הגות מרכז

זה הזמן לדרישות "יבשות" של המרכז הישראלי

לא משנה כמה ״אחים אנחנו״ במישור האישי ובפלוגה - כשחוזרים למגרש הפוליטי החברה הישראלית שוב מתפצלת

פעמים רבות אנחנו שואלים את עצמנו איך המלחמה השפיעה על הדעות הפוליטיות שלנו. זאת שאלה שעולה כנראה בכל בית, בכל מגזר, לפעמים בהיסוס – ולפעמים באופן גלוי ובלתי מתנצל. גם ארגוני החברה האזרחית, עמותות פוליטיות, או שלא, ניצבים מול השאלה הזאת ונדרשים להשיב, פעם אחר פעם, האם וכיצד המלחמה שינתה משהו בתפיסתם. התהליך הזה קרה גם אצלנו ביוזמת המאה, ארגון המבקש לקדם תפיסות עולם של מרכז פוליטי.

בהתחלה התשובות התמקדו בתפיסת ביטחון שמחייבת שינוי; קונספציות שקרסו אט אט, וידיעה שלמרכז הרעיוני אין יותר את הפריווילגיה להפקיר את העיסוק בסוגיות ליבה בחברה הישראלית לואקום רעיוני ולאף אחד מהקצוות, מימין ומשמאל. אסור לו להמשיך לעמוד בשקט למול תפיסות הרואות בו ככוח פוליטי של "אמצע" ו-"בין לבין".

ואז הבנו שאנחנו צריכים לתת פרשנות חדשה ומדויקת יותר למושגים שאנחנו עצמנו דיברנו וחלמנו וכתבנו. לפני המלחמה, המרכז הישראלי עסק רבות במשבר העומק שליווה את ישראל בשנים האחרונות ועיצב את החברה והפוליטיקה הישראלית: משבר הלכידות. דרשנו את הצורך לאחות בין הקרעים על מנת לייצר כאן "שלום בית" ויציבות. 

עד ה-6 באוקטובר הגדרנו את משבר הלכידות בהתאם למה שאפיין את החברה הישראלית של אותם ימים: משבר בינינו לבין עצמנו. אחינו, שכנינו, חלקים שונים מהעם שלנו. ואכן, כבר שנים שמדינת ישראל נמצאת במשבר זהותי, ערכי וחברתי עמוק. החלוקה המפורסמת של הנשיא ריבלין את ישראל לארבעה שבטים מגלמת באופן הפשטני ביותר את היעדרה של ליבה מוסכמת ותפישות עולם מנוגדות ומגזריות, המקשות על החברה הישראלית לפעול יחד מול אתגרים מבית ומחוץ. 

אבל ב-7 באוקטובר, אותו משבר לכידות קיבל משמעות נוספת. בתוך השבר הגדול של המלחמה, התגלתה לכידות לאומית וסולידריות חברתית בין כל קצוות האוכלוסייה. הבנה עמוקה שרק אם באמת נהיה ביחד – ננצח. הייתה זו שעתה היפה של החברה הישראלית, שפעלה תחת משילות רעועה שהתקשתה להציב מענה מהיר ומספק לאתגרים והקשיים. 

כאשר אנחנו חוזרים למגרש הפוליטי – הלכידות הלאומית הזאת איננה חלק מהסיפור הישראלי והמבנה השבטי חוזר להגדיר כל אחד מאיתנו.

אלא שלא משנה כמה לכידות ורעות קיימת בתוכנו, במישור האישי, בין החברים לפלוגה, בין המתנדבים והמתנדבות, בתוך הקהילות התומכות – כאשר אנחנו חוזרים למגרש הפוליטי – הלכידות הלאומית הזאת איננה חלק מהסיפור הישראלי והמבנה השבטי חוזר להגדיר כל אחד מאיתנו. במהרה, בחלוף סערת המלחמה וההלם המלכד, חוזרת גם החברה הישראלית להתפצל. 

כי משבר הלכידות אינו טמון בשוני בינינו ובהכרח הוא איננו נפתר באמצעות תחושה שביחד ננצח, דבר שמעורר אצלינו דיסוננס גדול יותר. אנחנו מצויים במשבר לכידות מבנית. משבר זה נובע מהיעדרם של כללי משחק מוגדרים, וממבנה פוליטי-כלכלי המתנהל באופן שבטי. ממשלות ישראל מסתכלות על החברה בישראל כמחולקת לשבטים שונים. דבר זה לא נעצר רק בחלוקה חברתית-דמוגרפית, אלא משפיע על המנגנונים: נגישות להזדמנויות ולמשאבים, קיומם של חוזים נפרדים לכל קבוצה ומדיניות שונה בתחומים רבים. פערים אלה גורמים לאי אמון בין הקבוצות השונות, מאבק אלים על משאבים, כעס ואיבה.

המילואימניקים, המילואימניקיות ובני ובנות זוגם יהיו הראשונים לזהות את זה והראשונים לזעוק את זה. הם אוחזים במתח הזה כבר כעת. בין אותה לכידות לאומית שבאה לידי ביטוי ברעות, חברות, ובתחושת השותפות והשליחות של כלל הישראלים מכל הקצוות בחזית ובעורף, לבין המבנה המפריד בינינו מלמעלה – במנגנונים. הדוגמה הכי בולטת היא הפערים הקיימים בחובת הגיוס לצבא ובמסלולים השונים לשירות הכפופים בהכרח לשיוך השבטי שלנו, אך הדבר נכון לכל תחומי החיים: חינוך, דיור, ביטחון פנים ובריאות.

ההבחנה בין הצורך בלכידות של "טוב משותף" לבין הצורך במבנים ומנגנונים מחוללי לכידות היא קריטית עכשיו. כי דרכי הפתרון להשיג כל אחד מהם הם שונים. מה שאנחנו צריכים עכשיו לא מסתכם ביוזמות חברתיות של שיח והיכרות, את זה גילינו כי אנחנו יכולים לעשות לבד, אלא באמצעות הנחת תשתית בסיסית המייצרת מבנה חברתי המעודד לכידות. תשתית כזו צריכה להיות בחקיקה ובהסכמה רחבה, והוגנות וכבוד יהיו אבני היסוד של מבנה כזה. 

כאשר אני אומרת לכידות מבנית, אינני מתכוונת לאחידות או לשיווין עיוור שאינו מבחין בין קבוצות. אלא, מבנה חוקי המעודד לכידות – מבנה שמניח כללי משחק מוסכמים הרואים מצד אחד את הצורך ביצירת הוגנות, שוויון וממלכתיות, אבל עדיין כללים המאפשרים כבוד ושמירה על שונות וייחוד של פרטים ושל קבוצות. איזון דק המושתתת על כללים שקופים וקבועים מראש. 

