בקיצור - מילון יום יומי אקטואלי

בחירות

יום חג לדמוקרטיה בו כל אלה שעברו את גיל 18 מקבלים יום חופש, ועל הדרך בוחרים את הנציגים והנציגות שלהם לכנסת ובתקווה לממשלה. אבני היסוד לבחירות דמוקרטיות - כלליות, חופשיות, שוויוניות, הוגנות ותקופתיות. מתי מתקיימות בחירות? החוק אומר: בכל ארבע שנים המציאות אומרת: חח.

עוד בבקיצור - מילון יום יומי אקטואלי

בקיצור - מילון יום יומי אקטואלי

פריון עבודה

מבטא את שווי השירותים והמוצרים שהעובד הישראלי מייצר בפרק זמן מסוים. כשכולנו תקועים בפקקים כתוצאה מתשתיות התחבורה הגרועות, כשמיומנויות העובדים לוקות בחסר, כשאין תחרותיות וכשרובכם נמדדים לפי מספר השעות שאתם נותנים ולא לפי טיב התוצר שאתם מספקים, בטח לא תתפלאו אם נספר לכם שאצלנו בישראל פריון העבודה נמוך במיוחד.

עוד בבקיצור - מילון יום יומי אקטואלי

במרכז השיח

50:30:20 – לאומי, מקומי וקהילתי

יש לבנות מודל של "ממלכתיות חדשה", אשר תציע כללים הוגנים המייצרים איזון נכון בין הממלכתי, המקומי והקהילתי.

זמן קצר לאחר שהודיעו הכותרות על כך שאבי מעוז, יו"ר סיעת נועם, יקבל לידיו את הסמכויות של היחידה לתוכניות חיצוניות במשרד החינוך – קול צעקה לא אופייני נשמע מראשי רשויות מקומיות רבות. 

מהראשונים והבולטים בהם, היה קולה של שירלי רימון ברכה, מנהלת מינהל החינוך בעיריית תל אביב: "אני מבקשת להבטיח לכם בשם ראש העיר כי במידה ולא יימצאו בגפ"ן תוכניות ברוח העיר, אנחנו נמשיך לתקצב תוכניות אלו מתקציב העירייה, ולא נשאיר אתכם תלויים במערכת כזו או אחרת או בתקציבי המדינה". 

כמטריות המבקשות להגן מפני הגשם, עלו ונשמעו במהרה קולות רבים ודומים מערים כגון גבעתיים, עמק הירדן, גני תקווה, מבשרת ציון, הרצליה והרשימה עוד ארוכה.

עמידתו של הדרג המקומי מול ההתרחשויות בדרג השלטוני, מהוות דוגמה לכוחו לקבל החלטות המעצבות את החיים בגבולותיו בהתאם לאופי התושבים. מתחת לעובדות בשטח, נמצאת הנחה ברורה: אנחנו, כשלטון מקומי, יכולים לעמוד בשער ובו עוברות ההחלטות על הנעשה בקרבנו.

קול הזעקה שהשמיעו הרשויות המקומיות ועמידתן על רגליהן האחוריות למול השינויים המסתמנים במערכת החינוך, חשוב והכרחי. כמודל הדמוקרטיה הארצית, כך גם ראשי העיר הינם נבחרי ציבור הנדרשים להשמיע קול ברור ולייצג את הציבור שבחר אותן. בנוסף, ההכרה בצורך לבזר סמכויות לרשות המקומית אינה חדשה. כבר בשנת 2020, לאחר משבר הקורונה שהציף ביקורת ציבורית רחבה על הריכוזיות הרבה בתחום החינוך, הודיע שר החינוך יואב גלנט על הקמת ועדה שתבחן העברת סמכויות ממשרד החינוך לרשויות מקומיות ולמנהלים. 

