המתודולוגיה של המרכז

שנות התשעים של המאה הקודמת היו תור הזהב של המרכז הפוליטי ברחבי העולם המערבי. המלחמה הקרה – אולי הביטוי המובהק ביותר למאבק הגלובלי בין ימין לשמאל – הסתיימה, ואל הבמה המרכזית עלו שורה של מנהיגים פוליטיים שהדרך הטובה ביותר לתאר אותם היא מנהיגי אמצע הדרך: טוני בלייר בבריטניה, ביל קלינטון בארה"ב, ז'אק שיראק בצרפת ועוד. מנהיגים אלו ואחרים לא הנהיגו מפלגות מרכז או זיהו עצמם בהכרח כאנשי מרכז, אבל היכולת שלהם לגייס מצביעים משני צידי קו האמצע נבעה בין היתר מהיכולת לבטא באישיותם ובמצעם הפוליטי את הכמיהות והערכים של הרוב הדומם והפרגמטי במרכז המפה: הכמיהה ליציבות, לשגשוג, לביטחון, להזדמנויות.
המשבר העצום שעוברת הדמוקרטיה המערבית בעשור האחרון הוא בראש ובראשונה תוצר של קריסתו של המרכז הפוליטי, ואיתו כל אותם ערכים שיצרו יציבות וצמיחה. את סימניו הראשונים של המשבר ניתן היה לראות כבר בקמפיין הברקזיט בבריטניה ובקמפיין הבחירות של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, באמצע העשור הקודם, ומשם הוא הלך והתפשט לרוב הדמוקרטיות בעולם. המשבר, שמתאפיין ברמות גבוהות מאד של קיטוב פוליטי וחברתי, נבע יותר מכל מאובדן זהות העל הלאומית, שהיוותה את הדבק שהחזיק ביחד חברות דמוקרטיות למרות ההבדלים העצומים בין הקבוצות השונות המרכיבות כל מדינה.

התפרקות האתוס המרכזי המכונן של כל מדינה, והתחזקות המגמות המגזריות והבדלניות, קרו בגלל 4 שינויי ענק שעבר העולם המערבי באופן מואץ החל מתחילת המאה ה-21:
1. שינויי ענק בדמוגרפיה של מדינות העולם המערבי הביאו לכך שהן הפכו להיות הרבה יותר הטרוגניות מהעבר. גלי הגירה עצומים יצרו שינויים תרבותיים, כלכליים וערכיים מואצים ואלה גרמו לרמות מתיחות הולכות וגוברות בין אוכלוסיות. מתיחות זו התבטאה בין היתר בעלייה מטאורית של פוליטיקאים ומפלגות פופוליסטיות וריאקציונריות, ובהתחזקות של קולות, מנהיגים ומצעים קיצוניים.
2. ההתפתחויות הטכנולוגיות האדירות והמהירות הביאו לשינויים דרמטיים במקורות המידע, להיחלשות כוחם של מוסדות המדינה, לריבוי קולות וערוצי הפצה, לקריסת האמון במקורות הסמכות הקודמים ולהקצנה הולכת וגוברת של השיח.
3. השינויים הגאו-פוליטיים העצומים – אשר במרכזם היחלשותה של ארה"ב בזירה הבינלאומית והתחזקותן של מדינות אגרסיביות שאינן דמוקרטיות, כגון רוסיה, סין, איראן ואחרות – אך גם ההשלכות של משבר הקורונה העולמי – החלישו את הציר הדמוקרטי-ליברלי-מערבי כולו והביאו לעלייה בתחושות חוסר הוודאות וירידה בתחושת היציבות ברוב מדינות המערב.
4. השינויים הכלכליים האדירים שבאו עם צמיחתן של חברות הענק הטכנולוגיות והגלובליות, צמיחת מעמד המגה-טייקונים והפיזור הכספי האולטרה לא-שוויוני, הביאו להקצנה של המערכת הכלכלית העולמית והם מגבירים את המתח והמאבק על המשאבים.

שינויים מסוכנים אלה, שעוברים בצורה כזאת או אחרת על רוב מדינות המערב, דורשים מערכת פוליטית בעלת אפקט ממתן, וסט חדש של כלים פוליטיים שיגביר את היציבות ויידע להתמודד עם גודל המורכבות והאתגר של המאה ה-21. תהליך מתבקש זה יכול לצמוח רק מפרדיגמה פוליטית חדשה שתקום במרכז המפה הפוליטית במדינות הלאום המערביות. תחייתו של המרכז המתון והפרגמטי הוא התשובה למשבר ההיסטורי שתוקף את מדינות המערב. אז למה רק המרכז יכול?
