מחבר: ד"ר מיכל טביביאן מזרחי

מערכת החינוך הציבורית היא אבן הראשה של החלוקה לשבטים. מערכת זו מייצרת ומתחזקת את השבטיות הישראלית במבנה ובתקציב, מקבעת את החשיבה מגיל צעיר ומנתבת את הפרטים השונים למסלולים השבטיים, לעיתים באופן בלתי-הפיך.

למעשה, לא ניתן לדבר על מערכת חינוך אחת אלא על ארבע מערכות חינוך שונות (ממלכתית, ממלכתית-דתית, חרדית וערבית) הנבדלות האחת מרעותה במקצועות הנלמדים, בתכנית הלימודים, בהכשרת המורים, בתקציב, בגודל הכיתות, באופי מוסדות (נפרד/מעורב), גובה תשלומי הורים, אופי המחסור במורים, רמת תשתיות בינוי ועוד. הבדלים אלו מובילים לפערים ניכרים בתקצוב לתלמיד בכל אחת ממערכות החינוך. הפער בין תקציב תלמיד במערכת החינוך הדתית-לאומית לתלמיד במערכת החילונית יכול להגיע לכדי 30%, והפער לתלמיד במערכת החינוך הערבית לכדי 60%.

ברבות השנים, השבטים השונים אימצו אסטרטגיות שונות להשפעה על מערכת החינוך. בעוד השבטים  – הציוני-דתי, החרדי ולאחרונה גם הערבי – עסקו בשיפור תנאי הזרם שלהם, השבט החילוני סמך על המדינה, והתייחס אל מערכת החינוך הממלכתית כאל סוג של "ברירת מחדל". החינוך הממלכתי מתאפיין בהעדר פונקציה ניהולית מתכללת במשרד, המנהלת אותו בראייה הוליסטית. על כן הוא סובל מהזנחה ניהולית, תקציבית, פדגוגית וערכית. עקב ההזנחה הניהולית, התגברו הלחצים להפרטת מערכת החינוך הממלכתית ולהגברת הביזוריות בה, מאמצים אלו מתבצעים מתוך חולשה ניהולית, והם לרוב ניסיונות של המערכת להתמודד עם ההזנחה התקציבית והניהולית באמצעות העברת "תפוח האדמה הלוהט" לידיים אחרות.

בעקבות ביקורת פוליטית וציבורית, כמו גם בגלל הגיוון הרב בתוכו, החינוך הממלכתי נטש את העיסוק בשאלות של זהות וערכים. זוהי למעשה מערכת החינוך היחידה בישראל בה אין עיסוק משמעותי בפדגוגיה של זהות או לימוד של כתבים מעצבים, והמחלוקות החברתיות מובילות אנשי חינוך להתרחק מעיסוק בדילמות ערכיות. כתוצאה מכך, ניתן לראות בעשרות השנים האחרונות עלייה במספר בתי הספר הייחודים ועלייה בהיקף תשלומי ההורים ותשלומי רשויות מקומיות המשלימות אספקטים אלו. שתי התופעות פוגעות ב"ציבוריות" של החינוך הממלכתי ומגדילות את אי השוויון בין חלקיו השונים.

כפל תפקידיה של מערכת החינוך הממלכתית:

למערכת החינוך הממלכתית כפל תפקידים. מחד, היא מעניקה מענה חינוכי לאוכלוסייה החילונית והמסורתית, וצריכה לשקף את עמדותיה של אוכלוסייה זו. מאידך, היא אחראית על העמדה הממלכתית אל מול שאר השבטים, כלומר היא אמורה לנהל את המשא ומתן מהצד הממלכתי, אל מול שאר השבטים, ולבדוק שאכן האיזון בין האינטרסים השבטיים לאינטרסים הממלכתיים מתקיים. נכון להיום, מערכת החינוך הממלכתית לא מקיימת אף אחד מתפקידיה.

