מחבר: רותם אורג

אין קלישאה חלולה יותר, ומוצדקת יותר, מאשר "למען עתיד ילדינו" – הבטחות, חלומות, שאיפות ורפורמות בכל תחום ומכל הקשת הפוליטית חולקו על בסיסה, שהרי אין דבר שפורט על נימי הרגש יותר מאשר הילדים שלנו. אבל בה בעת, למציאות יש תוכניות משלה: רוב מכריע של הפוליטיקה מוקדשת לטווח הזמן המיידי, למושב הכנסת הקרוב במקרה הטוב או למחזור החדשות הקרוב במקרה הרע. אז כן, נעשה הכל למען עתיד ילדינו – אבל כמה זה אפשרי, בשעה שהמערכת שבסופו של דבר תעצב אותו, משקיעה את כל  כולה בהתמקדות בהווה?

לא סתם חרטה הכנסת את עקרון הייצוגיות כעקרון בסיסי בדמותה. כבית הנבחרים תפקידה לשקף את רצון העם. הייצוגיות מבטיחה שקולות שונים ישמעו, ושיהיה מי שידאג לאינטרסים של הקבוצות השונות בחברה הישראלית. זאת אבן יסוד בדמוקרטיה, העולה תדיר בסוגיות של ייצוג נשים ומיעוטים. אבל שיח בדבר ייצוגיות דורית כמעט ואינו קיים, ולדורות העתיד – צעירים מתחת לגיל 18 ואלה שעדיין לא נולדו – אין נציגים בכנסת. לא ניתן להיבחר לכנסת מתחת לגיל 21, וגם ח"כים צעירים הם נדירים במשכן.  כך נוצר מצב שבו רוב מכריע של מקבלי ההחלטות לא לוקחים בחשבון את השיקולים שיהיו רלוונטיים לאזרחי המדינה בעוד עשרים, שלושים וארבעים שנה, אזרחים שאין להם נציגות פוליטית ואין מה שישמיע את קולם. בפרט בעידן של שינויים מואצים – מהפכות טכנולוגיות, שינויי אקלים, שוק עבודה דינמי, השינויים בצרכים הפדגוגים וגלובליזציה במשבר – השיקולים האלה רלוונטיים מאי פעם, ונעשים רלוונטיים יותר ויותר מיום ליום.

נסיונות מעניינים נעשו בעבר על מנת להכניס את החשיבה על הדורות הבאים לפעילות הכנסת והחקיקה. בתחילת שנות ה-2000 ביקש שר המשפטים-דאז יוסף (טומי) לפיד ז"ל למנות את "נציב הדורות הבאים" כנציגו הרשמי של דור העתיד בפרלמנט הישראלי. הנציב זכה לסמכויות מופשטות בלבד כגון הזכות לנכוח בכל דיון שיהיה רלוונטי לדורות הבאים, לייעץ לכנסת לגבי השלכות חקיקה ולצרף חוות דעת, אבל היה נעדר סמכויות "עם שיניים": אחרי קדנציה אחת של השופט בדימוס שלמה שהם, שלא אופיינה בתרומה משמעותית לחקיקה, לא מונה נציב נוסף והנציבות פורקה הלכה-למעשה.

שני עשורים אל העתיד, וראש מפלגת "צעירים בוערים", העתודאית הדר מוכתר (שמחויבת בגיוס צבאי ושהיא צעירה מדי מכדי להיבחר לכנסת) הרימה קמפיין תקשורתי מקיף על יוקר המחיה ועל הקשיים הכלכליים של צעירים בישראל. למרות שלא יכלה להיבחר, מוכתר ביקשה להשמיע קול שנעדר מהשיח – קולם של צעירים מוטרדים, שלא מרגישים שיש מי שמבין ומכבד את האינטרסים שלהם ושלא מבינים למה לבזבז זמן על וויכוחים פוליטיים מופשטים כמו פסקת ההתגברות, עתיד השטחים או מהי "מדינה יהודית".

עם כל ההבדלים, הן לפיד והן מוכתר נגעו בסוגיה חשובה: מי מייצג את מי שלא יכול להיות מיוצג? ולא פחות חשוב מכך – איך מייצגים? מינוי נציב, בעל מוניטין ומקצועיות וצוות, אולי נוסך הילה של יוקרה במשימה החשובה לדאוג "לעתיד ילדנו" אבל הופך אותו לנמר של נייר כל עוד אין לו יכולת להשפיע ישירות על חקיקה ומדיניות – ואין מה לצפות שהכנסת, אחד הפרלמנטרים החלשים בעולם מלכתחילה, תחליש את עצמה עוד יותר לטובת נציב. מנגד, קמפיין ציבורי – ובפרט קמפיין צבעוני, פרובוקטיבי ופופוליסטי כמו של מוכתר – הוא מצוין בהעלאת הסוגייה לתודעה הציבורית אבל מעורר באופן טבעי אנטגוניזם וזלזול, ואם אינו מתורגם למנדטים הוא נשאר ברמת הקמפיין ולא מוביל לשינוי מדיניות ותכנון.