1. כי המרכז הוא חופשי – חופשי מכבלי אידיאולוגיה טוטאלית ומגבילת ראות, חופשי להגות רעיונות חדשים מחוץ לקופסת הערכים והפוזיציות הנוקשות של הימין והשמאל, השמרנים והפרוגרסיביים, הדמוקרטים והרפובליקנים. המרכז חופשי מחרמות וחופשי לייצר שיתופי פעולה וקואליציות קבועות וארעיות כדי לקדם מטרות.
2. כי המרכז הוא היברידי, הוא גם וגם – הוא מכיל סתירות ומוגדר על ידן, משום שהוא מסוגל להחזיק בערכים שונים בעלי משקל שווה מבלי להכפיף ערך אחד בפני השני, כפי שעושים בקצוות. הוא יכול לשאוף בעת ובעונה אחת לשלום וביטחון, לקידמה ומסורת, לתחרות חופשית ורשת ביטחון חברתית.
3.כי המרכז הוא מתון – הוא מכיר בכך שלצד כל תפיסת עולם ישנן תפיסות עולם נוספות, לגיטימיות אף הן, והוא תמיד חותר להכרעות של win win ולא למשחק סכום אפס, במידת האפשר.
4.כי המרכז הוא מעשי (פרקטי) – הוא אינו עסוק במציאת פתרונות אידיליים אלא במציאת פתרונות שניתנים ליישום ועובדים במציאות. הוא מפוכח וענייני. הוא לא מפחד מסוגיות אפורות, קטנות ומשעממות כי שם נמצאים החיים עצמם.

אבל המרכז הוא לא רק מתודולוגיה, הוא בכל זאת גם אידיאולוגיה. ובמרכז הערכי של המרכז, נמצאת הלאומיות-הליברלית. יש שייראו בלאומיות הליברלית אוקסימורון: לאומיות זה ימין, ליברליות מזוהה יותר עם השמאל; הלאומיות היא קולקטיבית, הליברליזם אינדיבידואלי; הלאומיות שואבת משמעות מן העבר, הליברליזם צופה אל העתיד. אולם למעשה, רק שילוב של השניים, לאומיות וליברליזם, נותן מענה לשני הצרכים הזהותיים הבסיסיים של אזרחי מדינת הלאום המודרנית: שייכות לוקאלית ושייכות אוניברסלית.
את ההשלכות הקשות של הוויתור על הלאומיות והקהילתיות לטובת גלובליזציה ואוניברסליות, שעשו ממשלות ליברליות רבות, אנחנו חיים היום. משבר הזהות הקשה שתקף את אירופה וארה"ב, למשל, צריך להיות תמרור אזהרה מפני אובדן הלאומיות. הברקזיט, עליית הימין הקיצוני ברוב העולם הדמוקרטי, הטראמפיזם – כולן תופעות שמעידות על התנגדות עזה לאובדן הזהות הלאומית והקהילתית, והניכור שהביא איתו.
הגלובליזציה והדמוקרטיה הן נפלאות והכרחיות להתפתחות של האנושות כשהן באות לצד הקהילתיות והלאומיות, ולא במקום. העשור האחרון הוכיח לנו את זה. בכל העולם בני האדם החלו למרוד נגד הגלובליזציה, נגד אובדן הגבולות ואבדן הלאומיות, נגד אובדן התרבות, הזהות והתוצרת המקומית, ונגד מהגרים שמשנים את המרקם האנושי והמקומי.

את האידיאולוגיה שבבסיסה הערך של לאומיות-ליברלית ניתן לתרגם למדיניות פרקטית בסיוע של שורת עקרונות חשיבה של המרכז. עקרונות החשיבה הן המשקפיים, הפילטר שדרכן המרכז קורא ורואה את המציאות. הנה כמה מעקרונות החשיבה של המרכז:
1. חשיבה אליפטית – כפי שהצורה הגאומטרית מעגל מוגדרת על ידי מרכז אחד, שכל הנקודות נמצאות במרחק קבוע ממנו, כך האליפסה היא צורה גאומטרית שיש לה שני מרכזים. חשיבה אליפטית היא פוליטיקה של גם וגם. במקום מרכז אחד – שני מרכזים. במקום לבחור בערך אחד על פני השני, מחזיקים בשני ערכים, גם אם סותרים, ופועלים ליישב ביניהם. לפעמים בוחרים באחד, ומוצאים פתרונות ומנגנונים שלא יכניעו את השני.