בהיבט של מערכת החינוך הממלכתית כמשרתת של האוכלוסייה החילונית והמסורתית – מערכת החינוך לא עסקה בתפיסות אידיאולוגיות מנחות, ערכים מובילים וגיבוש זהות ותוכן. במערכת הממלכתית לא התקיים עדכון של תפיסת כור ההיתוך או דיון מחודש בנוגע לשילוב בין מאפיינים שונים של החינוך הממלכתי: מסורתי וחילוני, לאומי וגלובלי, יהודי ודמוקרטי ועוד. הדבר גם בא לידי ביטוי בהקשר של לימודי זהות יהודית. כשמערכת החינוך הממלכתית תופסת יהדות רק כדת (ולא כתרבות, מסורת וזהות), היא הולכת ומתרחקת מהעיסוק בזהות היהודית והלאומית של תלמידיה. החלשות המערכת באה גם לידי ביטוי בירידה באיכות כוח ההוראה, בהעדר יכולת לשנות את תכניות הלימודים אל מול הגמישות היחסית הקיימת בקרב השבטים האחרים, בהעדר תקציבים תוספתיים ייעודיים ובהעדר יכולת להציג זהות מגובשת שיכולה להיתרגם לסדרה של דרישות ממוקדות שיובילו לשינוי מהותי באיכות החינוך הממלכתית.

בהיבט של שמירה על הממלכתיות בשאר הזרמים במערכת החינוך – במערכת החינוך הממלכתית אין כיום יכולת או יומרה להשפיע על הזרמים האחרים בחינוך ואילו הם בבחינת "החתול אשר שומר על השמנת". במבנה אשר אינו מפקח או מוודא שישנם תכנים ותוכניות לימודים משותפות לשלושת השבטים, ישנו יתרון מובנה לשחקנים קיצוניים בקרב השבטים השונים. כך למשל, ניתן לראות בשנים האחרונות השתלטות של המנהיגות החרד"לית על מוקדי כח בחמ"ד (ממלכתי-דתי) ועל השתלטות של תפיסת העולם הקנאית-חרדית על מנגנוני תקצוב החינוך העצמאי.

הפתרון: העצמת החינוך הממלכתי בשיטת 50:30:20

האיום הגדול הניצב מול עינינו, בתקופה של שיא בתחושות הקיטוב והפילוג בחברה הישראלית, הוא לכאורה חלוקתה של ישראל לקנטונים המקיימים כלכלה אוטונומית. אומנם זה נדמה כמו חזון דיסטופי, אולם למעשה זהו תרחיש "עסקים כרגיל" של החברה הישראלית. המשך המגמות הקיימות יובילו את השבט החילוני ובעתיד גם את השבט המסורתי, לפעול כמו שאר השבטים ולבצר את החוזה החברתי שלהם. זהו תרחיש המאיים על חוסנה הביטחוני, הכלכלי, החברתי והתרבותי של מדינת ישראל, ועל יכולתה להתמודד עם האתגרים העצומים שלפתחה. במובן מסוים, זהו תרחיש אנטי ציוני בו ישראל מפסיקה להיות מדינה יהודית, והופכת להיות מדינה המשרתת אוכלוסיות שונות אשר אינן מנהלות ביניהן דיאלוג.

אל מול סחף זה אנו קוראים להציב קול ציבורי חד וברור, הקורא (1) לחזק את הזרם הממלכתי בחינוך, כך שיהיה שווה בכוחו ובמשאביו לזרמים האחרים ו(2) להקמת מטריה ממלכתית לכל זרמי החינוך בישראל בשיטת 50:30:20. 

