולת של מחנה השינוי להציג אלטרנטיבה רעיונית ציונית ודמוקרטית ברורה לימין הפופוליסטי, ששכבות רחבות בציבור יוכלו להתלכד סביבה, הייתה בשל כל הגורמים הללו נמוכה יחסית.
ואז נולדה המחאה.
ההתעוררות הלאומית-ליברלית במחאה
"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת"
אמיר גלבוע
מול האיום הממשי על עתידה, דמותה ונשמתה של מדינת ישראל, קרה הבלתי ייאמן והציונות שבה והפכה מזיכרון נשכח, מושא געגועים רחוק או מושג שסולף עד שלא נותר זכר למובנו האמיתי– לתנועה פוליטית חיה, מלכדת ורבת עוצמה. הרוב השפוי כמו התנער מהתרדמה הממושכת שבה היה שרוי, והכיר סוף כל סוף בכך שתהליכי הפירוק ארוכי השנים שהפכו אותו מקולקטיב למקבץ אקראי של יחידים, הם מה שאפשר לגורמי קיצון מגזריים – שבניגוד אליו הצליחו להתלכד סביב חזון משותף – להוביל את ההפיכה; שהמשמעות המשותפת של קיומנו כאן, שחירויות פרט והגדרה עצמית קולקטיבית שזורות בה זו בזו לבלי הפרד, היא ליבנו הפועם כעם וכחברה; ושכמו במלחמות האין ברירה הגדולות של העשורים הראשונים לעצמאות, גם במלחמה הזו אין לנו את המותרות להפסיד. כאמור, לאורך העשורים האחרונים חלקים נרחבים בציבור הליברלי במדינה נטשו במידה רבה את אפיקי המעורבות האזרחית-פוליטית שאפיינו אותם בעבר, כשהחברה הישראלית הייתה סולידרית וסוציאליסטית יותר. הזיקה שלהם למפלגות ולתנועות פוליטיות, לארגוני עובדים, לשירות הציבורי, לתנועות נוער, לקיבוצים או למבנים קהילתיים וחברתיים אחרים הלכה והתרופפה. הפטריוטיזם או הציונות של רובם נותרו במישור הזהותי, כרכיב מפתח בהגדרתם העצמית, אך מבלי שתהיה להם עוד משמעות רעיונית שנגזרת ממנה עמדה ביחס למציאות המחייבת עשייה פוליטית ממשית. מצב זה השתנה באופן דרמטי עם פרוץ המחאה. התודעה הממלכתית הישנה והנשכחת, שחיברה בין זהות לאומית תרבותית-רוחנית למעורבות אזרחית-דמוקרטית יומיומית בחיים הציבוריים, קמה לתחייה ופקחה את עיניה. מאות אלפי מפגינים הבינו שה'ביחד' הישראלי, תחושת השייכות לכלל והבית במובנו העמוק ביותר, אינם מובנים מאליו אלא מצויים בסכנה – ושההגנה עליהם דורשת מחויבות משותפת, התמדה ומסירות לפעולה פוליטית מאורגנת. ההתייצבות העקבית של רבים כל כך לאורך למעלה מחצי שנה בעצרות, הצעדות, ההפגנות ופעולות המחאה הממוקדות מעידה על הדבקות במטרה של ציבור נרחב שחזר לקחת אחריות על צביונה, גורלה ועתידה של החברה שבה הוא חי. מנגד, לא מעט פעילים פוליטיים בעלי עמדות ליברליות או סוציאל-דמוקרטיות שהיו רגילים להשמיע את קולם נגד עוולות חברתיות ולאומיות, אך לא בהכרח חשו הזדהות עם העם והחברה בישראל, נזכרו שהם פטריוטים באופן עמוק. הכאב על כל מה שמאיים להילקח מהם הבהיר להם פתאום עד כמה הם אוהבים את ישראל, מושרשים בה, דואגים לגורלה וחרדים לעתידה. כך, ישראלים שחוו עצמם בעיקר כיחידים שבו להרגיש ולנהוג כחלק מכלל; כאלו שהגדירו עצמם בעיקר על בסיס מחויבות לערכים אוניברסליים גילו מחדש את לאומיותם; ואחרים שזהותם הישראלית והציונית הייתה לדידם עניין רגשי אישי ומופשט, פיתחו מחדש השקפת עולם ותודעה פוליטית. איחוי שלושת צמדי היבטים משלימים אלו של