יש שיגידו כי מדובר בפשרה, בלי לשים לב שבחיים האישיים אנחנו חושבים ככה כל הזמן באופן טבעי. בכל אדם, בכל משפחה וקהילה מתקיימות סתירות מובנות. למשל, הורות וקריירה: מדובר בשני מרכזי חיים הסותרים אחד את השני, ובכל זאת רבים מאתנו בוחרים להחזיק בשניהם ולנווט ביניהם, לפעמים שמים את הקריירה בראש ולפעמים את ההורות, תלוי בנסיבות.
כך גם בחיי מדינה. על אחת כמה וכמה בחיי מדינה הטרוגנית שחיות בה זו לצד זו קבוצות שונות המחזיקות בתפיסות אחרות לגבי ערכים ונושאים שונים. המרכז לא מכריע בין ערכים סותרים, אם שניהם בעלי ערך לחלקים נרחבים בציבור, ולכן הוא מוצא פתרונות או מנגנונים שמאפשרים לנווט ביניהם. למשל, "ערך הבחירה" מול "ערך החיים" בסוגיית ההפלות שקורעת את ארה"ב. המרכז מכיר בכך שמדובר בשני ערכים קדושים ועמוקים ולכן הוא יכבד את שניהם ויפעל למצוא פתרונות שאינם מכניעים את האחד על חשבון האחר. איך זה עובד? נדגים דרך עקרון החשיבה הבא.
2. עקרון הרצף – כאשר המרכז ניגש לסוגיות אידיאולוגיות או פרקטיות, הוא נמנע מחשיבה בינארית שמייצרת תשובות של "כן" או "לא" ומחשיבה של "או-או". המרכז פותר בעיות על פי עיקרון הרצף: במקום לגשת לשאלות שעוסקות במדיניות בשאלה של "האם זה או זה?", המרכז ניגש אליהן בשאלה של "עד כמה?". למשל, לא נשאל "האם יש לאפשר הפלות?" אלא "עד איזה שלב בהריון יש לאפשר הפלות?" או "באילו תנאים יש לאפשר הפלות?". התשובה יכולה לנוע מאפס עד המקסימום, אבל עצם ניסוח השאלה על פי עקרון הרצף משנה את אופיו של הדיון. אם נוכל להסכים שהפלות אפשריות עד נקודה מסוימת ו/או בנסיבות מסוימות, הסיכוי להגיע לתוצאה שרוב הציבור יכול לחיות איתה גבוה יותר מאשר אם נמשיך להיאבק במשחק סכום אפס.
רק דרך נקודת מבט של רציפות כמותית ניתן להגיע לכדי פתרונות יצירתיים, המתחשבים ומאזנים את המתחים הקיימים. עוד דוגמאות? לא נשאל "האם יש לאפשר כניסת מהגרים לארצנו?" אלא נשאל "כמה מהגרים נסכים להכניס לארצנו? באילו תנאים? למשך כמה זמן?". לא נשאל "האם לבית המשפט סמכות שיפוטית על החלטות של הפרלמנט?", אלא נשאל "באילו נושאים, באילו תנאים, ובאיזה הליך בית המשפט יכול להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות הפרלמנט?".
אין פירושו של דבר שכל שאלה היא קבילה. ישנם קווים אדומים, לא כל הערכים שווים במשקלם ולא כל תפיסת טוב היא קבילה. ישנם רעיונות שהם מחוץ לגדר. לא נשאל "עד כמה ובאילו תנאים ניתן למנוע מינויים של נשים לתפקידים בכירים?" או "למשך כמה זמן ניתן להחזיק במעצר ילדים של מהגרים לא חוקיים?".
3. צמצום הסכסוכים – פעמים רבות אנחנו טועים לחשוב שעלינו לשאוף לסיים סכסוכים קשים ועמוקים על דרך של הכרעה שתביא לקץ הסכסוך – או לא לסיים אותם בכלל. אולם, המרכז מבין שישנו ערך רב גם בצמצום הסכסוך ולא רק בסיומו, ולעתים קרובות צמצום הסכסוך הוא תוצאה ריאלית הרבה יותר, שמביאה רווחה משמעותית לכל הצדדים. לפתרונות חלקיים וזמניים יש לעתים קרובות ערך גם בכך שהם מאפשרים גיבוש של תמיכה כללית בציבור: גם אם לא מצליחים להסכים על הפתרון המלא, יכולים להסכים נקודתית על הצעדים הקונקרטיים לצמצום הסכסוך, מבלי שהדבר ירגיש כמו פשרה אידיאולוגית שלא ניתן לעשותה.