ומכיוון שכבר שנים אנחנו מתחמקים מהכרעות גדולות ודוחים אותן – השינוי המבני חייב להגיע מהתעסקות ביסודות הכי בסיסיים שלנו. אחת ממשימותיה המרכזיות של הממשלה הבאה שתקום תהיה להעביר סט חוקים מעודדי לכידות שייצרו בישראל סדר הוגן חדש. והסדר הזה צריך להתחיל בהגדרה חד משמעית של חובת גיוס על בסיס הוגנות; חוק לאום מתוקן המשלב גם שוויון אזרחי לכל אזרחי המדינה; תקציב מעודד לכידות וכללי משחק מוסכמים של רשויות השלטון.

אם המרכז הישראלי רוצה להיות זה שמוביל את הספינה קדימה ולא זה שמגיב לתנודותיה מימין ומשמאל, הוא חייב לבצע את השינוי מדרישה ללכידות חברתית – לדרישה "יבשה" יותר, שיש שיראו בה בירוקרטית או מנגנונית – ללכידות המבנית. רק ככה ננצח, וגם נישאר יחד ביום שאחרי. 

 

 

תגיות

עוד בהגות מרכז

הגות מרכז

50:30:20 – מערכת הפעלה חדשה לישראל

דווקא עכשיו מודגש הצורך של כולנו לא רק בחוזה חדש אלא גם במנגנון עבודה חדש | 50 - כלל ישראלי, 30 - זרמי-מקומי, 20-קהילתי

ממשבר עמוק להזדמנות

ה-7 לאוקטובר 2023 ייזכר לא רק כיום הקשה ביותר עבור העם היהודי ומדינת ישראל מאז יום הכיפורים ב-1973, אלא גם כיום שבו כל כך הרבה קונספציות שהיינו שבויים בהן קרסו בזו אחר זו.

תחילה קרסה תפיסת הביטחון המובטח לאזרחים מתוקף החוזה הבסיסי עם המדינה. איתה קרסו הנחות היסוד שבצידה: הטבות כלכליות יביאו שקט יחסי מול חמאס; הטכנולוגיה שפותחה תגן על אזרחי ישראל המתגוררים ביישובי העוטף ויכולה להחליף את לוחמי צה"ל כרכיב אנושי במערכה; הסיכוי שתהיה התקפה מגזרת עזה נמוך ביחס להתקפה מאיו"ש. 

בשעות ובימים הבאים קרסה גם תפיסת האחריות של המדינה כלפי האזרחים בעיתות משבר. זוהי ההבנה וההכרה כי לא רק שהמדינה לא הייתה מספיק נוכחת בזמן אירועי היום הנורא, היא לא היתה שם גם על מנת לנהל את האירוע המתגלגל לאחר מכן בתחומים האזרחיים כמו דיור, מזון, מענה נפשי וכד'. הפכנו להיות מדינה של אנשים יפים וטובים ללא הנהגה. ללא ממשלה.

בבוקר הזה קרסה גם התפיסה שאנחנו כחברה יכולים "להיפרד", כמו שרבים חשבו כך בשנה האחרונה לאור המחלוקות העזות. באותו היום, נעלמו הוויכוחים, האיומים בהפסקת התנדבות למילואים, הריבים. גילינו כי בבסיס שלנו אנחנו קודם כל רוצים להגן על הקיום שלנו יחד, ללא קשר למחלוקות. בן רגע הרעיונות הרדיקליים זזו הצידה, והאחדות שלנו הפכה למרכז. התפעלנו מהירתמותה חסרת התקדים ומעוררת התפעלות של החברה האזרחית – חילונים, דתיים, חרדים, ערבים – למען החזית, החיילים, המילואים, העורף וההסברה הישראלית בעולם. נוכחנו בשעתה היפה של הסולידריות והאחווה הישראלית.

מתוך ההזדמנות שעולה מהאחדות הנדירה בשבועות האחרונים, ומתוך הסכנות שעולות מהכשלים של הממשלה וחלק מהמערכות הציבוריות, מודגש הצורך של כולנו לא רק בחוזה חדש אלא גם במנגנון עבודה חדש, במערכת הפעלה חדשה. קוראים לה: 50:30:20.

מערכת ההפעלה החדשה מתעמקת בתקציבים, חלוקת אחריות ומהות, והיא מבוססת על מישור משותף כלל ישראלי (50%) המושתת על זהות ישראלית משותפת, אחריות מדינתית איתנה ואחדות שלנו כאזרחי המדינה ובעלי גורל משותף; מישור מקומי-זרמי (30%), המושתת על פיתוח הרשויות המקומיות כרובד המאפשר ביטוי זהותי-זרמי משמעותי, וכרובד שלטווני המאפשר תגובה מהירה ומותאמת; ומישור קהילתי-מקומי (20%), המבטא ייחודיות קהילתית מקומית מגוונת. 

כדי להמשיך לחיות כאן יחד, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים מצד אחד לחזק את אותו "למה" שיחזיק אותנו ביחד, שלא מתמצה רק בקיומו של אויב משותף אלא גם בשלום פנימי. מצד שני עלינו לכבד את הקבוצות והזהויות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי, לתת להן מקום לנראות ומרחב לביטוי. 

בכדי למקסם זאת, עלינו לאפשר וליצור מרחב תמרון ועשייה למישורים המקומיים, אשר מתגלים כאיכותיים, מהירים ויעילים יותר מהמדינה המסורבלת. העברת סמכויות, תקציבים ואחריות, במדרג מובנה ומוסכם מהמישור המדינתי למישורים המקומיים, תאפשר גמישות ויעילות ביצועית. 

אז מה אנחנו מציעים? 

50:30:20 – מערכת הפעלה חדשה למדינת ישראל. עקרון ההפעלה הבסיסי של החוזה הוא כפול – ריכוז וביזור, האחדה וריבוי.

אנו מכנים זאת ממלכתיות מאפשרת. זוהי תנועה דו כיוונית. הדורשת מצד אחד להעביר סמכויות, אחריות ותקציבים למישור המקומי והמישור הקהילתי-מקומי, ומצד שני לבחור על מה שומרים כמשותף במישור מדינתי כלל-ישראלי. משותף שיעוגן ללא פשרות כדי ליצור איתנות, יציבות ולכידות. כך יתאפשר מרחב גם ליצירת סיפור ישראלי משותף מחבר ומכיל, וגם מקום לביטויי ערכי וזהותי משמעותי של הזרמים בחברה, באופן מותאם יותר, יעיל יותר ובונה זהות. 

