מחבר: ד"ר רעות פינגר דסברג

לאורך השנה האחרונה רבים מאיתנו הרגישו צורך להצהיר שהם "נאמנים למגילת העצמאות". לכאורה הצהרה בסיסית, מובנית מאליה, תמצית הישראליות והחיבור הקהילתי של כולנו. הכרזת העצמאות היא הטקסט הקנוני הישראלי. ההכרזה מבטאת את הרקע ההיסטורי, הרעיוני והמוסרי להקמתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ופורסת את עקרונות היסוד עליהן היא מושתתת. 

וכמו כדי לשמוט את הקרקע תחת היותו של המסמך כמעט "קדוש" במובנו הלאומי, הציב אתמול עוה"ד אילן בומבך, מי שמייצג את המדינה בדיון על עילת הסבירות, את מגילת העצמאות כמסמך חסר חשיבות, כזה שהיה מוטל בספק ואף נחתם בחופזה – "לא יעלה על הדעת, ש-37 אנשים שלא נבחרו מעולם… מבלי שהתכוונו יצרו לנו מסמך שנקרא חוקה ויכבול את כל הדורות הבאים". 

את הפער הקשה הזה בין "לא יעלה על הדעת" של עוה"ד בומבך להיותו של המסמך קאנוני ומכונן עבור החברה הישראלית אנחנו חייבים לסגור באמצעות חקיקת בחוק יסוד: מגילת העצמאות, אשר יבטיח אחת ולתמיד את מעמדה של המגילה ואת שימורה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – "כתבוני לדורות".  

תוכנה של מגילת העצמאות

"מגילת העצמאות, המגדירה את זהותה הדואלית של ישראל – יהודית ודמוקרטית – היא מסמך "חזוני-קנוני", המהווה את התשתית הנורמטיבית להקמתה, ואת בסיס הלגיטימיות הפנימית והבינלאומית שלה"

הנוסח הסופי של מגילת העצמאות אושר ביום 14 במאי, 1948, בידי נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, בעת דיון במועצת המדינה הזמנית. תחשבו על עוצמת הרגע. היכולת של מנהיגים יהודים מכל גווני הקשת הפוליטית, התרבותית והאמונית להתאחד סביב הטקסט המשמעותי הזה בשנת 1948, כשעצם קיום המדינה היה בסכנה, היא מופע היסטורי מיוחד במינו, שראוי לשמרו כ"קדוש" במלחמות ההווה. (1)

עם הכרזת המדינה באותו דיון, הגדיר דוד בן-גוריון את המגילה כ-"מגילת היסוד של מדינת ישראל". ככזו, המגילה גילמה את ה"אני מאמין" של המדינה, ופירטה את העקרונות עליהם תושתת. הדבר נעשה תוך קידום החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר, 1947, בדבר הקמתה של מדינה יהודית שתבחר אסיפה מכוננת לשם אישור חוקה דמוקרטית למדינה(2). במובן זה, מגילת העצמאות, המגדירה את זהותה הדואלית של ישראל – יהודית ודמוקרטית – היא מסמך "חזוני-קנוני", המהווה את התשתית הנורמטיבית להקמתה, ואת בסיס הלגיטימיות הפנימית והבינלאומית שלה.(3)

את תוכן המגילה ניתן לחלק לשלושה חלקים: החלק ההיסטורי-אידיאולוגי; החלק הקובע הוראות אופרטיביות באשר להקמתה של המדינה; והחלק המכונה "האני מאמין" של העם.(4)

בחלק הראשון (ההיסטורי-אידיאולוגי) מפורטים, בין היתר, הקשר ההיסטורי והמסורתי שבין העם היהודי למדינה היהודית; ההעפלה לארץ ישראל והחייאת השפה העברית; חזונו של הרצל כפי שבא לידי ביטוי בקונגרס הציוני בשנת תרנ"ז (1897), ושהוכר במסגרת הצהרת בלפור להקמת בית לאומי לעם היהודי; הקשר שבין השואה להקמת המדינה; זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם במדינתו הריבונות, ועוד. 

החלק השני (האופרטיבי), מסמיך למעשה את האספה המכוננת הנבחרת לחוקק חוקה, לא יאוחר מיום 1 באוקטובר 1948. כמו-כן, קובע חלק זה, כי עד אז, תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ואילו "מוסד הביצוע" שלה, היא מנהלת העם, יהווה את "הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל". 