החזון הציוני והממלכתיות הישראלית – פרטיקולריות ואוניברסליות, זהות ופוליטיקה ואינדיבידואליזם וקולקטיביזם – הוא שהעניק למחאה את חיותה, כוחה ותוכנה הפנימי העמוק. הדגלים ששטפו את הכיכרות ואת הצמתים בצבעי כחול ולבן חדלו להיות סמל ארכאי ועמום, ונטענו מחדש במשמעותם המקורית. עוצמת הרגש שבה שרו המפגינים את "התקווה" בסוף כל עצרת מחאה נמהלה בלהט שבו זעקו נגד גוויעת הדמוקרטיה. המאבק לעצמאות יצא מבין דפיהם המצהיבים של ספרי ההיסטוריה ונעשה בוער, מוחשי ועכשווי מתמיד. אולם לצד האחדות המחודשת שהיא מבטאת בין חלקים מגוונים, גדולים ומשמעותיים בעם ובחברה, המחאה היוותה גם צד אחד במאבק פנים-אזרחי חסר תקדים בחריפותו. תעמולת ההסתה של שופרות השלטון והנרטיב והזהות החלופיים שמציעה לתומכיה הברית הפופוליסטית-חרדית-משיחית, המבוססים בעיקר על דה-לגיטימציה למוחים והצגתם השקרית כ'אליטות' שאינן חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, יצרה קרע חמור בציבור. לצד זאת, היא חשפה את עומק פערי ההשקפות, הערכים, האתוס ומוקדי ההזדהות בקרב חלקים שונים בחברה הישראלית, ובין התפיסה של כל אחד מהם באשר לדמותה הרצויה של המדינה. מאז אסון השבעה באוקטובר, אותם שופרות ימין שהסיתו נגד המוחים והעמיקו את הקרע בעם, מלהגים ללא הרף על "אחדות" כשם קוד להשתקת הוויכוח על עתידה וצביונה הרצויים של מדינת ישראל. לנוכח משבר פנימי זה, המשסע את החברה הישראלית ומאיים לפעור בה קרע שספק אם ניתן יהיה לאחותו ושראינו עד כמה נורא עלול להיות מחירו, קיים פיתוי מובן בקרב גורמי ימין ממלכתי, מרכז ואף שמאל מתונים לחתור לפיוס, פשרה או דרך ביניים שתבטיח את אחדות העם ואת המשך קיומה של המדינה. אלא שפיתוי זה, מובן ככל שיהיה, מבוסס על תעתוע ורק מעצים את הקרע, משום שהדרך היחידה לאיחויו עוברת דרך הכרעה. אין דרך ביניים בין דמוקרטיה לדיקטטורה, משום שמשטרים כמו אלו הרווחים בהונגריה ובפולין מעקרים את הדמוקרטיה מחירויות האזרח, האיזונים והבלמים המעניקים לה את משמעותה ובכך מבטלים אותה במובן העמוק. אין דרך ביניים בין פופוליזם לממלכתיות, משום שהראשון מושתת על הרעלה וקריעה לגזרים של אחדות האומה, ובכלל זאת הפצת תיאוריות קונספירציה אנטי-ציוניות נתעבות. ואין פשרה בין ציונות דמוקרטית והומניסטית המחויבת לערכי מגילת העצמאות ולהבטחה הכלולה בה שמדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", לבין תורת הגזע הכהניסטית. כדי לאחות את קרעי החברה הישראלית ואת החוסן הפנימי שיאפשר לנו להגן על עצמנו גם מפני איומים קיומיים מבחוץ, מה שנחוץ אינו ניסיון עקר לפיוס או דיאלוג שאין דבר מאחוריו; אלא קבלה משותפת של עקרונות יסוד המגדירים את ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית ושל כללי המשחק הנגזרים מהם. החלק הבא והאחרון במאמר יציע קווי מתאר להסכמה לאומית ואזרחית רחבה כזו.
יהודית, דמוקרטית וממלכתית
"יש טוענים כי בתקופתנו מתות האידאולוגיות. אני חושב כי דווקא דורנו מחכה לחזון שיאיר דרכו בתוך סבך הבעיות המציפות אותנו. אני פונה בקריאה לנאמני הציונות הבונה – הבליטו והעמיקו את חזונכם."