לשם כך הגדרנו שלושה מישורי הפעלה במדינת ישראל: מישור מדינתי כלל-ישראלי משותף (50%), מישור זרמי-מקומי (30%) ומישור קהילתי מקומי (20%). 

זוהי אינה חלוקה מחדש של המדינה אלא הפרדה חלשה שתאפשר לנו להתיק את המחלוקות הזרמיות והסקטוריאליות מהספירה הארצית לספירה המקומית. בכך גם נוכל לתת לכל אחד מענה מותאם יותר, וגם לחזק את מה שנשאר משותף. בשל הקרבה של הספירה המקומית לאזרח, יש לה את הפוטנציאל ליצירת הסכמות והסדרים ברי-קיימא. קשה יותר לשנוא, להחרים ולהדיר את מי שחי לצידי. נוח וקל יותר למצוא את המשותף עם השכנים. במרחב המקומי, ליד הבית, בבית הספר, במקום בו אנו גרים – חלוקה זו תאפשר לנו ביטחון קהילתי, חופש תרבותי ודתי ברגישות לניואנסים ולמסורות השונות. זאת תוך מתן שירותים מותאמים לכל קהילה והצרכים הייחודיים לה והגברת הדמוקרטיזציה וההשתתפות המקומיים. בד בבד, נוכל גם לשמור על המרכיבים הגרעיניים של המדינה. הלחם והחמאה שלנו. הזהות, השייכות, המורשת המשותפת, אהבת הארץ ואנשיה, וכל זה בתוך כללי המשחק הדמוקרטי. 

איך זה ייבנה? 

המישור הלאומי (50%) הגדול מבין המישורים, יהווה מסגרת מארגנת לשלושה תחומים מרכזיים: (1) מוסדות וגופים לאומיים; (2) פיתוח חזון משותף; (3) מדיניות ורגולציה ("כללי משחק"). במסגרת תפקידה המדינה תהא אחראית על קביעת מנגנונים חוקתיים עבור מדינת ישראל; מערך חובות וזכויות לכלל האזרחים; מתווה שירות צבאי-אזרחי המחייב את כולם אך בד בבד מאפשר שמירה על זהות; פיתוח ויישום של מדיניות תקצוב לאומית המתמרצת מרחבים משותפים; ניהול מערכי החוץ והביטחון הלאומיים; קביעת מדיניות מאקרו חברתית-כלכלית; הגדרת יעדים לאומיים ואחריות על תשתיות לאומיות ועיצוב טקסים ואירועים ממלכתיים. 

בלב המישור המקומי (30%) ניצבת הרשות המקומית, הגוף הנבחר הנפגש עם האזרח בחיי היומיום ומהווה חולייה מקשרת בין הפרט לבין הממשל המרכזי. רשות זו תקבל סמכויות נוספות, אחראויות ותקציבי חינוך, תרבות, ביטחון אישי וזהות על מנת לתת שירותים מיטביים ומותאמים לתושבים שבתחומה; חיזוק תחושת השייכות של הפרט והעצמת המעורבות הפוליטית-אזרחית שלהם. 

המישור הקהילתי (20%) הוא מישור שאין לו מוסדות רשמיים, אך הוא בעל פוטנציאל לחיזוק תחושת שייכות ומתן חופש תרבותי ורמת ביטחון גבוהה במעגל הקרוב ביותר לאזרח. התחומים הנמצאים במישור השכונתי ושירותים המסופקים לאזרח על יד ביתו, כגון: מרכזים מסחריים קטנים, פעילויות פנאי בשעות אחר הצהריים ובחופשות, חינוך בלתי פורמלי, טיפוח הסביבה הקרובה (לדוגמה, גינות קהילתיות) ופיתוח שירותי דת, מסורת ורוח מותאמי קהילה כגון בתי תפילה או בתי מדרש שכונתיים.

מעתה, בזכות ריבוד המישורים והגברת המעורבות וההשתתפות האזרחית, כולנו נהיה שותפים למימוש החוזה. כל מישור יתמקד במה שהוא טוב בו. חוזה חדש – מערכת הפעלה חדשה.  

מעבר למענה המיידי שמודל זה מציע לבעיות השעה, הוא מעניק גם יסודות לתיקון כמה מבעיות העומק של החברה הישראלית: מאפשר יצירת שכבה עבה של זהות ישראלית רחבה ועמוקה יותר; מענה לפוליטיקת הזהויות הגוברת והמפלגת; סיוע באיחוי השסע בעם באמצעות התקת המחלוקות מהמרחב הציבורי הגועש לזה המקומי והדיאלוגי; חיזוק הדמוקרטיה באמצעות שלטון קרוב לאזרח; ויצירת שורשים לצמיחת שיח חדש ובריא יותר, וממילא גם לפוליטיקה הוגנת לחברה סולידרית יותר.

חשוב לציין כי לחלוקה לאחוזים במישורים השונים בעיקר משמעות סימבולית, אולם היא מהווה קו מנחה ועקרון למודל כולו, המניח שכדי לפתור את המשברים הקיימים, חייבת להתקיים חלוקה בסמכויות, באחריות ובתקציבים בין מרכיב מדינתי, מרכיב זרמי-מקומי ומרכיב קהילתי.

**  המסמך המלא של 50:30:20 הינו תוצר של עבודה מאומצת על פיתוח המודל ובניית פרקי יסוד ראשוניים העוסקים בחינוך, תקציב, וזהות. המודל והפיתוח הרעיוני נכתבו לפני המלחמה שפרצה ביום השבעה באוקטובר ועל כן, אין במסמך התייחסות לאירועים אלה. 

חשיבותו של המסמך המלא, גם אם אינו מתייחס ישירות למלחמה, הוא בהנחת היסודות הראשוניים למודל שאנו ממשיכים לפתח ביחד עם התאמות, קשב, שינויים וחשיבה מחודשת נוכח האירועים שקרו.

לקריאת המסמך המלא (כ-60 עמודים) לחצו כאן

 

עוד בהגות מרכז

משפט וממשל

הם לא מתו בשביל זה: לא לחוק יסוד – העדה הדרוזית 

ישראל לא תבטל היום את חוק יסוד הלאום - זה נפיץ מידי. לחוק דרוש תיקון חכם וחקיקת חוק יסוד החברה הדרוזית אינו הפתרון - אלא מתכון לבעיה גדולה יותר

חוק הלאום הוא חוק יסוד שנולד בחטא. הפגיעה ההצהרתית באזרחי ישראל שאינם יהודים החלה עוד בימי חקיקתו ולא הסתיימה עם תמונת הסלפי המפורסמת. באופן אבסורדי, מאז אסון השבעה באוקטובר בו קברנו יחדיו ישראלים מכל קשת החברה, חזר חוק היסוד לקדמת הבמה.

