- זה הר געש. כל מי שאי פעם התקרב לעיסוק בנושא הזה יודע שמדובר בחומר נפץ מבעבע. אי אפשר לגעת בו מבלי להיפגע. כל פשרה מביאה מתקפה מאחד הצדדים לפחות, בדרך כלל משניהם, וקשה לקיים שיח בריא שיכול להוביל לפשרות.
- למה זה קורה? כי מדובר במערבולת של סמלים. יום כיפור – יום ההתעלות הרוחנית העילאית ביותר; מחיצה – לאחדים מדובר בצורת תפילה טבעית, כזו שהם מכירים מאז ומעולם, ולאחרים – מדובר בגדר הפרדה פוגענית ומבזה; ים של דתיים בתל אביב, צלם בהיכל (הפעם הדתיים הם הצלם ותל אביב היא ההיכל) – זה לא הים המועדף על תושבי ותושבות העיר; ומצד שני זאת עיר של חירויות, לא? אז גם לדתיים מותר. וזאת מדינה יהודית. דמוקרטית, אבל גם יהודית, ולמסורות יהודיות יש משמעות וחיוניות. בקיצור, המון סמלים, המון רגש, המון פוטנציאל לפגיעה.
- ברקע, אפליות מגדריות מזדחלות שלא הולכות לשום מקום, ואולי להיפך. למשל, בישראל של 2024, אמנם במיעוט זניח של מקומות – נשים יושבות בחלק האחורי של האוטובוס. ואז זה לא זניח.
- ורגע, מי מקבל את ההחלטה בכלל בעניין הזה? בג"ץ. למה? כי ההחלטות עדיין מרוכזות בידי הממשלה, ואז כשרשות מקומית תובעת את הזכות ההגיונית, כדלהלן, לעצב את המרחב שברשותה (ובסמכותה?) בהתאם לאופי תושביה – מרביתם, יש לדייק, וזה חשוב – אין לה את השיניים לכך. וכך נגררים לבית משפט, שאכן הוא גורם סמכותי שמגן על זכויות הפרט, וטוב שכך. אבל יש כאן (עוד) בעיה יסודית: המנהיגים שלנו מצד אחד לא רוצים לוותר על כוח, ומצד שני, ממש שונאים לקבל החלטות בשאלות מהותיות. חווינו את זה בנושאים קשים יותר.
- כך קורה שבג"ץ, יקיר הליברלים בשנים האחרונות (ההוא מהשלטים: I❤️BAGATZ), דווקא מזכיר שעלולה להיות כאן אפליה אחרת, של מי שהוא קרא לו "אורתודוקסים", שבפועל, כולל החרדים, הדתיים והמסורתיים שמתפללים בבתי כנסת הנמנים על הזרם הזה – מהווים למעלה ממחצית יהודי ישראל. מדוע עשה זאת? נמתין לפרסום הנימוקים, אך מהלך הדיון חשף את מגמת בג"ץ – להגיע לפשרה, ובג"ץ אכן ניסח אחת כזו.
- ההתנגחות שנחשפה בדיון בבג"ץ הובילה לתופעה די מדהימה: כל צד אימץ ערכים ודרכי חשיבה של הצד השני. כך, הליברלים ביקשו לדון באופן פורמליסטי בשאלות כגון מהו "מרחב ציבורי אינטנסיבי", והציעו הבחנות שמוּכּרות דווקא לשומרי הלכה בין בית כנסת שבפנים לרחבת תפילה שבחוץ; רון חולדאי ביטא חשש (מוצדק אמנם) מ"מדרון חלקלק", צמד מילים שמזוהה כל כך עם שמרנות דתית; ומן העבר השני, הדתיים השמרנים תבעו שתתקבל בקשתם בטענות ליברליות למהדרין הנוגעות לזכות הפולחן, חירויות הפרט והקהילה וכיוצא באלו. כך נוצר קרב שוורים עיקש.
- ואגב, זאת גם הזדמנות להתאמן על אמפתיה. חלק מהכוחות הליברליים מבטאים הפעם עמדה שיש בה שמרנות אמיתית ועמידה על עקרונותיהם היסודיים ביותר, ואילו הדתיים דורשים גמישות והכרה בזכויות מיעוטים. הכל (קצת) הפוך על הפוך.
- האם יש סימטריה? לא בהכרח. תושבי תל אביב, כלומר מרביתם, הם בעלי הבית. כל אחד רוצה להיות בעל הבית שלו. והעיר הזו דוגלת בליברליזם, שבגרסתו הרזה אולי, אך הרווחת עבור הקהל הרלוונטי – אוסר הפרדה. זה לא אומר שמותר למנוע זכויות – ועל אף הפגיעה שקיימת כיום בזכות לחופש מדת (היי, נישואים וגירושים), לא מתקנים עוול בעוול. ועדיין, למקומות ומרחבים יש צביון – ושוב, היפוך העמדות: המבקשים להפר את הצביון התל אביבי הם הראשונים שיתנגדו לתחבורה ציבורית בשבת כדי לא לפגוע בצביון היהודי של המדינה – ואת הצביון מעצבים בראש ובראשונה תושבי המקום.
- מי שמייצגת את תושבי המקום היא הרשות המקומית, ומכאן שיש להעניק לה סמכויות. הסמכויות האלה לא יכולות להיות אבסולוטיות: לא ייתכן הרי שייאסר להתפלל בכלל בתל אביב או לחלל שבת בבני ברק, ויש להקפיד על זכויות המיעוטים בערים הללו, הן מצד הצדק הבסיסי, והן כדי לשמור על סיכוי קלוש לגיוון בתחומי הרשויות הללו. אך סמכויות מאוזנות וחכמות שתואצלנה לרשויות מהשלטון המרכזי, תוך מתן זכות הסתייגות משמעותית לכלל הקהילות המקומיות – יכולות לצמצם חיכוכים מעין אלו, תוך שמירה על זכויות של כלל התושבים והמבקרים, כאמור. על המדינה, לעומת זאת, להבטיח זכויות יסוד: שלא תהיה אפליה כלפי נשים, ושלאנשים תהיה היכולת להתפלל, למשל.
- האם זה מתווה פשרה שלם או מושלם? לא. ראו בנקודה הראשונה. זה סבוך מאוד וזו רק קריאת כיוון. צריך לחשוב פרגמטית, בהגינות, באמפתיה ובסובלנות (מי שבז למילים האלו – אתם חלק מהבעיה) ולהגיע לפתרונות מעשיים. לא לגרוף הון פוליטי על חשבון היהדות שלנו, האנשים והנשים שהם אנחנו ומשפחותינו והסולידריות המעורערת-ממילא שלנו. ובואו נזכור עוד דבר אחד, בינתיים.
11. זה יום כיפור. בשנה הכי קשה שהייתה למדינת ישראל. לא כקלישאה, הרי חווינו זאת על בשרנו. זה יום שנוכל להתפלל (או לחשוב, כל אחד ואחת בדרכם) בו על 101 חטופים וחטופות בעזה ועבור אלפי חיילים שמחרפים את נפשם בלבנון, עבור כולנו. שוב, זה לא קיטש, זה החיים עצמם. אפשר וכדאי להתפשר. לא לחלל תפילות ולא לרמוס צביון מקומי בעל משמעות. חתימה טובה.