בחלק השלישי יוצקת המגילה מהות למרכיבי זהותה של ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית. כך למשל, מצוין בה, בין היתר, כי ישראל תהא "פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה", תושתת על "יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", יקוים בה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", יובטח בה "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות", ישמרו בה "המקומות הקדושים של כל הדתות", והיא תהא "נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".    

בניגוד למה שניסה עוה"ד בומבך לצייר היום – למגילת העצמאות יש חשיבות כפולה: חברתית ומשפטית. 

המשמעות החברתית של מגילת העצמאות:

"המסמך הוא תעודת הלידה ותעודת הזהות של המדינה כיחידה מדינית ריבונית. המסמך נולד בשעה הרת-גורל של הכרעה על הקמת המדינה, ערב יציאת ועצמאית.המסמך מבטא רגע נדיר של הסכמה לאומית רחבה, אשר הקיפה חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים, סוציאליסטים וליברלים, קומוניסטים ורביזיוניסטים – קשת מגוונת של בני עדות, זרמים והשקפות-עולם. המסמך מנוסח בתמצות, תוך שהוא מעמיד את הנסיבות ההיסטוריות שברקע הקמת המדינה ומניח כמה עיקרי-יסוד משפטיים וחוקתיים שעליהם תושתת מדינת ישראל"

הציטוט הזה מדבריו של נשיא בית המשפט לשעבר, השופט שמגר, מבהיר יותר מכל את ייחודו של המסמך. מסמך המהווה תעודת זהות ותעודת לידה. ובאמת, המשמעות הראשונה של המגילה היא סמלית. לא בכדי היא נתפסת במסמך המכונן של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. 

מעמדה המשפטי של מגילת העצמאות:

"משמעות השינוי התפיסתי במעמדה המשפטי של המגילה, היא שהערכים המעוגנים בה הם ערכים מוגנים משפטית, המהווים את אבני היסוד של האומה הישראלית"

בניגוד למה שניסה עוה"ד בומבך לצייר בדיון, מגילת העצמאות היא כן בעלת משמעות משפטית. נכון הדבר כי בתחילה, מגילת העצמאות לא עוגנה באופן משפטי פורמלי, למרות שלא אחת נסמכו עליה בפסיקה הישראלית וראו בה ככלי פרשני ראשון במעלה – "מבטאת את חזון העם ואת האני המאמין שלו'…".

אלא, שעם חקיקת חוקי היסוד בדבר זכויות אדם בשנת 1992, מגילת העצמאות זכתה לתוקף משפטי ייחודי. שני חוקי היסוד הללו קובעים כי "זכויות היסוד של האדם בישראל … יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". (5)

לעובדה שלמגילה יש ערך משפטי, ישנם גם ביטויים רבים נוספים. לאורך השנים, הפסיקה, הדין הישראלי, והספרות המשפטית, נסמכו על היותה של המגילה – טקסט בעל אלמנטים משפטיים ומקור לפרשנות. גם אם גישתם שונה ואינה מציגה תמונה אחידה, כולם יסכימו כי מגילת העצמאות מהווה למעשה את "כללי המסגרת" "והרוח" לכינון חוקה בישראל. וכך היה ראוי שיישאר. 

אלא שבתקופה האחרונה אנחנו עדים לערעור כלל המרכיבים שחשבנו שהם-הם הבסיס המשותף שלנו כאומה וכמדינה.ולכן ראוי ונדרש שדווקא היום נקדם מהלך של עיגון חוק יסוד: מגילת העצמאות, כזה שיבטא את היותה פרק המבוא לחוקה הישראלית הנרקמת, הרוח העומדת מאחורי החוקה. כי אין לנו ברירה אחרת. 

מגילת העצמאות כראשית הפתרון לבעית החוקה הישראלית:

"שלחה להם אסתר לחכמים, כתובני לדורות"

הצעות לחקיקת חוק יסוד בהשראת מגילת העצמאות עלו כבר פעמים רבות ובתצורות שונות, כמו: שילוב המגילה כולה בחוק יסוד(6), שימוש במגילה תוך התאמות ושינויים(7), או עיצוב טקסט חוקתי חדש(8), יש מאין, בהשראת המגילה. אלא שהצעות אלו נדחו בטיעונים שונים לאורך השנים, כאשר העיקרי ביניהם היה כי אין צורך לעגן משפטית מסמך מכונן המקובל בצורה כה רחבה חברתית. 