חוק יסוד הלאום אושר בכנסת בקיץ 2018. עיקרו של החוק לא מחדש הרבה והוא חוזר על הוראות העוסקות במאפייניה היסודיים של המדינה כמדינה יהודית. החידוש המרכזי שלו הוא דווקא במה שלא נמצא בו. דמוקרטיה – שוויון – ויצירת יחס שווה לאזרחי ישראל שאינם יהודים (בניגוד לזה העולה במגילת העצמאות).

כעת, עם הצעה של הממשלה לפתרון בדמות חקיקת חוק יסוד נוסף המייצר "מעמד מיוחד" לבני העדה הדרוזית, הבעיה עלולה רק להחריף.

מהלך שכזה יוצר הלכה למעשה היררכיה של אזרחות שאינה ראויה במדינה דמוקרטית. דרוזים כן, בדואים לא. נוצרים כמעט – ומוסלמים, שאלה טובה. האם מעמדם בני החברה הבדואית פחות מזה של בני העדה הדרוזית? האם נדרש כעת למגוון חוקי יסוד שמעגנים את מעמדן המיוחד של עדות וקבוצות שונות בחברה הלא-יהודית בישראל? ומה יהא מעמדה וזכויותיה של קבוצה שלא זוכה לחוק יסוד משלה? העיתוי של חקיקת חוק יסוד, הנחקק "בתמורה" לחללי צה"ל בני העדה הדרוזית שחירפו נפשם בשביל מדינת ישראל עושה את זה יותר מכאיב. ניכר כי לא היה די במחאת מנהיגי העדה בשעתו, עת חוקק החוק. הם היו צריכים למות כדי להיות ראויים לכך.

ובכלל – ככל שזה נוגע לחוק היסוד הלאום – לשאלות מורכבות מגיעות תשובות מורכבות. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. גם וגם. בדיבור אחד. יסוד אחד לא יותר משמעותי מהשני. חקיקת חוק הלאום ללא רכיב השוויון או חוק יסוד משלים, מתעדפת את היסוד הלאומי על פני היסוד הדמוקרטי. יש בכך ניסיון לצבוע את העולם בצבעים דיכוטומיים, חד מימדיים. אנחנו חיים את המורכבות הישראלית, אנחנו גאים בה, ומכוחה אנחנו פועלים בימים קשים אלה.

טובי בנינו ובנותנו, יהודים ושאינם יהודים, נלחמים על החופש והזכות של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל. קיום המאפשר לנו להגשים פה – ודווקא פה – את כל התקוות, הלאומיות והפרטיות ואת הבחירה של כל אדם ובת אדם לחיות את חייהם לפי אמונתם ורצונם. לצד זה, החיילים והחיילות שלנו נלחמים גם על ערכי הדמוקרטיה המערבית ולטובתה של מדינה שהיא חוד החנית של העולם החופשי.

על בסיס הערכים הללו הם אומרים "שמע ישראל" לפני קרבות, עושים קידוש בליל שבת ושרים בעברית ביחד את השיר "יהיה טוב" שהפך מזמן הימנון המלחמה. על בסיס ערכים אלה, הלוחמים והלוחמות שלנו מאפשרים מסדרון הומינטרי לאזרחים מעזה ומגישים להם טיפול רפואי כל אימת שהם צריכים.

מתוך כך, גם חוק יסוד הלאום המקדש את היותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי איננו יכול להתעלם מאותה סינתזה בין שני הערכים המאפיינים את המדינה. יהודית ודמוקרטית. לכל אזרחיה. בלי היררכיה. בלי אפליה. ומבלי לבחון "כמה אנשים מתו כדי שתהיו ראויים לכך". זאת תחילתה של חידוש הברית בין כלל אזרחי ישראל, הנלחמים על זכותם לחיות כאן ביחד, בשקט, במדינה יהודית שאינה מפלה בין אזרחיה.

הדרוזים בישראל היו תמיד ובאופן מובהק ציבור משרת וישראלי גאה. אולם לא רק הם. וכן, מאז השבעה באוקטובר ראינו קהילות רבות נוספות, ובפרט בחברה הבדואית, שחירפו נפשותיהם כשהם מצילים משפחות ונפגעים מהמסיבה ברעים וכשהם פותחים את עסקיהם לציבור העוטף הפגוע. מתוך האסון נולדה הזדמנות לברית כלל האוכלוסיות בישראל.

על כן, אל לנו להוסיף חטא על פשע וליצור משוואת דמים הקשורה בזכויות ובחקיקה. יש לתקן את חוק יסוד הלאום ולהטמיע בו את הצלע הנוספת של מדינת ישראל – מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות אזרחי מלא, ללא הבדל דת גזע ומין. רק כך נביא לתיקון אמיתי של החוק, וייתכן אף לשינוי אמיתי אצלנו.

עוד במשפט וממשל

משפט וממשל

מגילת העצמאות: מסמך חפוז או קאנוני?

כשנציגי ממשלה מכנים את מגילת העצמאות מסמך חפוז, הם בעצם רוצים לבטל את היותו מסמך קאנוני ומכונן עבור החברה הישראלית • לכן, דווקא עכשיו אנחנו צריכים לעגן את מגילת העצמאות בחוק יסוד אשר יבטיח אחת ולתמיד את מעמדה של המגילה ואת שימורה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

לאורך השנה האחרונה רבים מאיתנו הרגישו צורך להצהיר שהם "נאמנים למגילת העצמאות". לכאורה הצהרה בסיסית, מובנית מאליה, תמצית הישראליות והחיבור הקהילתי של כולנו. הכרזת העצמאות היא הטקסט הקנוני הישראלי. ההכרזה מבטאת את הרקע ההיסטורי, הרעיוני והמוסרי להקמתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ופורסת את עקרונות היסוד עליהן היא מושתתת. 

וכמו כדי לשמוט את הקרקע תחת היותו של המסמך כמעט "קדוש" במובנו הלאומי, הציב אתמול עוה"ד אילן בומבך, מי שמייצג את המדינה בדיון על עילת הסבירות, את מגילת העצמאות כמסמך חסר חשיבות, כזה שהיה מוטל בספק ואף נחתם בחופזה – "לא יעלה על הדעת, ש-37 אנשים שלא נבחרו מעולם… מבלי שהתכוונו יצרו לנו מסמך שנקרא חוקה ויכבול את כל הדורות הבאים". 

את הפער הקשה הזה בין "לא יעלה על הדעת" של עוה"ד בומבך להיותו של המסמך קאנוני ומכונן עבור החברה הישראלית אנחנו חייבים לסגור באמצעות חקיקת בחוק יסוד: מגילת העצמאות, אשר יבטיח אחת ולתמיד את מעמדה של המגילה ואת שימורה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – "כתבוני לדורות".  