יעקב חזן
בלב המתווה שיוצג כאן לעקרונות יסוד שהציבור הישראלי יוכל להתאחד סביבם מחדש, עומדת ההכרה הציונית בכך שלאומיות פרטיקולרית והומניזם אוניברסלי תלויים זה בזה, ולאמיתו של דבר מהווים היבטים שונים של אותה תופעה. דמוקרטיה, צורת השלטון שמהווה את מימוש עקרונות ההומניזם, לא תיתכן ללא לאומיות – תחושת שייכות ותודעה של שותפות גורל המעוגנות ביסודות תרבותיים מלכדים – ההכרחית לכינון הסולידריות הפוליטית שבבסיס המשטר הדמוקרטי. במלים אחרות, לא ייתכן שלטון העם ללא עם. מן הצד השני, לאומיות שאינה דמוקרטית שומטת מתחת לרגליה את הבסיס שעליו היא ניצבת – שלטון העם. בה במידה, היא מעקרת עצמה מהתוכן ההומניסטי המעניק לה את משמעותה, קרי, היותה היבט חיוני של שחרור האדם ויכולתו לממש באופן מלא את אנושיותו, ובכלל זאת את הצורך שלו בהשתייכות ובקהילה. ואילו משטר המתיימר להיות דמוקרטיה שאינה ליברלית, כפי שהסבירו בחדות הרצל, ז'בוטינסקי וברל בציטוטים המופיעים לעיל, אינו דמוקרטיה כלל. שני יסודות בלתי נפרדים אלו של החזון הציוני, מתלכדים יחד לכדי הממלכתיות הישראלית – המרחיבה את גרעין זהותו הלאומית של הרוב היהודי לכדי שותפות כלל-אזרחית רחבה, שוויונית ומכילה עם המיעוטים הלאומיים האחרים, ובראשם המיעוט הערבי במדינה. מתווה זה יעוגן בשלושה היבטים אלו של צביונה של ישראל, כמדינה יהודית, דמוקרטית וממלכתית.
ישראל כמדינה יהודית
בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלַל-אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי.
לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית.
[…]
זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית.
[…]
מדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת
מדינת ישראל שייכת לעם היהודי כולו כפי שהיא שייכת לכל אזרחיה. ככלל, יש להבטיח לכל יהודי כמוגדר בחוק השבות את הזכות לעלות ארצה, להפוך לאזרח מדינת ישראל ולקבוע בה את ביתו. הדרך העיקרית שבה יש לעשות זאת היא לקבע את מעמדם של חוק השבות ושל הזכות לקבלת אזרחות בישראל מכוח שבות כחוקי יסוד שלא ניתן לשנות אלא ברוב מוחלט, מה שבפועל יהפוך את ביטולם לבלתי אפשרי. שני חוקי יסוד אלו ייכללו בהכרח בכל חוקה עתידית. לצד זאת, יש לקבוע כחוקי יסוד, שייכללו אף הם בכל חוקה עתידית, את מעמדם של דגל ישראל כדגל המדינה, של המנורה בת שבעת הקנים כסמל המדינה ושל "התקווה" כהמנון המדינה, באופן שיבטיח רצף, המשכיות, מורשת ומסורת החיוניים ליצירת תרבות לאומית עשירה, עמוקה ומלכדת באשר היא; ואת מעמדה של העברית כשפה רשמית במדינה, מבלי לקבוע בכך כי תהיה השפה הרשמית היחידה. מעבר ליסודות חוקתיים אלו, על צביונה היהודי וייעודה הציוני של ישראל להשתקף גם במדיניותה ביחס ליהדות התפוצות. מדינת ישראל תפעל לעידוד עלייה יהודית ולקיבוץ גלויות מכל קצוות תבל, באמצעות הסוכנות היהודית, ותבהיר במעשיה ובהצהרותיה שהיא בית לכל הזרמים היהודיים בעולם ולא לזרם האורתודוקסי בלבד.
ישראל כמדינה דמוקרטית
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל… תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.
