שנה אחרי חוק החינוך הממלכתי – הדוח מציע רפורמת עומק מחוללת שינוי: הגדרה מחדש של סמכויות, העברת הפעלה לרשויות המקומיות, והרחבת האוטונומיה הבית־ספרית לטובת מערכת יעילה, שוויונית ומותאמת למציאות המשתנה.
חוק החינוך הממלכתי, תשי"ג – 1953 עיצב את דמותה של מערכת החינוך הישראלית. מערכת החינוך המפלגתית וזרמי החינוך, שאפיינו את תקופת היישוב וראשית ימי המדינה, סיימו את תפקידם, ותחתם נוסדה המערכת הממלכתית הפועלת מאז ועד היום. בהתאם לקבוע בחוק, מדינת ישראל מפעילה באמצעות משרד החינוך את שירותי החינוך בכל רצף הגילים. לצורך מתן השירותים מקיים משרד החינוך קשר הדוק וקבוע עם הרשויות המקומיות, ואלו מעניקות שירותים תומכים או תוספתיים למוסדות החינוך שבתחומן. מאז נחקק חוק חינוך ממלכתי ולאורך השנים, הוביל המחוקק שינויים ותוספות לחוק, במטרה לעדכנו בזיקה לאתגרים המתחדשים מעת לעת. כלל התוספות מאז 1953 ועד היום ביססו והעצימו את ריכוזיות המשרד, והביאו לכך שמרב הסמכות והאחריות לחינוך תלמידי ישראל נתונה ביד השר/ה. אף שמאז חוקק חוק החינוך, ולכל אורך שנות יישומו, חלו תמורות ושינויים בסוגיות רלוונטיות רבות, ואף עודכנו מטרות החינוך – הרי שבמערכת היחסים בין השלטון המרכזי ובין השלטון המקומי סביב חלוקת האחריות והסמכות להפעלת מערכת החינוך הממלכתית, לא חלו שינויים מהותיים.
דוח של ה-OECD (2016) הראה כי במערכת החינוך הישראלית, הרוב המכריע (69%) מההחלטות מתקבלות ברמת המדינה, לעומת ממוצע של 34% מההחלטות במדינות הארגון. שיעור ההחלטות המתקבלות ברמת בית הספר בישראל נמוך יחסית ועומד על 20%, ורק 11% מההחלטות מתקבלות
ברמת הרשות המקומית או המחוז. אי שביעות הרצון מהריכוזיות ומשמעויותיה, מחזקים את ההכרה כי נדרשת רפורמה מבנית המתמקדת במערכת היחסים שבין השלטון המרכזי ובין הרשות המקומית, תוך הסדרה מחודשת של סמכות ואחריות להפעלת מערכת החינוך. רפורמה זו הינה מימוש הלכה למעשה של מהלך ביזור.
מודל הביזור המוצע עבור מערכת החינוך הינו מודל הביזור התפקודי. יישומו מותנה בתנאי סף מקדימים וביצירת תשתית ארגונית ממשלתית תומכת. מודל הביזור המוצע משלב בין יישום תהליך ביזור לרשויות ובין הרחבה של האוטונומיה הבית ספרית, והוא משפיע על שלוש זירות פעולה עיקריות: שיטת התקצוב ומבנה התקציב; ארגון הלמידה ותוכנית הלימודים; והעסקת כוח אדם (עובדי הוראה, מנהלים, פיקוח). כדי להבטיח יישום מוצלח ומיטבי של מהלך הביזור, יש לקבוע בחקיקה ראשית ומשנית את תפקידו, סמכותו, ואחריותו של משרד החינוך במדיניות, מינהל, תקצוב, מדידה, פיקוח ובקרה, ולצד זאת, להגדיר את האחריות והסמכות של הרשויות המקומיות ומוסדות החינוך בהפעלה מיטבית ורציפה של המוסדות. המהלך, שיישומו ייקבע כהדרגתי, יכלול בסופו של דבר את כלל הרשויות המקומיות בישראל ואת מוסדות החינוך הרשמיים. הצלחתו מותנית בקיומו של תהליך הטמעה וליווי לרשויות ולמוסדות, ומומלץ כי המדינה תקים מינהלת יישומית לשם כך. זו תהא אמונה גם על ההדרכה ברשויות ותפעל באופן דיפרנציאלי, בהתאם למדרג רשויות והמלצות משרד הפנים בעניין מוכנּות הרשות לתהליכי ביזור.
קישור לדוח המלא: חינוך ממלכתי מקומי