תוכנה של מגילת העצמאות

"מגילת העצמאות, המגדירה את זהותה הדואלית של ישראל – יהודית ודמוקרטית – היא מסמך "חזוני-קנוני", המהווה את התשתית הנורמטיבית להקמתה, ואת בסיס הלגיטימיות הפנימית והבינלאומית שלה"

הנוסח הסופי של מגילת העצמאות אושר ביום 14 במאי, 1948, בידי נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, בעת דיון במועצת המדינה הזמנית. תחשבו על עוצמת הרגע. היכולת של מנהיגים יהודים מכל גווני הקשת הפוליטית, התרבותית והאמונית להתאחד סביב הטקסט המשמעותי הזה בשנת 1948, כשעצם קיום המדינה היה בסכנה, היא מופע היסטורי מיוחד במינו, שראוי לשמרו כ"קדוש" במלחמות ההווה. (1)

עם הכרזת המדינה באותו דיון, הגדיר דוד בן-גוריון את המגילה כ-"מגילת היסוד של מדינת ישראל". ככזו, המגילה גילמה את ה"אני מאמין" של המדינה, ופירטה את העקרונות עליהם תושתת. הדבר נעשה תוך קידום החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר, 1947, בדבר הקמתה של מדינה יהודית שתבחר אסיפה מכוננת לשם אישור חוקה דמוקרטית למדינה(2). במובן זה, מגילת העצמאות, המגדירה את זהותה הדואלית של ישראל – יהודית ודמוקרטית – היא מסמך "חזוני-קנוני", המהווה את התשתית הנורמטיבית להקמתה, ואת בסיס הלגיטימיות הפנימית והבינלאומית שלה.(3)

את תוכן המגילה ניתן לחלק לשלושה חלקים: החלק ההיסטורי-אידיאולוגי; החלק הקובע הוראות אופרטיביות באשר להקמתה של המדינה; והחלק המכונה "האני מאמין" של העם.(4)

בחלק הראשון (ההיסטורי-אידיאולוגי) מפורטים, בין היתר, הקשר ההיסטורי והמסורתי שבין העם היהודי למדינה היהודית; ההעפלה לארץ ישראל והחייאת השפה העברית; חזונו של הרצל כפי שבא לידי ביטוי בקונגרס הציוני בשנת תרנ"ז (1897), ושהוכר במסגרת הצהרת בלפור להקמת בית לאומי לעם היהודי; הקשר שבין השואה להקמת המדינה; זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם במדינתו הריבונות, ועוד. 

החלק השני (האופרטיבי), מסמיך למעשה את האספה המכוננת הנבחרת לחוקק חוקה, לא יאוחר מיום 1 באוקטובר 1948. כמו-כן, קובע חלק זה, כי עד אז, תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ואילו "מוסד הביצוע" שלה, היא מנהלת העם, יהווה את "הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל". 

בחלק השלישי יוצקת המגילה מהות למרכיבי זהותה של ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית. כך למשל, מצוין בה, בין היתר, כי ישראל תהא "פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה", תושתת על "יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", יקוים בה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", יובטח בה "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות", ישמרו בה "המקומות הקדושים של כל הדתות", והיא תהא "נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".    

בניגוד למה שניסה עוה"ד בומבך לצייר היום – למגילת העצמאות יש חשיבות כפולה: חברתית ומשפטית. 

המשמעות החברתית של מגילת העצמאות:

"המסמך הוא תעודת הלידה ותעודת הזהות של המדינה כיחידה מדינית ריבונית. המסמך נולד בשעה הרת-גורל של הכרעה על הקמת המדינה, ערב יציאת ועצמאית.המסמך מבטא רגע נדיר של הסכמה לאומית רחבה, אשר הקיפה חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים, סוציאליסטים וליברלים, קומוניסטים ורביזיוניסטים – קשת מגוונת של בני עדות, זרמים והשקפות-עולם. המסמך מנוסח בתמצות, תוך שהוא מעמיד את הנסיבות ההיסטוריות שברקע הקמת המדינה ומניח כמה עיקרי-יסוד משפטיים וחוקתיים שעליהם תושתת מדינת ישראל"

הציטוט הזה מדבריו של נשיא בית המשפט לשעבר, השופט שמגר, מבהיר יותר מכל את ייחודו של המסמך. מסמך המהווה תעודת זהות ותעודת לידה. ובאמת, המשמעות הראשונה של המגילה היא סמלית. לא בכדי היא נתפסת במסמך המכונן של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. 

מעמדה המשפטי של מגילת העצמאות:

"משמעות השינוי התפיסתי במעמדה המשפטי של המגילה, היא שהערכים המעוגנים בה הם ערכים מוגנים משפטית, המהווים את אבני היסוד של האומה הישראלית"

בניגוד למה שניסה עוה"ד בומבך לצייר בדיון, מגילת העצמאות היא כן בעלת משמעות משפטית. נכון הדבר כי בתחילה, מגילת העצמאות לא עוגנה באופן משפטי פורמלי, למרות שלא אחת נסמכו עליה בפסיקה הישראלית וראו בה ככלי פרשני ראשון במעלה – "מבטאת את חזון העם ואת האני המאמין שלו'…".

אלא, שעם חקיקת חוקי היסוד בדבר זכויות אדם בשנת 1992, מגילת העצמאות זכתה לתוקף משפטי ייחודי. שני חוקי היסוד הללו קובעים כי "זכויות היסוד של האדם בישראל … יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". (5)

לעובדה שלמגילה יש ערך משפטי, ישנם גם ביטויים רבים נוספים. לאורך השנים, הפסיקה, הדין הישראלי, והספרות המשפטית, נסמכו על היותה של המגילה – טקסט בעל אלמנטים משפטיים ומקור לפרשנות. גם אם גישתם שונה ואינה מציגה תמונה אחידה, כולם יסכימו כי מגילת העצמאות מהווה למעשה את "כללי המסגרת" "והרוח" לכינון חוקה בישראל. וכך היה ראוי שיישאר. 

אלא שבתקופה האחרונה אנחנו עדים לערעור כלל המרכיבים שחשבנו שהם-הם הבסיס המשותף שלנו כאומה וכמדינה.ולכן ראוי ונדרש שדווקא היום נקדם מהלך של עיגון חוק יסוד: מגילת העצמאות, כזה שיבטא את היותה פרק המבוא לחוקה הישראלית הנרקמת, הרוח העומדת מאחורי החוקה. כי אין לנו ברירה אחרת. 

