כך עשוי ממשל רפובליקני להשפיע על החינוך בישראל

רותם אורג, חוקר פוליטיקה אמריקאית ומנהל העמותה "ליבראל"

מעין חג'אג'-כחלון, ראש תחום חינוך במרכז מנור 

הבחירות הסוערות בארצות הברית מביאות איתן לא רק נשיא רפובליקני חדש-ישן, אלא גם את המצפן האידיאולגי שלו לממשל שמרני חדש ובו הרצון – לפרק את משרד החינוך. מאחורי הקריאה הזו עומדת תפישה ברורה, הנפרשת במסמך מקיף בן 900 עמודים בשם "מנדט למנהיגות 2025", שנכתב על ידי מכון המחקר השמרני Heritage Foundation.  אמנם טראמפ התנער ממנו כמועמד, אך הביע כבר את נכונותו לכך בחלק מנאומיו האחרונים וחלק מיועציו שהיו שותפים בכתיבת המסמך מסומנים כמועמדים פוטנציאליים לכהן בממשל החדש. התוכנית מתארת שורת צעדים, רובם טכניים לכאורה, להחלשת משרד החינוך הפדרלי, חיזוק סמכויות המדינות וההורים, וביזור מערכות החינוך. 

מחברי התוכנית שואפים ליצור מערכת חינוך רזה יותר, מבוזרת יותר ושמרנית יותר. במרכז התפישה עומד העיקרון שההורים הם אלו שמוסמכים לקבוע את עתיד ילדיהם, ולא המדינה. המודל המוצע לא רק מקדם הפרטה אלא גם העברת סמכויות מהשלטון הפדרלי אל ההורים, תוך צמצום הרגולציה על מוסדות חינוכיים וזאת מבלי לפגוע בתמיכה הכלכלית שמספקת המדינה. כמו כן, מציע המודל לעבור לתקצוב החינוך באמצעות חשבונות בנק ייעודיים לכל תלמיד הממומנים מכספי ציבור, וינוצלו למגוון מטרות והוצאות חינוכיות על ידי ההורים.

תכליתם של המהלכים במסמך היא ביזור קיצוני של מערכת החינוך הפדראלית והחלשת הממשל המרכזי. הצעות אלו אינן נופלות על אוזניים ערלות, במיוחד בישראל, שלה מערכת חינוך מהריכוזיות בעולם. הצורך בביזור קיים, אך ביזור כשלעצמו אינו מספק. לאופן הביזור, מידתיותו ועומקו השפעה עצומה על התוצאה שתתקבל. בשנים האחרונות אמנם ניתנו סמכויות מהממשלה לרשויות המקומיות ובתי הספר, אך אלה נעשו מתוך כורח וצורך להתמודד עם משבר הקורונה והמלחמה, דבר אשר היטיב עם רשויות חזקות ופגע ברשויות מוחלשות. בפועל, קיבלנו פחות מענה חינוכי לחלשים. 

בישראל מגמות דומות של הפרטה לכאורה, כבר מורגשות. החינוך הפרטי בישראל הואץ בעשור האחרון ועלה מ-18% ל-25%, כאשר עיקרו משוייך למסגרות החינוך החרדי שממומן על ידי המדינה. המודל הזה ייחודי לנוף הישראלי, ובשונה מהמודל המקובל בעולם, החינוך הפרטי אינו נסמך על מימון פרטי אלא על כספי ציבור, בעודו מנוהל ע"י עמותות וגופים פרטיים. כסף ציבורי שמושקע על ידי המדינה ומיושם בידיים פרטיות. 

הרחבת מודל זה, כך שיאפשר להורים לקבוע את תוכן הלימודים תוך קבלת סבסוד ממשלתי, עשוי להעמיק את הפערים הערכיים והזהותיים בין קבוצות בחברה, כמו גם את הפערים החברתיים-כלכלים. בכך לא רק שבתי הספר הציבוריים ייחלשו ובתי ספר פרטיים יהנו מעדיפות לא הוגנת, אלא שהמשפחות החלשות יוותרו מאחור. סדרי עדיפויות תקציביים וחקיקה המקודמים ברוח זו בכנסת ובממשלה, מציעים למעשה, בדומה למדיניות השמרנית, כסף במקום שירותים. או למעשה במקרה שלנו, כסף בנוסף לשירותים.

יתרה מזאת, מהלכים שכאלה עשויים לפגוע בזהות חברתית משותפת היוצרת רובד ערכי, חברתי ולאומי מלכד, שנרכש ומתבסס במערכת החינוך. זהות שכבר היום חווה טלטלות ומחלוקות מורכבות. פערים ערכיים אלו צצים שנים אחר-כך בסוגיות ליבה מרכזיות כמו גיוס, ההכרה במדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ההכרה בבית המשפט כמקור סמכות שיפוטית, הזכות לשוויון לאזרחים שאינם יהודים, ועוד. כך למעשה נשפוך את התינוק עם המים. האם במחיר של חופש בחירה להורים, ראוי לפורר את הבסיס החינוכי והערכי שלנו ולהעמיק את השבטיות?

מטרת החינוך היא לשמש מרחב לרכישת ידע ומיומנויות, לפיתוח אישי וחברתי וגיבוש תפישה ערכית ואזרחית. זוהי גם מטרתו על פי חוק החינוך הממלכתי. בישראל, במיוחד בימים אלה בהם מרבית הציבור מגוייס לנצח ביחד, ונדרש שוב ושוב להתגייסות ציבורית רחבה למען טובת הכלל והמדינה. תפישות שמקדמות את טובת הפרט כחלק מקבוצות סקטוריאליות על פני טובת הפרט כחלק מהכלל, אינן מותאמות לרוח הציבורית ולאתוס הערכי עליו מושתתת החברה הישראלית.

לקריאת המאמר המלא: תכנית החינוך של השמרנים בארה"ב