1. המודל הנוכחי מבוסס על כך שמערכת החינוך הישראלית היא בעלת נתיב מרכזי אחד רחב וגדול המכיל 70-80% מהחברה הישראלית, ולצידו מספר כבישים בודדים לאוכלוסיות מיעוט, אשר אינן משתלבות בנתיב המרכזי. בפועל, הנתיב המרכזי הוא מוזנח, בעל תשתיות ברמה נמוכה, איטי ופקוק, בעוד הכבישים הצדדיים הפכו להיות כבישים עוקפים, המתמרצים את הרכבים השונים לעבור אליהם. את המשוואה הזו אנו קוראים להפוך. ישראל צריכה לתמרץ ביתר את המערכת הממלכתית ולתמרץ בחסר את המערכות השבטיות, כדי להגיע לנקודת שיוויון. אנו קוראים לחיזוק המערכת הממלכתית הן מבחינה מבנית והן מבחינה תקציבית. מבחינה מבנית, יש למנות מועצה לאומית למערכת החינוך הממלכתית, בדומה למערכת החמ"ד. מועצה זו, צריכה לתת ביטוי לגוונים השונים של הציבור הנמצא במערכת החינוך הממלכתית – בדגש על הציבור החילוני והמסורתי.

המשימה הראשונה העומדת לפתחה של מועצה זו היא קביעת סדר יום זהותי-לאומי למערכת החינוך הממלכתית, תוך עיסוק בשאלות היסוד של המערכת: זהות יהודית, אינטגרציה, ביזוריות לרשויות המקומיות ואוטונומיה בית ספרית. סוגיה שניה אשר תעמוד לפתחה של המועצה היא מערכת החינוך הבלתי-פורמלית, הן בהיבטים של תנועות נוער והן בהיבטי שנת המכינה. יש להפוך את שנת המכינה לכלי לקידום זהות ממלכתית ולפרוץ את המכסה המוטלת על החינוך הממלכתי בלבד, העומדת על אלפי תלמידים בודדים בשנה.

2. בנוסף, יש לפרוס מטריה ממלכתית מעל כל זרמי החינוך בשיטת 50:30:20.  על משרד החינוך לשנות את מבנה מערכת החינוך בישראל, כך שהמועצה הלאומית למערכת החינוך הממלכתית תקבע 50% מהתכנים והתוכניות לימודים בכל זרמי החינוך. משרד החינוך למעשה יאפשר מידה מסוימת של אוטונומיה לשבטים בתמורה להחדרת 50% של תכנים ותוכניות ממלכתיות. יש להתנות את היקף התקציבים המועברים לזרמים השונים בהתאם למידת הממלכתיות שלהם. מערכת החינוך צריכה להכיל רובד ממלכתי עבה המכיל לפחות 50% מתכנית הלימודים – אשר יעברו באופן דומה בכל ארבעת הזרמים בחינוך. 30% מתקציב החינוך יעבור לזרמי החינוך כדי לקיים מערכת חינוך על פי ערכי ודגשי השבטים, ו-20% מתקציב החינוך יעבור לידי ההורים, כדי שכל בי"ס יוכל לקדם תחומים, ערכים או דגשים קהילתיים ומקומיים. נוסחה זו תהווה נוסחה תקציבית מארגנת כך ש-100% מימון יתקבלו רק במידה ואכן המערכת היא 50% ממלכתית.

מערכת החינוך בישראל נמצאת במשבר עמוק, ואולי הטרגדיה הגדולה ביותר, היא שנדמה שכלל אין צורך להוכיח את זה. זה ברור לכולם. המציאות בשנים האחרונות שזורה באירועים שיצרו תחושה שהמערכת הגיעה לנקודת השפל  – ושיותר נמוך מזה, כבר אי אפשר להגיע. ביטול מבחני מיצ"ב 2018 לאור תופעות של הטיה ורמיה רחבי היקף, הישגים נמוכים מאוד במבחנים הבינלאומיים (PISA 2018), אסון נחל צפית, סגירת מערכת החינוך בתקופת הקורונה, קריאות תגר מתעצמות של השלטון המקומי ועוד ועוד. בקיץ האחרון נוספה עוד נקודת ציון למשבר ההולך וגדל – הויכוח הציבורי הגדול סביב הסכם השכר בין המדינה להסתדרות המורים, שהתנהל במקביל לחוסר יכולת לגייס מורות ומורים לפתיחת שנת הלימודים.  