מדינת ישראל שייכת לכל אזרחיה כפי שהיא שייכת לעם היהודי כולו. יש להבטיח את היותה מדינה דמוקרטית, המושתתת על שוויון אזרחי, זכויות אדם ואזרח אוניברסליות, והגנה על חירויות הפרט והאזרח בכללותן ובכלל זאת כמובן זכות היסוד לבחור ולהיבחר. נדבכי יסוד בדמוקרטיה המודרנית הם הפרדת רשויות ומערך מורכב של איזונים ובלמים המיועד למנוע מכל אחת מהן לצבור כוח בלתי מרוסן העלול להעמיד את המשטר הדמוקרטי בסכנה. בשיטה הקואליציונית הנהוגה בישראל, שבה הרשות המבצעת שולטת הלכה למעשה ברשות המחוקקת באמצעות הרוב הקואליציוני, הסייג היחיד לכוחה של הממשלה הוא הביקורת של הרשות השופטת על פעולותיה במישרין (מדיניות) ובעקיפין (בחקיקה) באמצעות בג"צ. על מדינת ישראל לקיים מערכת כזו או אחרת של איזונים ובלמים – בין אם באמצעות בתי המשפט, בין אם באמצעות חוקה ובין אם בדרך אחרת. זאת, כדי למנוע מצב שבו הרוב הקואליציוני מפר במדיניות או בחקיקה את עקרונות השוויון האזרחי, פוגע בחירויות הפרט או בזכויות האדם או מסכן את המשך קיומו של המשטר הדמוקרטי במדינה. לשם כך יש, כל עוד אין בלם ראוי אחר שיש עליו הסכמה רחבה בקרב הציבור, לעצור ללא פשרות את הניסיון המסוכן להכפיף את הרשות השופטת לרשות המבצעת (דרך זו המחוקקת) ולרסק את עצמאותה. יש להגן על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כנדבך מרכזי בכל חוקה עתידית ולהבטיח את יכולתו של בית המשפט העליון לפסול חקיקה או מדיניות המנוגדות לו. ויש לעגן בחוקי יסוד, בכל חוקה עתידית ובהסכמה ציבורית רחבה, את אופייה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית, על כל הזכויות, החירויות והשוויון האזרחיים הנגזרים מכך. לא ניתן לקבל מצב שבו השלטון בישראל פועל לפגיעה בהם ולשינוי צביון המשטר באופן הנוגד עקרונות יסוד אלו.
ישראל כמדינה ממלכתית
פועל יוצא ומשלים של צביונה היהודי-דמוקרטי של ישראל הוא האתוס הממלכתי הממזג שני רכיבים אלו, ושצריך להתבטא במישורים החברתי, החינוכי והפוליטי כאחד. הטמעה מחודשת של האתוס הממלכתי במישורים אלו מהווה תשתית עומק חיונית שבלעדיה, העיגון החוקתי-משטרי ה'רזה' יחסית שהוצע לעיל של צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, לא יוכל להחזיק מעמד.
במישור החברתי, יש לטפח מחדש תודעת שייכות, זיקה רגשית ומחויבות מעשית לעם, לחברה ולמדינה כאחד. אלו יבואו לידי ביטוי במעורבות אזרחית מוגברת בחיים הציבוריים ובפוליטיקה וביצירה מחודשת של תנועות רעיוניות, חברתיות ופוליטיות; ובנכונות לשוב ולשקול בחיוב צורות התארגנות ופעולה משותפות שבעידן ההפרטה החלו להיחשב ארכאיות – מתנועות נוער וקיבוצים עירוניים ועד איגודי עובדים או חברות במפלגה וחיזוק מנגנוניה הדמוקרטיים. במישור החינוכי, כל זרמי החינוך הממלכתיים בישראל יחנכו את תלמידיהם לציונות במובנה המקורי ויחתרו להנחיל להם את ערכיה – זכותו של העם היהודי ככל עם אחר להגדרה עצמית לאומית במולדתו, לצד זכותם של כל אזרחיה, של מיעוטיה הלאומיים ושל כל בני האדם החיים תחת שלטונה לחירות, לכבוד ולשוויון מלאים. מתוך כך, הם יחזקו ויעמיקו בקרב הלומדים בהם תודעה ממלכתית שבמרכזה תחושת אחריות לגורל החברה והמדינה ורגש שייכות אליהן, ומחויבות ערכית להשתתף באופן פעיל בניהול הדמוקרטי המשותף של המרחב הציבורי. במישור הפוליטי, על המפלגות השונות להגדיר עצמן – לפני כל זיקה מגזרית או אידיאולוגית מצומצמת – על בסיס מחויבות אוניברסלית לטובתם, רווחתם ועתידם של כלל אזרחי ישראל, להעמקת היסודות לקיומם הדמוקרטי המשותף ולחיזוק לכידותה של החברה הישראלית. עליהן לבחור בממלכתיות על פני כל אינטרס מגזרי העומד בסתירה לה.