אלא שימים אלו, לצערינו, חלפו. כל יום אנו עדים לניסיון לעקר מרכיבים יסודיים בהגדרות המדינה. ואם חשבנו כי מגילת העצמאות היא טקסט "שלא נוגעים בו" והוא זוכה לתמיכה וזהותית רחבה ביותר, הרי שאפילו זה נשמט תחת רגלינו. 

כצעד ראשון בונה אמון ציבורית וחברתית עלינו לנצל את גודל השעה ולקבוע לדורות מסמך מכונן אשר ישיב אלינו את הסיפור המשותף, של כולנו. לקבוע לדורות ולכתוב לדורות.

ברור לנו כי את השבר אי אפשר יהיה לפתור באמצעות מנהיג או קמפיין או פתרון קסם אחר. נדרש תהליך עמוק וארוך של איחוי, ריפוי, החלמה. ומה שחייב להשיק את התהליך הוא העמדתו של מסמך מכונן אשר יגדיר ויעצב את המדינה היהודית-דמוקרטית. 

אנו קוראים לקביעה לדורות – חקיקת חוק יסוד אשר יהיה מושתת על מגילת העצמאות –  ויהווה את פרק המבוא של החוקה הישראלית שתכתב. חוק היסוד החדש יגדיר את הסיפור הישראלי המשותף ויקבע את ערכי היסוד הישראליים ברוח מגילת העצמאות. 

 1. ראה ידידיה שטרן במאמר משנת 2018,  https://www.haaretz.co.il/opinions/2018-01-11/ty-article-opinion/.premium/0000017f-ef41-da6f-a77f-ff4fbc370000.

2. לפי בנדור, כללי המסגרת המוגדרים במגילה מבהירים כי קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית היא "המהות הבסיסית והמחייבת שנקבעה למדינה על-ידי מייסדיה"; ר' אריאל בנדור "המעמד המשפטי של חוקי-היסוד", ספר ברנזון, כרך שני, 143 (תש"ס).

3. ר' בפסיקת כב' השופט מזוז בבג"צ חוק הלאום; ר' גם יורם שחר "הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות" עיוני משפט כו 523 (תשס"ב-תשס"ג); ישראל דב אלבוים "מהו הסיפור של המגילה?", מתוך מגילת העצמאות עם תלמוד ישראל (עורך י' ד' אלבוים) 23 .(2019)

4. ר' אהרן ברק "מגילת העצמאות והכנסת כרשות מכוננת, ICON-S-IL Blog (22.3.2020). 

5. ראה סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וסעיף 1 לחוק יסוד: חופש העיסוק. 

6. דוגמה להצעה דומה הועלו כבר כהצעות חוק במסגרת הצעת חוק יסוד: מגילת העצמאות. גישה זהה הביע גם המכון הישראלי לדמוקרטיה בפרויקט "חוקה בהסכמה". 

7. דוגמה להצעה דומה הועלתה בעבר בידי המרכז לאסטרטגיה ציונית. לפי הצעה זו, המבוא לחוקה יכלול חלקים נכבדים ממגילת העצמאות, בפרט אלו הנוגעים לרקע ההיסטורי להקמת המדינה היהודית, ואת הסעיף הנוגע לזכויות אדם. עם זאת, פסקאות מסוימות הנעדרות רלוונטיות לעת כינון החוקה יושמטו.

8. דוגמה למבוא שכזה הוצעה בעבר על ידי פרופ' אמנון רובינשטיין בשנת 2004. במהותה, מבקשת הצעתו של רובינשטיין לקבוע כי חוקת המדינה תושתת על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו, ובהיותו בן-חורין, תוך כיבוד העקרונות המופיעים בהכרזה על הקמת המדינה כיהודית ודמוקרטית, וזכויות המיעוט הלאומי-ערבי (ומיעוטים נוספים) בישראל.  

(קרדיט לתמונה: לשכת העיתונות הממשלתית. DAVID BEN GURION FLANKED BY MEMBERS OF HIS PROVISIONAL GOVERNMENT READING THE DECLARATION OF INDEPENDENCE IN THE TEL AVIV MUSEUM HALL IN ROTSCHILD BLVD)

ֿ

ומבלי שנרגיש, קם בינינו קיר דמיוני. הוא נבנה בידיה הערמומיות של פוליטיקה מגזרית. ולמרגלות אותו הקיר, הזהויות שלנו התרחקו זו מזו. נדרשנו להחליט. ימין או שמאל. דתי או חילוני. ישראל הראשונה או ישראל השנייה. הקיר הדמיוני הזה, ניצב בלב מדינת ישראל היום. הוא מחלק את החברה שלנו מבפנים, ומטיל צל כבד על הרחוב המשותף. ואיפה שיש חושך, לא צומחים פרחים.