לכאורה, נראה שמשבר חוסרי המורים הוא עוד נקודת ציון ברצף של קטסטרופות, כזו שתבלע בהמולה הכללית של סבבי בחירות ולחימה, ותעלם עם המשבר התורן הבא. כותרת רודפת כותרת, ולכולם ברור שהכותרת הראשית של היום תיכנס לארכיון של מחר. אולם לא כך במשבר חינוך. בשעה שנראה שהמשבר הגיע לפתרונו עם צפירת ההרגעה שבישרה על הסכם השכר החדש, הוא ממשיך לפעפע בקרבנו: בראש המערכת, במכללות להוראה, בחדרי המורים ובמסדרונות בית הספר של ילדינו. אבל דווקא משום טיבו ומשמעותו הכבדה, יכול בעינינו משבר זה להוות הזדמנות לשינוי מערכתי כולל. 

אתגרים מסוג זה, נהוג לכנות כבעיות נבזיות או מרושעות (Wicked Problem). מדובר בבעיה שהנסיונות לפתור אותה לאורך זמן אינם מצליחים ואף מולידים בעיות חדשות. התופעה של בעיות נבזיות נובעת הן מהאופי הדינמי של מערכות סבוכות (כמו מערכת החינוך) וכן מהקושי להבין ולהגיע להסכמה על מהות הבעיות ועל המענים שיש לגבש עבורן (כמו שראינו בחילוקי הדעות הפנימיים והחיצוניים שבארגוני המורים, הדרג השלטוני ודעת הציבור). השילוב בין שני ההיבטים הללו לרוב מתורגם להתעלמות או הכחשת ליבת הבעיה (כפי שאכן קרה לאורך שנים). 

3 עובדות על החינוך בישראל

1. ישראל היא המדינה עם שיעור הפריון הגבוה ביותר בכל מדינות ה-OECD. שיעור הפריון הכולל (מספר הילדים הממוצע שאישה צפויה ללדת במהלך חייה) בשנת 2020 בישראל נאמד ב-2.90 ילדים לאישה. שיעור זה אומנם נמוך מהשיעורים שהיו ב-2019 (3.01) וב-2018 (3.09), אולם על אף הירידה ברמת הפריון בישראל, היא נותרה המדינה עם שיעור הפריון הכולל הגבוה ביותר בכל מדינות ה-OECD.
2. התפיסה המעצבת בישראל גורסת שיותר  – זה בהכרח יותר טוב. בהתאם לתפיסה הזו מערכת החינוך דרשה יותר ויותר תקציב, הרחיבה את הלמידה ליותר ויותר מקצועות (ובהתאמה גם יותר בחינות), יותר שעות לימודים, יותר כיתות ובהתאמה גם יותר מורים. תקציב החינוך עלה בשני העשורים האחרונים ב 200% (מ-24 מיליארד בשנת 2001 ל-72 מיליארד בשנת 2021), בעוד שהגידול בתלמידים עמד על 49% בלבד. תוספת התקציב האסטרונומית, משתקפת בתוספת שעות הלימוד. כך למשל, תלמידי היסודי לומדים כ-20% שעות יותר מאשר הממוצע במדינות ה-OECD (המדינות הנבחרות המוצגות הן המדינות המדורגות במקומות 5-8 ו-10 לפי מבחני פיז"ה, Education at a Glance 2019, OECD Indicators). העניין הוא שתוספת התקציב שמתגלגלת לתוספת שעות, אינה מובילה לתוצאות גבוהות יותר. האמת שאפילו להיפך. הנתונים היבשים מוכיחים זאת בבירור.  ישראל הולכת ויורדת במדדי ההישגים במבחני פיזה, ומה שיותר מטריד הוא שישראל נמצאת במקום הראשון והמפוקפק של המדינה בה הפערים בין 5% העליונים ל-5% התחתונים הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות (בשפה, במתמטיקה ובמדעים), מה שמעיד על העדר שוויון הולך וגדל במערכת החינוך, המרמז רעות על מצבו של השוויון בחברה הישראלית בעתיד הקרוב-רחוק
3. קיים שיעור תחלופה בין כמות ואיכות. ככל שנדרשים יותר מורים – איכותם יורדת. כיום, נדרשים כ 12% מכל שכבת גיל להיות מורים כדי למלא את המכסה הנדרשת. העובדה שנדרש שיעור גבוה כל כך של אנשי חינוך מחד, ניצבת במקביל לעובדה שזהו עיסוק עם מעמד חברתי נמוך מאוד (ועם שכר לא מספיק אטרקטיבי). במציאות עובדתית זאת, אנחנו נותרים עם מורים רבים בעלי הרבה כוונות טובות – אבל עם כישורי הוראה דלים. למערכת החינוך אין את הפריבלגיה המתבקשת להפעיל סינון על איכות המורים, שכן היא פועלת תוך מצב מתמיד של חוסר. הדבר משליך באופן מעגלי על תפיסת מקצוע ההוראה, ומונע כל תהליך של תיקון והעלאת כבודו למקום הראוי לו. הנפגעים הישירים, כמובן, הם ילדינו.