מול זאת, עולות שאלות קשות בדבר התפלגות הארץ לשבטים חינוכיים ותרבותיים כתוצאה מיכולת כלכלית. באופן לא מפתיע, רובן המכריע של הרשויות שהשמיעו קולן חולקות מאפיין משותף ברור: מיקומן המחמיא בדירוג האיתנות הפיננסית ובמדד החברתי כלכלי. יוצאת דופן ברשימת העיריות היא עיריית ערד הנחשבת חלשה יחסית כלכלית. אבל חשוב לשים לב שבשעה שרשויות חזקות אמרו שיממנו את התכנים בעצמן, הבטחה שכזאת לא מופיעה בדבריו של ראש עיריית ערד, ניסן בן חמו. לא מופרך לשער שהעדר ההבטחה בדבריו לא נובעת משיקולי רצון – אלא משיקולי יכולת. עיירה ענייה, היא עירייה שהיכולת שלה להעניק יותר לתלמידיה מוגבלת בהרבה.

ומכאן, קצרה הדרך למציאות ובה ילדים בערים חזקות כלכלית יוכלו לקבל את אותם התכנים שאבי מעוז מבקש למגר – בעוד שערים חלשות כלכלית, יצטרכו לעשות ויתורים כלכליים כואבים או לוותר על השמעת קולות שכאלה בתחומן. 

הבעיה: אין סיבה שההנהגה בירושלים תחליט איפה עובר קו אוטובוס בקריית שמונה 

מדינה ישראל היא מדינה קטנה יחסית, ומכאן יש הרואים במאפיין זה כסיבה המרכזית לכך שישראל היא מדינה ריכוזית ביותר – כלומר שמרבית הסמכויות מרוכזות בשלטון המרכזי, ואין לה חלוקת סמכויות סדורה בתחומי ממשל מגוונים בין מדינה, מחוזות, רשויות וקהילות. אלו למעשה התפתחו באופן ספורדי עם השנים, כתוצאה ממאבקים, מהסדרים פרטניים או מנורמות שהשתרשו. 

תומכי הריכוזיות נוהגים להדגיש את יתרון הגודל, ויותר מכך את התפיסה הממלכתית של המדינה שדורשת אחידות בתכנים, בתהליכים ובשירותים. לטענתם, הריכוזיות נדרשת אף יותר בהינתן ההטרוגניות הגבוהה של החברה בישראל והפערים העצומים בין קבוצות אוכלוסייה, שתהליכי ביזור מעצימים עוד יותר. 

אולם, מזה זמן מה אנו רואים מגמה הדרגתית של התחזקות השלטון המקומי – ביכולותיו המקצועיות, בגמישות ובמהירות של פעולתו, ביכולת שלו לתת מענה מתאים ואפקטיבי יותר לאוכלוסייה. מגמה זו רק הלכה והתעצמה בתקופת הקורונה ויחד איתה ההבנה שלא ניתן להמשיך ולעשות שימוש במנגנונים בלתי מתפשרים של אחידות בסגנון "כור היתוך". 

תפיסה מארגנת

מול כל אלו יש לבנות מודל של "ממלכתיות חדשה", אשר תציע כללים הוגנים המייצרים איזון נכון בין הממלכתי, המקומי והקהילתי. בכל מעשה מדינתי ובכל תחום של החיים הציבוריים היסוד הלאומי המרכזי יהיה דומיננטי (50%) אבל במקביל תהיה הכרה בניהול המקומי (30%) ובערכים ובצרכים של קבוצות קהילתיות שונות (20%). גישה של 50:30:20 אינה גישה שמפריטה את התפיסה הציבורית, אלא גישה שמסתכלת נכוחה על הממלכתיות שנשחקה והוחלפה באיים של חוסר ריבונות ואוטונומיה, ומנסה לייצר הסדרים חדשים לעיצובם של החיים הישראלים במאה ה- 21. 