מתווה לא שלם המניח יסודות לעתיד
המתווה שהוצג כאן רחוק מלהתחיל אפילו לפתור את סבך בעיות העומק המאיימות על עתיד המפעל הציוני. הוא אינו מתמודד עם הסתירה בין יסודותיה הדמוקרטיים של ישראל לבין קיומן של שתי מערכות חוק נפרדות, בפועל, ביהודה ושומרון והחזקתה קרוב לשלושה מיליון פלסטינים כנתינים ללא זכויות אזרח. הוא אף אינו מציע טיפול שורש חברתי-כלכלי או פוליטי לתהליכי המגזור שהולידו את חברת הלומדים החרדית במתכונתה הנוכחית, אשר אם לא תשתנה, תפגע אנושות ביכולתה של ישראל להמשיך ולהתקיים כמדינת עולם ראשון בטווח הארוך. מאמר זה נמנע במכוון מהתייחסות לשתי סוגיות בוערות אלו, אף על פי שללא הכפפת ההסדרים השונים שביסוד מפעל ההתנחלות והסקטור החרדי להיגיון הציוני – היהודי, הדמוקרטי והממלכתי – נשמתה ועצם קיומה של מדינת ישראל עומדים בסכנה. בדומה לכך, הוא אינו עוסק בטיב הצביון היהודי שעל החברה הישראלית לטפח במישור החברתי, התרבותי והחינוכי, גם אם מסיבות דמוקרטיות הוא אינו מעוגן חוקתית בעצם המשטר שלה; אינו נכנס לסוגייה המורכבת של האופי שהשבת חייבת לקבל כיום מנוחה לאומי בעל חשיבות תרבותית עמוקה, לצד צמצום הכפייה הדתית הכרוכה בכך; אינו מבקש לגזור מאופייה הדמוקרטי והממלכתי של המדינה זכויות יסוד חברתיות, שצריכות להיות מובטחות לכל אדם בישראל לצד חירויות הפרט; ואינו מציג אפילו אופק להסדרה מוסכמת של יחסי הדת והמדינה. אולם אופיו החלקי, הבלתי שלם והבלתי פתור של המתווה, המסמן את חולשתו העיקרית, הוא גם מקור כוחו. דווקא העובדה שהוא מגביל עצמו לעיסוק ממוקד במה שאמורים להיות מושאי ההסכמה הבסיסיים ביותר, מאפשרת לו לנסות ולשרטט קווי מתאר ליסודות ופיגומים שעליהם ניתן יהיה לבנות את היתר. מאמר זה, אם כן, אינו מתיימר להציע מסקנות לוויכוח המורכב והטעון סביב הסוגיות המשמעותיות ביותר הכרוכות בקיומנו המשותף כאן. כל מטרתו היא להציע עקרונות יסוד וכללי משחק מוסכמים שרק במסגרתם דיון קשה אך חיוני זה יכול בכלל להתקיים."הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים", אמר הרצל בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון. הוא התכוון בין היתר לכך שרק תנועה לאומית היונקת משורשי זהות עמוקים ואיתנים תוכל להגשים את שאיפותיה המדיניות. כיום כבר ניתן לקבוע כי עוד בטרם תוכל מדינת ישראל לחזור לקו השפיות, עליה לשוב אל הציונות. על מנת שהציבור הממלכתי, הדמוקרטי והליברלי בישראל יוכל להעיר את החזון הציוני מתרדמתו ולהופכו בשנית לכוח חי, יוצר ומחדש, עליו לחתור קודם כול לשיקום יסודותיו. בהצלחתו לעשות כן טמון המפתח לאיחוי קרעי העם, החברה והמדינה, ולהתחלת ריפוי הפצע שותת הדם שנפער בלב כולנו בטבח השבעה באוקטובר. ישראל מעולם לא שיוועה לכך יותר.
ניר רייזלר, עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי", כתב את המאמר במסגרת בית הזיקוק-מפעל לרעיונות מבית יוזמת המאה.