את מושג "צמצום הסכסוך" לקחנו מספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67" שעוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. גודמן טוען, כי על אף שהסכסוך אינו פתיר במלואו בנקודה מסוימת זו בזמן, אין זה אומר שלא ניתן לבצע שורה של צעדים אשר יצמצמו את הסכסוך ואת הפגיעה שנוצרת לאזרחים כתוצאה ממנו. באופן פרדוקסלי, שני הצדדים יכולים למצוא את עצמם מתנגדים לצעדי הביניים שיצמצמו את הסכסוך, מתוך תחושה שצעדים אלה ינרמלו את המציאות וימנעו את השגת הפתרון הרצוי בעתיד. אולם חשיבת מרכז יוצאת מנקודת הנחה שצמצום הסכסוך יכול להביא לפחות סבל אנושי בטווח המיידי, פחות חיכוך וקיטוב, ובכך לקדם אמון בין הצדדים, לתרגל שיתוף פעולה ולהשיג פתרון מלא בטווח הארוך.
4. סינרגיה בין מגזרית – סינרגיה בין-מגזרית הוא כלי עבודה, המיישם את עקרון החשיבה האליפטית גם על השאלה מי יושב מסביב לשולחן בבואנו להתמודד עם אתגרים לאומיים או מקומיים. המרכז מבין שחיבור בין המגזר הפרטי, הציבורי והשלישי יוצר תהליכי חשיבה יצירתיים ומעמיקים יותר, אשר יכולים להביא לתוצאות שעובדות הרבה יותר טוב.
השילוב בין המחויבות, הניסיון והכיס העמוק של המדינה; היעילות, המקצועיות והגמישות של השוק הפרטי; והערכים, המומחיות וההיכרות עם השטח של עמותות וארגונים חברתיים – הוא שיכול להיות האקס פקטור בפתרון של אתגרים מורכבים ונבזיים.
הדבר נכון באופן כללי לגבי שילוב של מומחים ובעלי מקצוע מתחום אחד, ביצירת תהליכי חשיבה לפתרון בעיות מתחום אחר. חיבור של מומחים לביטחון, רפואה, חינוך, רווחה, משפטים, כלכלה, הייטק, עבודה סוציאלית, תכנון אורבני, הנדסה ועוד ועוד, לתהליכים ציבוריים מכל הסוגים, יביא לתוצרים מפתיעים וחדשניים.
חשיבותה של הסינרגיה הבין מגזרית אינה רק באיכות התוצרים אלא גם בהדגשת הצורך בגיוון והגברת האחריות הלאומית של כלל המגזרים השונים במדינה, בדגש על המגזר העסקי. יצירת נורמה ציבורית על פיה לכל שולחן אשר עוסק בפתרון בעיות מוזמנים נציגי הסקטורים המקצועיים השונים יוצר מצב שמשרדי הממשלה, הרשויות המקומיות וארגוני חברה אזרחית נהנים ממעורבות עמוקה של המגזר העסקי, ההייטק והאקדמיה, בהתמודדות עם בעיות מורכבות.
5. אמון ואמפתיה – ללא ייחוס כוונות טובות ויכולת אמפתיה כלפי האחר, אין יכולת להגיע להסכמות לגבי כללי המשחק הלאומיים, לגבי חלוקת המשאבים והאופן שבו מתקבלות החלטות. המרכז ניגש לכל אתגר בידיעה שהשלב הראשון הוא הקשבה לקולות ולטיעונים השונים ולמידתם, ומתוך מוכנות לנסות להבין את הפרספקטיבות, הזהויות והאינטרסים, תוך הכרה שיריבים פוליטיים אינם אויבים. המרכז לא מתעלם ממחלוקות אלא פותר בעיות מבלי לדרוס את מתחריו, מתוך ניסיון ליצור אמון ושיתוף פעולה, במטרה לשפר את התוצאה עבור כמה שיותר אזרחים.