דרכי פעולה אפשריות

  1. יצירת מודל לאומי-ממלכתי בחינוך לפי שיטת 50:30:20, הכולל ליבה ממלכתית משותפת (50%), מרחב של 30% ייחודיות מגזרית (כפי שנהוג היום בחלק מסוגי הפיקוח השונים) ו-20% לטובת מימוש הייחודיות הקהילתית ולבחירת ביה"ס. במודל זה, זרמי החינוך (ממלכתי, ממלכתי-דתי, ערבי, חרדי) לא יתבטלו, אלא יוטמעו במודל לאומי-ממלכתי מתוך תפיסה שוויונית. החלוקה האחוזית המתוארת תוכל להיות מוחלת למשל ביחס לקביעת תוכנית הלימודים, לחלוקת סמכויות הניהול בין משרד החינוך, הרשויות ומנהלי בתי הספר ועוד. 
  2. החלת מודל 50:30:20 על יחסי ממשל מרכזי, מחוזי ושלטון מקומי. מודל זה ישען קודם כל על הצעה מנומקת לאחריות ולסמכות של כל רמה ועל מנגנונים שונים לקביעת חלוקת האחריות בתחומי הפעילות השונים, תוך התייחסות לפערים חברתיים וכלכליים ולהיבטים של ניהול דיפרנציאלי. במסגרת זו נקדם הצעות כגון איחוד הגבולות של מחוזות משרדי הממשלה לצורך ניהול ממשלתי מבוזר אפקטיבי, כינון ועדות אזרחים ברמת המקומית אשר להחלטתן יופקד חלק מהתקציב המקומי ועוד.

עוד בבמרכז השיח

במרכז השיח

מ-30 ל-9: הסכנה בתת ייצוג נשים בפוליטיקה

אחד ממאפייניה הבסיסים של הכנסת הוא ייצוגיות, להעדרה, יש השלכות אופרטיביות. בצורה הפשוטה ביותר, חוסר בנציגות גורם לייצוג פחות טוב של אזרחיות ואזרחי ישראל בכנסת.

עשרים ושתיים נשים חרדיות, בוגרות תנועת "נבחרות", הגישו בחודשים האחרונים בקשות רשמיות לש"ס, דגל התורה ולאגודת ישראל להתפקד כחברות מפלגה מן המניין. אלו נענו בסירוב, או לא נענו כלל. הסיבה? פשוטה. עצם היותן נשים. בשנת 2022 עדיין ישנן מפלגות בכנסת ישראל, אליהן נשים לא יכולות להיבחר. מדובר בחצי מכל קבוצה שאינו זוכה לייצוג, וזאת למרות ובניגוד לרצונן של נשים רבות המשתייכות לקבוצות אלו.

ככל שעוברות השנים ברור כי חשיבות ייצוג לנשים מכל גווני הקשת הפוליטית והחברתית היא קריטית לשינוי וקידום נשים. גם אם נראה לנו שבתקופה זו מצבן של נשים הינו טוב, תופעת ה-me too שפרצה לחיינו בשנת 2017 המחישה את השכיחות הגבוהה של אלימות מינית כלפי נשים. נתונים על פערי שכר והזדמנויות בשוק העבודה, זוכים אחת לתקופה לפינה קצרה במהדורה המרכזית. 

חלק מרכזי מהדרך לשינוי המציאות – עובר בחקיקה, במדיניות ובהקצאת משאבים הוגנת. אך נתוני ייצוג הנשים בכנסת, מציבים בפניה מכשול אימתני. במסגרת הכנסת ה-24 הוגשו 22 הצעות חוק העוסקות בשיפור מצבן של נשים בישראל. רוב העומדות מאחוריהן, באופן לא מפתיע, היו נשים. העובדה שרוב הצעות החוק לשיפור מצבן של הנשים הוגשו על ידי נשים, יכולה לרמז על מה יקרה בהעדרן מהזירה הפוליטית – ומה קורה כבר כעת, במגזרים שבהם הנשים לא מיוצגות.