מגילת העצמאות כראשית הפתרון לבעית החוקה הישראלית:

"שלחה להם אסתר לחכמים, כתובני לדורות"

הצעות לחקיקת חוק יסוד בהשראת מגילת העצמאות עלו כבר פעמים רבות ובתצורות שונות, כמו: שילוב המגילה כולה בחוק יסוד(6), שימוש במגילה תוך התאמות ושינויים(7), או עיצוב טקסט חוקתי חדש(8), יש מאין, בהשראת המגילה. אלא שהצעות אלו נדחו בטיעונים שונים לאורך השנים, כאשר העיקרי ביניהם היה כי אין צורך לעגן משפטית מסמך מכונן המקובל בצורה כה רחבה חברתית. 

אלא שימים אלו, לצערינו, חלפו. כל יום אנו עדים לניסיון לעקר מרכיבים יסודיים בהגדרות המדינה. ואם חשבנו כי מגילת העצמאות היא טקסט "שלא נוגעים בו" והוא זוכה לתמיכה וזהותית רחבה ביותר, הרי שאפילו זה נשמט תחת רגלינו. 

כצעד ראשון בונה אמון ציבורית וחברתית עלינו לנצל את גודל השעה ולקבוע לדורות מסמך מכונן אשר ישיב אלינו את הסיפור המשותף, של כולנו. לקבוע לדורות ולכתוב לדורות.

ברור לנו כי את השבר אי אפשר יהיה לפתור באמצעות מנהיג או קמפיין או פתרון קסם אחר. נדרש תהליך עמוק וארוך של איחוי, ריפוי, החלמה. ומה שחייב להשיק את התהליך הוא העמדתו של מסמך מכונן אשר יגדיר ויעצב את המדינה היהודית-דמוקרטית. 

אנו קוראים לקביעה לדורות – חקיקת חוק יסוד אשר יהיה מושתת על מגילת העצמאות –  ויהווה את פרק המבוא של החוקה הישראלית שתכתב. חוק היסוד החדש יגדיר את הסיפור הישראלי המשותף ויקבע את ערכי היסוד הישראליים ברוח מגילת העצמאות. 


 1. ראה ידידיה שטרן במאמר משנת 2018,  https://www.haaretz.co.il/opinions/2018-01-11/ty-article-opinion/.premium/0000017f-ef41-da6f-a77f-ff4fbc370000.

2. לפי בנדור, כללי המסגרת המוגדרים במגילה מבהירים כי קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית היא "המהות הבסיסית והמחייבת שנקבעה למדינה על-ידי מייסדיה"; ר' אריאל בנדור "המעמד המשפטי של חוקי-היסוד", ספר ברנזון, כרך שני, 143 (תש"ס).

3. ר' בפסיקת כב' השופט מזוז בבג"צ חוק הלאום; ר' גם יורם שחר "הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות" עיוני משפט כו 523 (תשס"ב-תשס"ג); ישראל דב אלבוים "מהו הסיפור של המגילה?", מתוך מגילת העצמאות עם תלמוד ישראל (עורך י' ד' אלבוים) 23 .(2019)

4. ר' אהרן ברק "מגילת העצמאות והכנסת כרשות מכוננת, ICON-S-IL Blog (22.3.2020). 

5. ראה סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וסעיף 1 לחוק יסוד: חופש העיסוק. 

6. דוגמה להצעה דומה הועלו כבר כהצעות חוק במסגרת הצעת חוק יסוד: מגילת העצמאות. גישה זהה הביע גם המכון הישראלי לדמוקרטיה בפרויקט "חוקה בהסכמה". 

7. דוגמה להצעה דומה הועלתה בעבר בידי המרכז לאסטרטגיה ציונית. לפי הצעה זו, המבוא לחוקה יכלול חלקים נכבדים ממגילת העצמאות, בפרט אלו הנוגעים לרקע ההיסטורי להקמת המדינה היהודית, ואת הסעיף הנוגע לזכויות אדם. עם זאת, פסקאות מסוימות הנעדרות רלוונטיות לעת כינון החוקה יושמטו.

8. דוגמה למבוא שכזה הוצעה בעבר על ידי פרופ' אמנון רובינשטיין בשנת 2004. במהותה, מבקשת הצעתו של רובינשטיין לקבוע כי חוקת המדינה תושתת על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו, ובהיותו בן-חורין, תוך כיבוד העקרונות המופיעים בהכרזה על הקמת המדינה כיהודית ודמוקרטית, וזכויות המיעוט הלאומי-ערבי (ומיעוטים נוספים) בישראל.  

(קרדיט לתמונה: לשכת העיתונות הממשלתית. DAVID BEN GURION FLANKED BY MEMBERS OF HIS PROVISIONAL GOVERNMENT READING THE DECLARATION OF INDEPENDENCE IN THE TEL AVIV MUSEUM HALL IN ROTSCHILD BLVD)

ֿ

עוד במשפט וממשל

בית הזיקוק

נאום הקיר הדמיוני

קיר דמיוני קם בנינו, ותחת צילו הכבד - הולכת המהפכה המשטרית ומפוררת את הדמוקרטיה הישראלית. נאומה של ד"ר ועו"ד רעות פינגר דסברג בעצרת מול בית הנשיא בירושלים.

מבלי שנרגיש, קם בינינו קיר דמיוני. הוא נבנה בידיה הערמומיות של פוליטיקה מגזרית. ולמרגלות אותו הקיר, הזהויות שלנו התרחקו זו מזו. נדרשנו להחליט. ימין או שמאל. דתי או חילוני. ישראל הראשונה או ישראל השנייה. הקיר הדמיוני הזה, ניצב בלב מדינת ישראל היום. הוא מחלק את החברה שלנו מבפנים, ומטיל צל כבד על הרחוב המשותף. ואיפה שיש חושך, לא צומחים פרחים.

הגעתי לכאן מביתי בבנימינה. רגע אחרי שהוצאתי את השבת, ונשקתי לילדיי ויצאתי לדרך. את השקט המקודש של השבת, החליפו במהרה קולות הקיטוב שיצאו מהרדיו, בשעה שעשיתי דרכי בעליות לירושלים.

שוב – ביקשה ממני הפוליטיקה הישראלית לבחור. את דתייה או חילונית? ימנית או שמאלנית? ואולי חשוב מכל בימים אלו – את יהודית, או דמוקרטית? ואני רק רציתי לצעוק – אני גם זה וגם זה. אני נלחמת למענה יום יום, מתוך הבנה שהצלחתה הכרחית לעתיד ילדיי ולעתיד כולנו! 