כשיש רמה גבוהה של אמון ואמפתיה, שמביאה לפיתוח יכולת של הקשבה ולמידה, מושגת תוצאה נוספת שהיא חשובה לא פחות: ההבנה שלנו את המציאות משתפרת והפרספקטיבה מתרחבת. באופן טבעי, הראייה שלנו מוגבלת. כשמפתחים אמפתיה שיטתית, ניתן להקשיב ללא התנגדות אוטומטית. המרכז לא מסתפק בזווית הראייה הצרה שלו אלא חותר לקבל כמה שיותר זוויות, מתוך מטרה להגיע אל האמת ולהכיר את מירב העובדות, הנתונים והטיעונים השונים. באופן הזה, היכולת להתמודד עם המציאות כפי שהיא ולפתח פתרונות שעובדים במציאות הופכת טובה יותר.
6. 50/30/20 – מדינות הלאום הדמוקרטיות חוות טלטלה קשה – מי יותר ומי פחות – אשר נובעת כאמור מהשינויים הדרמטיים והמהירים שעובר העולם המערבי. הקבוצות השונות בכל מדינה מושכות בכל הכח לכיוונן, בניסיון להבטיח שהמדינה תהיה קודם כל בדמותן, ובמקרים רבים הן מערערות על הסדר הקיים או ההגמוניה השלטת. התהליך הזה, של זקיפת הקומה והשמעת הקול של קבוצות שמאסו במציאות הקיימת – מציאות שהן חשות שהן לא שולטות בה – היה יכול להיות טבעי וחיובי אם למדינות אלה היה מרכז חזק וגמיש. בפועל, כפי שכבר ציינו, המרכז נשבר וחשף את חולשתה של הדמוקרטיה המערבית וחוסר יכולתה להתמודד עם הסתירות המובנות באופייה ועם הקבוצות המתחרות במסגרתה.
50/30/20, מושג שהוגדר על ידי שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון, היא מערכת הפעלה חדשה שמחזקת את המרכז הלאומי תוך שמירה על האינטרסים, השונות והייחודיות של כל קבוצה ומגזר. 50/30/20 מיישמת את הלקחים למדנו בעשור האחרון: מדינת הלאום הדמוקרטית צריכה להתנהל עם שכבה עליונה ועבה (50%) שהיא משותפת, לאומית ופדרלית, כאשר מתחתיה שכבות נמוכות יותר המאפשרות למגזרים השונים חופש ומרחב פעולה – 30% שכבה אמצעית שהיא מגזרית או מקומית ו-20% שכבה תחתונה קהילתית.
נדגים את המודל הזה על מערכת החינוך. מדינה דמוקרטית חייבת להבטיח שכל ילדיה יזכו לא רק להזדמנות שווה, ולא רק להשכלה שתאפשר להם להשתלב בשוק העבודה, אלא גם לנרטיב לאומי משותף עם שאר ילדי המדינה, ערכים לאומיים ולימודי אזרחות שיוודאו שכל האזרחים במדינה מכירים את כללי המשחק הדמוקרטים, את זכויותיהם וחובותיהם. יחד עם זאת, ברוב הדמוקרטיות המערביות חיות קבוצות שונות הנבדלות אחת מהשנייה בתרבותן, דתן, שפתן או מוצאן. קבוצות אלו רוצות לשמור על המאפיינים הייחודיים שלהן ולהעביר אותן הלאה.
במודל 50/30/20 בחינוך, המדינה מקפידה על 50% תוכנית לימודים משותפת לכל התלמידים במדינה, הכוללת את מקצועות החובה כמו אנגלית, מתמטיקה, היסטוריה, מדעים וכו', וכן את לימודי הלאום עליהם מחליטה המדינה, המבטיחים אתוס משותף לכל. יחד עם זאת, המדינה מתירה, או אפילו מממנת, 30% מתוכנית הלימודים שנקבעת על ידי המגזר, ובה התלמידים מקבלים את החינוך הייחודי של הקבוצה ממנה הם באים. ו-20%? הם עוברים לידיים של ההורים בבית הספר, או מנהל/ת ביה"ס, שמקבלים את האחריות והסמכות לקבוע עבור ילדיהם מה הם יקבלו בתהליך החינוכי.
המודל הזה נותן לאזרחים יותר שליטה על חייהם, מעביר אליהם יותר אחריות, אבל דורש מהם במקביל גם שיתוף פעולה ונאמנות למדינה. מערכת ההפעלה הזאת משקפת את האופן שבו מרכז חושב, פותר בעיות ומפתח כלים כדי להתמודד עם המציאות האולטרה מורכבת של המאה ה-21.