אחד ממאפייניה הבסיסים של הכנסת הוא ייצוגיות. לא סתם מכונים 120 יושביה "נציגי ציבור". להעדרה, יש השלכות אופרטיביות. בצורה הפשוטה ביותר, חוסר בנציגות גורם לייצוג פחות טוב של אזרחי ישראל בכנסת. מחקרים מצאו כי הגברת הייצוג של קבוצות מיעוט בפרלמנט תוביל לקידום האינטרסים של אותה קבוצה, שכן נציגי הקבוצה מבינים את צרכיהם של חבריה מחויבים אליה באופן שמבטיח הנעה לפעולה.  המציאות מלמדת שכשאין ייצוג לנשים חרדיות, ערביות חילוניות או אחרות, אין מי שישמיע קולן, קשייהן, מצוקותיהן ויבטיח שאינטרסים שלהם ייוצגו.  מכך, נגזרת השערה מוצקה ועגומה – בהיעדר ייצוג לנשים חרדיות, ערביות, חילוניות או אחרת, כמעט מובטח שהאינטרסים שלהן לא ייוצגו. מסיבה זו, כולנו צריכים להיות מודאגים מהצניחה הדרמטית במספר הנשים בקואליציה הנוכחית, 9 נשים בלבד, לעומת 30 בקודמת.

בנוסף, נוכחות של נשים במוקדי קבלת ההחלטות סולל את הדרך לנשים אחרות ומאפשר להן להגיע לעמדות מפתח ולעומת זאת, ייצוג חסר מעיד על חסמים קיימים העומדים בדרכן של נשים ומשמר אותם, ועל כן מהווים פגיעה בערך השיוויון.

הבעיה לא חונה רק במגזר החרדי. ייצוגן של נשים מכל המגזרים בכנסת ובממשלה, נמוך. אפילו נמוך מאוד. בישראל מעולם לא נבחרו לכנסת למעלה מ-30 נשים, משמע,  25% מכלל חברי הכנסת. על פי הדירוג של האיגוד הבין-פרלמנטרי (IPU), בשנת 2021 ניצבה ישראל במקום ה-83 הלא-מכובד במידת ייצוג הנשים בפוליטיקה. לפי מדד ייצוג נשים בממשלה במדינות ה OECD, ישראל הגיעה למקום ה 29 מתוך 39. היום, כש-9 נשים בלבד משתתפות בקואליציה, ניתן לשער שנמצא את עצמנו מגרדים את תחתית הטבלה.

הבעיה לא נגמרת במסדרונות הכנסת. שיעור הנשים בישראל  שמכהנות או מתמודדות כנבחרות ציבור הינו נמוך בכלל הזירות: מקומי, אזורי וארצי. הדבר בולט ביתר שאת במגזר החרדי, שם אין כלל נציגות של נשים. הנתונים מדהימים: אם תכנסו לכל חדרי המועצות המקומיות בערים החרדיות, לא תמצאו אפילו אישה חרדית אחת סביב השולחן.  המספר הוא אפס. לא תת-ייצוג. לא ייצוג לא מספק. לאישה החרדית אין ייצוג בעירה.

אז מה נעשה במישור החוקי? האם באמת הכנסת שתקה לאורך השנים, למול אותו מצב מביך? בעניין הזה, חשוב לציין כמה מרכיבים חשובים. ככל שזה נוגע למצב חוקי, אין חוק ספציפי הקובע הסדרה כלשהי על נוכחות של נשים ברשימות מועמדים לכנסת או מספר נשים שצריכות להיכלל ברשימה. ישנן מפלגות המתהדרות במספר נשים גבוה ברשימותיהן (לדוגמה, מפלגת העבודה) ואילו אחרות שאין בהן מועמדות נשים בכלל. למעט חוקים כלליים העוסקים בחובת שוויון לנשים (חוק שירות המדינה; חוק שיווי זכויות האישה וחוק חברות ממשלתיות) אין כל הסדרה חוקית לגבי חובת נוכחות נשים ברשימות ארציות או מועמדות לכנסת ואין התערבות מצד המחוקק בעניין. 