אבל אני מבינה שאי אפשר להישאר בשיח על ערכים ובריתות, מבלי לעלות למישור המעשים. אי אפשר לדבר על החברה הישראלית כחברה הדורשת שינוי – מבלי לשאול איך כל אחד מאיתנו נדרש להשתנות. אנחנו צריכים לשלב כוחות בין כל מי שמאמין במדינה יהודית ודמוקרטית. לא רק יהודית. ולא רק דמוקרטית. ברית ציונית. גם וגם. 

בשנה האחרונה אני זוכה לנהל את תחום משפט וממשל במרכז מנור, מבית יוזמה המאה. את אותה הברית הציונית, אנחנו מנסים להפוך למציאות. כל יום אנחנו שואלים את עצמנו: איך מורידים את הקירות הדמיוניים שבינינו, ומרחיבים את הברית? איך מייצרים כאן חשיבה מורכבת ולא מכניעה? איך שומרים על הריבון מבלי להכניע את המיעוט? איך מעצבים מרחב יהודי של תרבות וזהות, ולא רק של הלכה וכפיה?

אנחנו ביוזמת המאה מאמינים שעל מנת להבטיח אחדות, יש להבטיח שהיחסים בין הרשויות ישקפו הוגנות והסדריות. ומכוח האמונות האלו – יצרנו אלטרנטיבה למהפכה המשפטית. 

מבלי להיכנס לסעיפיה, זוהי אלטרנטיבה שמכירה בכאבי הימין, וקשובה לתחושות בשמאל. אלטרנטיבה דמוקרטית הכפופה להחלטת הרוב, אך מחויבת לשמירה על זכויות הפרט והמיעוט, שומרת על עצמאות המערכות ומעגנת את זכויות הפרט והאזרח לאורה וברוחה של מגילת העצמאות! כן, יש אלטרנטיבה אחראית! 

למול המהלכים הדורסניים של הממשלה הנוכחית – חובתנו לא להסתפק במה "לא", אלא לדעת לומר מה "כן". להראות דרך מאוחדת. להציג פתרונות. ואפשר לעשות את זה. תראו את כולנו כאן, אנחנו כבר עושים את זה. 

אני נושאת תפילה שביום העצמאות ה-75 למדינת ישראל נזכה לומר:

ולתפארת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית!

לצפייה בנאום >>

עוד בבית הזיקוק

בקיצור - מילון יום יומי אקטואלי

קואליציה

בחיים עצמם: קבוצה של פרטים או של קבוצות שפועלות יחד למען מטרה משותפת. הקואליציה להחזרת צ'יקן סלקט למקדונלדס, לדוגמה. ובפוליטיקה: קבוצת המפלגות שמחזיקה ברוב המושבים בכנסת ושמתוכה ובתמיכתה מורכבת הממשלה. חבל שבניגוד למקדונלדס, את הממשלה עולה קצת יותר מ 1.90 להגדיל…

עוד בבקיצור - מילון יום יומי אקטואלי

הגות מרכז

"מאזניים": מתווה כלל ישראלי ליציאה מהמשבר החוקתי

המאבק הקשה סביב הרפורמה המשפטית לא צריך להסתיים בהכנעה או בפשרה. הדבר הנכון לישראל הוא הסכמה רחבה על מתווה כלל-ישראלי - כזה שרואה היטב את הכשלים במערכת המשפט שדורשים תיקון, ומצד שני רואה היטב את הכשלים שברפורמה עצמה.

השיח הציבורי אודות הרפורמה המשפטית שמקדמת ממשלת ישראל הוא שיח משברי – כל צד מתבצר בעמדותיו, מגייס מחנה, מפרסם נתונים חד צדדיים ונאבק על הנרטיב התקשורתי. מי שמחפש פשרה או מציאת קו אמצע דמיוני בין שני הצדדים, לא ימצא אותם במסמך הזה. 

אז מה אנחנו כן מציעים? לא הכנעה ולא פשרה. במקום זה, מתווה נכון וכלל ישראלי שמתחיל בהכרה בכשלים ששני הצדדים מזהים, הצבעה על כשלים ששני הצדדים מתעלמים מהם ושכולנו סובלים מהם. זה מאפשר לנו להביא הצעות אלטרנטיביות כדי להתמודד עם המשבר. 

מהם עיקרי הכשלים שהימין מזהה? מבלי שהוא נבחר על ידי הציבור, הפך את עצמו בית המשפט לריבון-על מעל שאר הרשויות. זוהי פגיעה מהותית בשיטה הדמוקרטית. עילת הסבירות הפכה להיות עילה שמחליפה את שיקול הדעת של הממשלה. השופטים לא מספיק מגוונים. השרים וגופי הממשלה אינם מרוצים מההגבלות הרבות שמטיל הייעוץ המשפטי על שיקול דעתם. אמון הציבור במערכת המשפט הולך ויורד. לאורך השנים נדחו בביטול כל הצעה לתיקון, שינוי והידברות.

מהם עיקרי הכשלים שהשמאל מזהה? בישראל אין חוקה. בית המשפט הוא הגורם היחיד המאזן את כוחו של הרוב. בית המשפט נושא את דגל השמירה על הערכים הליברליים, במיוחד לאור מאפייניה של החברה הישראלית המשוסעת. מערכת משפט עצמאית וחזקה היא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית  – גם כלפי פנים, וגם כלפי חוץ, בזירה הבינלאומית. 

הכשלים שלא מדוברים בשיח: סחבת בתיקים, מחסור בשופטים, חוסר אפקטיביות בעבודת הפרקליטות, פגיעה בזכויות עצורים ובעיות תקציב משמעותיות. עומס עצום שיש על מערכת המשפט פוגעת בכלל הנפגשים עם המערכת, ובאמון הציבור.

וזה לא מסתיים בכשלים של המערכת השיפוטית. האם יתר הרשויות מתפקדות בישראל כהלכה? האם הכנסת חזקה מספיק כדי לפקח על פעולות הממשלה? מסתבר שלא. בשנים האחרונות הפכה הכנסת לגוף החלש ביותר בין רשויות השלטון. היא נשלטת היום כמעט לגמרי על ידי הממשלה וכוחה בפיקוח על הממשלה הלך וירד. הבחירות החוזרות ונשנות שיצרו תחלופה גבוהה של מחוקקים חסרי ניסיון, ריבוי המפלגות, החוק הנורבגי, היעדר דמוקרטיזציה של המפלגות הגדולות, גודלה של הממשלה ובייחוד התהליכים הפוליטיים שמטרתם להתיש ולשחוק את הכנסת באמצעות דיוני המליאה והוועדות – אלו ואחרים הובילו לירידה משמעותית בעוצמתו וביכולות השפעתו של הכנסת כגוף דמוקרטי ייצוגי של העם. 