אז מה הפתרון?

אל מול הנתונים, לא ניתן להמשיך ולדבוק במענה שעיקרו להגדיל עוד ועוד. אין לזה היתכנות, ויותר מכך זהו אינו פתרון בר קיימא למערכת חינוך שמצליחה לתת מענה לגידול הטבעי, ולחברה חפצת חיים המעוניינת באזרחים משכילים ותורמים. 

כדי להתמודד עם בעיה נבזית זו צריך לשנות את הפרדיגמה ולומר: "פחות, אבל יותר איכותי".  לגייס פחות מורים – אבל איכותיים, ללמוד פחות שעות – אבל באופן איכותי ומעמיק. השינוי הזה דורש פתרונות מסדר שני שנוגעים לשינויים מבניים: 

פתרונות ניהוליים/תקציביים, כגון: ניתוק הקשר בין שעת מורה לשעת לימוד, ניתוק המחוייבות להוראה כיתות אם תוך מתן אפשרות ללמוד בכיתות משתנות, מבנה שכר אחר שאינו צמוד לשעות פרונטליות, מתן תמריצים לגיוס איכותי ולתגמול על יכולות ותרומה ועוד. ואולי האתגר הגדול ביותר הוא לקבוע בהחלטה את המספר הנכון לגיוס מורים איכותיים – במקום לשאול כמה צריך, לשאול כמה מורים איכותיים אפשר לגייס כל שנה – לייצר מרחב של בחירה ומיון ולדעת שאנחנו מכשירים את המורים המצויינים ביותר לילדנו. 

פתרונות פדגוגיים, כגון: למידה בינתחומית, למידת חקר עצמאית, למידה דיגיטלית ועוד. ובעיקר יכולת לחלק את שעות היום בין הוראה פרונטלית מול כיתות גדולות לצד למידה מונחית בקבוצות קטנות, בין חינוך פורמלי ובלתי פורמלי, בין לימוד מתוך בחירה ללמידה חובה, בין למידה לעשייה. 

כל אלו הם רק דוגמאות, להזדמנות העצומה שגלומה במה שמכונה "משבר המורים". מתוך המשבר הקיים, יש להצמיח פרדיגמת מחשבה חדשה, המסתכלת אל כשלי העבר ושואלת מה יש לעשות אחרת על מנת להבטיח את העתיד. עתיד מערכת החינוך, עתיד ילדינו, ועתיד החברה הישראלית כולה.