היעדר הייצוג של נשים בזירה הפוליטית איננו נמצא רק במסדרונות הכנסת והממשלה, אלא בכלל התפקידים בהם מכהנים נבחרי ציבור, כמו מינהלים קהילתיים, מועצות אזוריות ורשויות מקומיות. אך דווקא האחרונות,  מהוות מקרה בוחן מעניין לעשייה בנושא. 

לאחר שסבלו מתופעה דומה, נקטו הרשויות המקומיות מספר צעדים לשיפור אחוז שיעור הנשים ברשימות מקומיות לקראת הבחירות המקומיות של 2018. הראשון, אימוץ מכסות ייצוג לנשים: ביוני 2014 אישרה מליאת הכנסת את חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 12), התשע"ד-2014, המעניק מימון בחירות גבוה יותר לסיעות ברשויות המקומיות שיש בהן ייצוג נשים גבוה. החוק קובע שסיעה (במועצה מקומיות או בעירייה) ששליש לפחות מחברי המועצה שנבחרו מטעמה הן נשים, תזכה לתוספת בשיעור של 15% מסכום מימון הבחירות שהיא זכאית לו לפי החוק. מטרת החוק היא לתמרץ רשימות להציב שיעור מכובד יחסית של נשים בקרב מועמדיהן למועצת הרשות – ובמקומות ריאליים. השני, הינו קמפיינים לקידום התמודדות של נשים במרחב המקומי, של ארגונים במגזר השלישי כמו עמותת כ"ן ושדולת הנשים.  

לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה ונתוני משרד הפנים, בבחירות משנת 2018, שיעור הנשים הכללי מקרב המתמודדים לתפקידים ברשויות המקומיות עלה  מ-13.1% ל-17.7%. במועצות אזוריות ההשפעה הייתה גדולה אף יותר: בבחירות 2018 קרוב ל-25% מהמתמודדים לתפקיד חברי מועצה היו נשים. תוצאות אלו מלמדות שגם אם באופן חלקי, אט אט, נשא המאמץ פרי וחל גידול במספר הנשים שהתמודדו ובמספר הנשים שנבחרו. אך למרות זאת, הדרך עוד ארוכה. גם במבט פנימי וגם במבט השוואתי, שיעורן עדיין נמוך מאוד הן ביחס לאחוז המועמדים גברים. 

בנוסף, ראוי לציין כי קיימים הבדלים מהותיים בין רשימות שאימצו את התמריצים לאלו שלא עשו זאת. כך למשל, לקראת הבחירות המקומיות ב-2018 מפלגת יש עתיד החליטה כי לפחות שליש מהמקומות הריאליים בכל רשימה יוקצו לנשים, ומפלגת בל"ד החליטה כי היא תפעל להבטחת ייצוג לנשים במקומות ריאליים ברשימותיה בבחירות המקומיות, כך שיובטח ייצוג לנשים בשלוש מועצות מקומיות לפחות. ניתן לראות זאת גם בתוצאות הבחירות: 19 נשים נבחרו לכהונה במועצות ערים, לעומת 10 נשים בבחירות הקודמות. לעומת זאת, במפלגות החרדיות, לא נעשה דבר ולא נבחרה אישה אחת לכהונה. משמע, בקרב המפלגות החרדיות, עד כה, תמריצים אלו לא סייעו, אפילו במעט, לשינוי בנוכחותן של נשים בכלל הזירות בהן נשים יכולות להיבחר. 

כדי להבטיח ייצוג הולם של 51% מהאוכלוסייה ולדאוג שישראל לא תישאר מאחור, נדרשת התערבות של המחוקק. זו תקרת זכוכית שכולנו, כל מי שמאמין ומאמינה בשוויון, מוכרחים לשבור. בין עם בעזרת חוקים מעודדים או חוקים מענישים, זהו צעד הכרחי לעיצוב פניה של מדינת ישראל.

עוד בבמרכז השיח