לאחר התבוננות אמיתית בכשלים ובתמונה השלמה, נציע אלטרנטיבות חדשניות:

בשלב הראשון – מענה אלטרנטיבי מפורט ומאזן לרפורמה המשפטית המושתת על איזון ותיקון ולא על הכנעה. התייחסות מלאה לסוגיות הרפורמה מופיעה במסמך המלא. חפשו: "מאזניים – איך מייצרים כלל ישראלי ליציאה מהמשבר החוקתי" של מרכז מנור מבית יוזמת-המאה

בשלב השני – אנו מציעים משהו רחב הרבה יותר הכולל שינוי כיוון – לא עוד כיפוף כוחות והחלשת המערכות השונות (כמו, ממשלה v.s בית המשפט העליון וממשלה v.s הכנסת), אלא מהלך של חיזוק כלל רשויות השלטון – רק כך מגיעים לאיזונים ובלמים נכונים לדמוקרטיה הישראלית, ומייצרים תיקון, שמועיל לנו האזרחים.  

התכנית שאנו מציעים היא כוללת ומקיפה את שלושת המרכיבים הבאים: 

  1. כללי משחק: חקיקת "חוק יסוד: החקיקה" ותיקון חוק יסוד השביתה
  2. חיזוק 3 הרשויות: חיזוק כוחה של הכנסת אל מול הממשלה ולא רק אל מול בית המשפט
  3. עיגון חוקתי: עיגון זכויות יסוד המפורטות במגילת העצמאות

את המסמך המלא על תכנית "מאזניים" ניתן לקרוא כאן>>

ניתן לצפות בהרצאתה של ד"ר רעות פינגר דסברג כאן –

עוד בהגות מרכז

זהות יהודית

ישראל נקברת תחת קברים

מצוקת הקרקעות בישראל הולכת ומחריפה, ביטול הפתרונות הקיימים של קבורה בקומות תגדיל את שטחי בתי העלמין בצורה בלתי אחראית ועיוורת לעתיד

סיפור מדרש קדום על חוני המעגל מספר כיצד ראה אדם בצד הדרך שותל עץ חרובים, ושאל אותו מדוע הוא נוטע עץ חרובים: "הרי ידוע שעץ כזה נותן פירות רק אחרי שבעים שנה, ועם כל הכבוד – כנראה שאתה לא תהיה פה כדי לאכול אותם", אמר לו.

"גם אני מצאתי כאן עולם שלם של חרובים", ענה לו האיש, "אני נוטע אותו לדורות הבאים וכשם שאבותיי השאירו לי חרובים, כך גם אני משאיר לילדיי". 

גם ילדינו, דורות העתיד, ימצאו כאן עולם שלם – אך בעוד שהסיפור היפה עוסק בחרובים, הסיפור הטרגי שלנו, עוסקים בקברים, במצבות ובמאות בתי עלמין.

בעיצומו של תהליך המשא ומתן הקואלציוני, פורסם כי במסגרת ההסכם בין הליכוד ליהדות התורה תינתן האפשרות למשפחת הנפטר לבחור האם יקבר על הקרקע ולא בקומות, כפי שנהוג לעשות היום בבתי עלמין גדולים וצפופים. "קבורת שדה", בעגה ההלכתית מקצועית.

ההסכם בין הליכוד ליהדות התורה היה הסכם עם סעיפים רבים, ואיכשהו הסעיף הזה לא זכה לתשומת לב תקשורתית, אך הוא אחד הסעיפים שמבטאים את הלך הרוח המסוכן ששוטף את החברה הישראלית – חוסר ראייה לטווח רחוק. מגזריות. פופוליסטיות. 

אוכלוסיית ישראל גדלה. ובהתאם למחזור החיים, גם התמותה גדלה. לפי דוח מבקר המדינה לשנת 2020, בישראל של היום מתים כל שנה 44,000 איש. הקבורה היום מתפרסת על  12,400 דונם, כאשר רק כ-21% מהנקברים בשנים 2017-2015 נקברו בקבורה רוויה (קבורה על קומות). לאורך הדוח, המתפרס על 182 עמודים, סוקר המבקר את המצב העגום של הקבורה בישראל, ומזהיר באופן נחרץ מפני מחסור עתידי במקומות קבורה בעתיד. 

ביטול הפתרונות הקיימים של קבורה בקומות רק תגדיל את שטחי בתי העלמין בצורה בלתי אחראית. קבורת שדה מייצרת כאן בתי עלמין שצריכים עוד ועוד מקום. בגוש דן וכך גם בכל הארץ – אין מקום. פשוט אין. לנוכח משבר הדיור והצפיפות הגוהה, עוד ערים שלמות של בתי עלמין זה בטח לא הפתרון. קבורת שדה זאת פריבילגיה העיוורת לדורות הבאים, עיוורת למצוקת המקום הקיימת, וחסרת כל לגיטימציה פרקטית.

"אבל ההלכה מחייבת", יאמרו אותם לוחמי קבורת השדה. ובכן, היא לא. קבורה על הקרקע איננה מחויבת הלכתית. עוד מימי המשנה והתלמוד התמודדה גם ההלכה עם מצוקת מקום. מתוך החלטה של העדפת החיים על פני המתים, נוצרה שיטה הלכתית של קבורה שאינה תופסת מקום. סליחה על התיאור הגרפי, אבל זה הולך בערך ככה: הנפטר נקבר באדמה בקבורת שדה רגילה בטקס יהודי, אך ללא הצבת מצבה. לאחר כשנה מלקטים את עצמות הנפטר למתחם גלוסקמאות (תיבות) סמוך, למנוחת עולמים בחלקה משפחתית. זו היא השיטה היחידה שהייתה נהוגה בזמן המשנה והתלמוד והיא-היא הייתה הקבורה ההלכתית.

 

אז בואו נחסוך את הסיפור הדתי-הלכתי, ונפסיק להתבצר מאחוריו. מה גם, שלהשקפתי התורה היא תורת חיים היא, וכדאי שתהיה פה קצת יצירתיות הלכתית כזו שתתחשב ברוח הזמן, המקום, וברצון להיטיב עם הדורות הבאים. להשאיר להם עצים. ולא קברים. 

ואתם יודעים מה, קבורה היא רק מקרה בוחן לראייה מגזרית, כוחנית, פופוליסטית – שאינה רואה את טובת הכלל, את טובת המדינה, את טובת החברה, אינה רואה מעבר לצורך פופוליסטי של הכאן והעכשיו, אינה את העתיד של ילדינו והיא תאבד את כולנו. לפחות יהיה לנו מקום להיקבר. אם לא נשאיר חרובים, אז לפחות קברים. 

עוד בזהות יהודית