הגעתי לכאן מביתי בבנימינה. רגע אחרי שהוצאתי את השבת, ונשקתי לילדיי ויצאתי לדרך. את השקט המקודש של השבת, החליפו במהרה קולות הקיטוב שיצאו מהרדיו, בשעה שעשיתי דרכי בעליות לירושלים.

שוב – ביקשה ממני הפוליטיקה הישראלית לבחור. את דתייה או חילונית? ימנית או שמאלנית? ואולי חשוב מכל בימים אלו – את יהודית, או דמוקרטית? ואני רק רציתי לצעוק – אני גם זה וגם זה. אני נלחמת למענה יום יום, מתוך הבנה שהצלחתה הכרחית לעתיד ילדיי ולעתיד כולנו! 

אבל אני מבינה שאי אפשר להישאר בשיח על ערכים ובריתות, מבלי לעלות למישור המעשים. אי אפשר לדבר על החברה הישראלית כחברה הדורשת שינוי – מבלי לשאול איך כל אחד מאיתנו נדרש להשתנות. אנחנו צריכים לשלב כוחות בין כל מי שמאמין במדינה יהודית ודמוקרטית. לא רק יהודית. ולא רק דמוקרטית. ברית ציונית. גם וגם. 

בשנה האחרונה אני זוכה לנהל את תחום משפט וממשל במרכז מנור, מבית יוזמה המאה. את אותה הברית הציונית, אנחנו מנסים להפוך למציאות. כל יום אנחנו שואלים את עצמנו: איך מורידים את הקירות הדמיוניים שבינינו, ומרחיבים את הברית? איך מייצרים כאן חשיבה מורכבת ולא מכניעה? איך שומרים על הריבון מבלי להכניע את המיעוט? איך מעצבים מרחב יהודי של תרבות וזהות, ולא רק של הלכה וכפיה?

אנחנו ביוזמת המאה מאמינים שעל מנת להבטיח אחדות, יש להבטיח שהיחסים בין הרשויות ישקפו הוגנות והסדריות. ומכוח האמונות האלו – יצרנו אלטרנטיבה למהפכה המשפטית. 

מבלי להיכנס לסעיפיה, זוהי אלטרנטיבה שמכירה בכאבי הימין, וקשובה לתחושות בשמאל. אלטרנטיבה דמוקרטית הכפופה להחלטת הרוב, אך מחויבת לשמירה על זכויות הפרט והמיעוט, שומרת על עצמאות המערכות ומעגנת את זכויות הפרט והאזרח לאורה וברוחה של מגילת העצמאות! כן, יש אלטרנטיבה אחראית! 

למול המהלכים הדורסניים של הממשלה הנוכחית – חובתנו לא להסתפק במה "לא", אלא לדעת לומר מה "כן". להראות דרך מאוחדת. להציג פתרונות. ואפשר לעשות את זה. תראו את כולנו כאן, אנחנו כבר עושים את זה. 

אני נושאת תפילה שביום העצמאות ה-75 למדינת ישראל נזכה לומר:

ולתפארת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית!

לצפייה בנאום >>

השיח הציבורי אודות הרפורמה המשפטית שמקדמת ממשלת ישראל הוא שיח משברי – כל צד מתבצר בעמדותיו, מגייס מחנה, מפרסם נתונים חד צדדיים ונאבק על הנרטיב התקשורתי. מי שמחפש פשרה או מציאת קו אמצע דמיוני בין שני הצדדים, לא ימצא אותם במסמך הזה. 

אז מה אנחנו כן מציעים? לא הכנעה ולא פשרה. במקום זה, מתווה נכון וכלל ישראלי שמתחיל בהכרה בכשלים ששני הצדדים מזהים, הצבעה על כשלים ששני הצדדים מתעלמים מהם ושכולנו סובלים מהם. זה מאפשר לנו להביא הצעות אלטרנטיביות כדי להתמודד עם המשבר. 

מהם עיקרי הכשלים שהימין מזהה? מבלי שהוא נבחר על ידי הציבור, הפך את עצמו בית המשפט לריבון-על מעל שאר הרשויות. זוהי פגיעה מהותית בשיטה הדמוקרטית. עילת הסבירות הפכה להיות עילה שמחליפה את שיקול הדעת של הממשלה. השופטים לא מספיק מגוונים. השרים וגופי הממשלה אינם מרוצים מההגבלות הרבות שמטיל הייעוץ המשפטי על שיקול דעתם. אמון הציבור במערכת המשפט הולך ויורד. לאורך השנים נדחו בביטול כל הצעה לתיקון, שינוי והידברות.

מהם עיקרי הכשלים שהשמאל מזהה? בישראל אין חוקה. בית המשפט הוא הגורם היחיד המאזן את כוחו של הרוב. בית המשפט נושא את דגל השמירה על הערכים הליברליים, במיוחד לאור מאפייניה של החברה הישראלית המשוסעת. מערכת משפט עצמאית וחזקה היא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית  – גם כלפי פנים, וגם כלפי חוץ, בזירה הבינלאומית. 

הכשלים שלא מדוברים בשיח: סחבת בתיקים, מחסור בשופטים, חוסר אפקטיביות בעבודת הפרקליטות, פגיעה בזכויות עצורים ובעיות תקציב משמעותיות. עומס עצום שיש על מערכת המשפט פוגעת בכלל הנפגשים עם המערכת, ובאמון הציבור.

וזה לא מסתיים בכשלים של המערכת השיפוטית. האם יתר הרשויות מתפקדות בישראל כהלכה? האם הכנסת חזקה מספיק כדי לפקח על פעולות הממשלה? מסתבר שלא. בשנים האחרונות הפכה הכנסת לגוף החלש ביותר בין רשויות השלטון. היא נשלטת היום כמעט לגמרי על ידי הממשלה וכוחה בפיקוח על הממשלה הלך וירד. הבחירות החוזרות ונשנות שיצרו תחלופה גבוהה של מחוקקים חסרי ניסיון, ריבוי המפלגות, החוק הנורבגי, היעדר דמוקרטיזציה של המפלגות הגדולות, גודלה של הממשלה ובייחוד התהליכים הפוליטיים שמטרתם להתיש ולשחוק את הכנסת באמצעות דיוני המליאה והוועדות – אלו ואחרים הובילו לירידה משמעותית בעוצמתו וביכולות השפעתו של הכנסת כגוף דמוקרטי ייצוגי של העם. 

לאחר התבוננות אמיתית בכשלים ובתמונה השלמה, נציע אלטרנטיבות חדשניות:

בשלב הראשון – מענה אלטרנטיבי מפורט ומאזן לרפורמה המשפטית המושתת על איזון ותיקון ולא על הכנעה. התייחסות מלאה לסוגיות הרפורמה מופיעה במסמך המלא. חפשו: "מאזניים – איך מייצרים כלל ישראלי ליציאה מהמשבר החוקתי" של מרכז מנור מבית יוזמת-המאה. 

בשלב השני – אנו מציעים משהו רחב הרבה יותר הכולל שינוי כיוון – לא עוד כיפוף כוחות והחלשת המערכות השונות (כמו, ממשלה v.s בית המשפט העליון וממשלה v.s הכנסת), אלא מהלך של חיזוק כלל רשויות השלטון – רק כך מגיעים לאיזונים ובלמים נכונים לדמוקרטיה הישראלית, ומייצרים תיקון, שמועיל לנו האזרחים.  

התכנית שאנו מציעים היא כוללת ומקיפה את שלושת המרכיבים הבאים: 

1. כללי משחק: חקיקת "חוק יסוד: החקיקה" ותיקון חוק יסוד השביתה
2. חיזוק 3 הרשויות: חיזוק כוחה של הכנסת אל מול הממשלה ולא רק אל מול בית המשפט
3. עיגון חוקתי: עיגון זכויות יסוד המפורטות במגילת העצמאות

את המסמך המלא על תכנית "מאזניים" ניתן לקרוא כאן>>

ניתן לצפות בהרצאתה של ד"ר רעות פינגר דסברג כאן –

סיפור מדרש קדום על חוני המעגל מספר כיצד ראה אדם בצד הדרך שותל עץ חרובים, ושאל אותו מדוע הוא נוטע עץ חרובים: "הרי ידוע שעץ כזה נותן פירות רק אחרי שבעים שנה, ועם כל הכבוד – כנראה שאתה לא תהיה פה כדי לאכול אותם", אמר לו.

"גם אני מצאתי כאן עולם שלם של חרובים", ענה לו האיש, "אני נוטע אותו לדורות הבאים וכשם שאבותיי השאירו לי חרובים, כך גם אני משאיר לילדיי". 

גם ילדינו, דורות העתיד, ימצאו כאן עולם שלם – אך בעוד שהסיפור היפה עוסק בחרובים, הסיפור הטרגי שלנו, עוסקים בקברים, במצבות ובמאות בתי עלמין.

בעיצומו של תהליך המשא ומתן הקואלציוני, פורסם כי במסגרת ההסכם בין הליכוד ליהדות התורה תינתן האפשרות למשפחת הנפטר לבחור האם יקבר על הקרקע ולא בקומות, כפי שנהוג לעשות היום בבתי עלמין גדולים וצפופים. "קבורת שדה", בעגה ההלכתית מקצועית.

ההסכם בין הליכוד ליהדות התורה היה הסכם עם סעיפים רבים, ואיכשהו הסעיף הזה לא זכה לתשומת לב תקשורתית, אך הוא אחד הסעיפים שמבטאים את הלך הרוח המסוכן ששוטף את החברה הישראלית – חוסר ראייה לטווח רחוק. מגזריות. פופוליסטיות. 

אוכלוסיית ישראל גדלה. ובהתאם למחזור החיים, גם התמותה גדלה. לפי דוח מבקר המדינה לשנת 2020, בישראל של היום מתים כל שנה 44,000 איש. הקבורה היום מתפרסת על  12,400 דונם, כאשר רק כ-21% מהנקברים בשנים 2017-2015 נקברו בקבורה רוויה (קבורה על קומות). לאורך הדוח, המתפרס על 182 עמודים, סוקר המבקר את המצב העגום של הקבורה בישראל, ומזהיר באופן נחרץ מפני מחסור עתידי במקומות קבורה בעתיד. 

ביטול הפתרונות הקיימים של קבורה בקומות רק תגדיל את שטחי בתי העלמין בצורה בלתי אחראית. קבורת שדה מייצרת כאן בתי עלמין שצריכים עוד ועוד מקום. בגוש דן וכך גם בכל הארץ – אין מקום. פשוט אין. לנוכח משבר הדיור והצפיפות הגוהה, עוד ערים שלמות של בתי עלמין זה בטח לא הפתרון. קבורת שדה זאת פריבילגיה העיוורת לדורות הבאים, עיוורת למצוקת המקום הקיימת, וחסרת כל לגיטימציה פרקטית.

"אבל ההלכה מחייבת", יאמרו אותם לוחמי קבורת השדה. ובכן, היא לא. קבורה על הקרקע איננה מחויבת הלכתית. עוד מימי המשנה והתלמוד התמודדה גם ההלכה עם מצוקת מקום. מתוך החלטה של העדפת החיים על פני המתים, נוצרה שיטה הלכתית של קבורה שאינה תופסת מקום. סליחה על התיאור הגרפי, אבל זה הולך בערך ככה: הנפטר נקבר באדמה בקבורת שדה רגילה בטקס יהודי, אך ללא הצבת מצבה. לאחר כשנה מלקטים את עצמות הנפטר למתחם גלוסקמאות (תיבות) סמוך, למנוחת עולמים בחלקה משפחתית. זו היא השיטה היחידה שהייתה נהוגה בזמן המשנה והתלמוד והיא-היא הייתה הקבורה ההלכתית.

אז בואו נחסוך את הסיפור הדתי-הלכתי, ונפסיק להתבצר מאחוריו. מה גם, שלהשקפתי התורה היא תורת חיים היא, וכדאי שתהיה פה קצת יצירתיות הלכתית כזו שתתחשב ברוח הזמן, המקום, וברצון להיטיב עם הדורות הבאים. להשאיר להם עצים. ולא קברים. 

ואתם יודעים מה, קבורה היא רק מקרה בוחן לראייה מגזרית, כוחנית, פופוליסטית – שאינה רואה את טובת הכלל, את טובת המדינה, את טובת החברה, אינה רואה מעבר לצורך פופוליסטי של הכאן והעכשיו, אינה את העתיד של ילדינו והיא תאבד את כולנו. לפחות יהיה לנו מקום להיקבר. אם לא נשאיר חרובים, אז לפחות קברים.