ברוח ה-"גם-וגם", נדרש פתרון הוליסטי והיברידי: בדומה לנציב שמינה לפיד, יש לבנות צוות מומחים מקצועיים ובעלי-שם שידעו לשים על השולחן פתרונות קונקרטיים להורדת מחירי הדיור, למאבק ביוקר המחיה והפיכת לימודים גבוהים לנגישים לכולם. את פעולת הצוות יש ללוות בקמפיין עממי, פופוליסטי לעתים, שיוכל לא רק לרתום אליו את המוטבים המרכזיים שלו – צעירים בישראל – אלא גם את הציבור הרחב. ולבסוף, לקמפיין צריכה להיות "רגל מסיימת" שנעדרה הן ממאמצי לפיד והן ממאמצי מוכתר – נציגות פוליטית מחויבת לעקרונות ולפתרונות שקידם ההסכם, שתוכל להפוך אותם מהבטחות למציאות.

שלוש וחצי שנים אחרי שישראל הלכה למערכת הבחירות הראשונה, נראה כי הפלונטר הפוליטי בא לסיומו – גוש נתניהו השיג 64 מנדטים, מה שיאפשר ליו"ר האופוזיציה (בינתיים) להרכיב ממשלת ימין יציבה שתחזיק מעמד ארבע שנים. לכאורה, הדבר אמור לאפשר תכנון וקידום תוכניות אסטרטגיות, רפורמות עומק בחברה ובממשלה והיערכות של ישראל לאתגרי העתיד – אך בפועל, במקום להתעסק באסטרטגיה עוסק כל השיח הפוליטי בטקטיקה: איזה רפורמות של ממשלת בנט-לפיד יבוטלו, מי ימנה את הרב הראשי ומי יקבל את תיק המשפטים. 

עם כל הכבוד לטקטיקה, ישראל היא מדינה קטנה עם בעיות גדולות: 

• קריסת מערכת הבריאות: כל חורף הצפיפות בבתי החולים עולה על 100%, ותוחלת החיים העולה והילודה הגבוהה – תופעות מבורכות בפני עצמן – מגדילות את העומס על המערכת. 
• משבר האקלים: המזרח התיכון מתחמם בקצב כפול מהממוצע העולמי, וכיוון שאנחנו חיים באזור חם ויבש מלכתחילה, אירועי מזג אוויר קיצוניים צפויים להכות בו בעוצמה יוצאת דופן. 
• מערכת החינוך נכשלת: בוגרי תיכון לא מקבלים כלים ראויים לשוק העבודה במאה ה-21 ולומדים לשנוא את מדעי הרוח; תלמידים משבטים שונים לא מכירים איש את אחיו; ואין מורים ומנהלים. 
• משבר הדיור: מחירי הדיור זינקו ב-6.3% בממוצע מדי שנה, וכדי לרכוש דירה ב-2022 יש להשקיע 203 משכורות – לעומת 177 שנדרשו ב-2012. 
• מספר כלי הרכב על הכביש הוכפל בעשרים שנה, בשעה ששטח הכביש הסלול עלה רק ב-50%.

אלו לא נובעים מכישלון של ממשלה זו או אחרת, אלא מחוסר תכנון אסטרטגי לטווח הארוך: ממשלות ישראל לא הגדירו חזון לישראל בעשורים הקרובים. 

חוסר התכנון לא נובע מרשעות או עצלות של נבחרי הציבור שלנו, אלא מכשלים של המערכת השלטונית השלטונית: 

• אגף תקציבים שבמשרד האוצר הוא הממונה היחיד על התכנון, שכן הוא שולט במנגנון הקצאת המשאבים.
• תוכניות העבודה של הממשלה הן משרדיות, חד-שנתיות ולא תמיד מקושרות לתקציבים. 
• משרד רה"מ, באמצעות המועצה הלאומית לכלכלה לא פועל כאסטרטג הלאומי. 
• מנגנוני הביצוע (גיוס כוח אדם, רכש והוצאה לפועל) הממשלתיים הם איטיים ומסורבלים. לדוגמה, מינוי ראש אגף במשרד ממשלתי יכול להימשך גם שנה, במהלכה מועמדים איכותיים יכולים למצוא משרה אחרת.

הדברים שתורמים לכל אלו הם חוסר היציבות של המערכת הפוליטית, והתרבות הפוליטית בישראל שמקדשת הישגים מהיום-למחר: שר יודע שכדי להיחשב כהצלחה הוא צריך להביא הישגים מהר, ולכן אין לו תמריץ לקדם תכנון אסטרטגי לעשור הקרוב – כי הוא לא יהיה שם לקטוף את הפירות. כך למשל, ראה"ם לשעבר נפתלי בנט, בתור שר חינוך, ביקש להכפיל את מספר הזכאים לבגרות בהיקף 5 יחידות במתמטיקה – למרות שמדובר בפרויקט עם השפעה שולית בלבד על מערכת החינוך.

למרות זאת, יש כמה גופים בישראל שמצליחים לבצע תכנון אסטרטגי: צה"ל והוועדה לתכנון ותקצוב של המל"ג מפעילות ומיישמות תוכניות רב-שנתיות, אך הן מוצלחות בכך דווקא בשל התקצוב הרב-שנתי שלהן (וזה לא המקרה ברוב המשרדים בממשלה). תכנון אסטרטגי הוא קריטי להצלחתה של מדינה בעולם, וכמה מהמדינות המשגשגות במערב מפעילות מנגנוני תכנון אסטרטגי: 

• בפינלנד קרן SITRA מופעלת באופן ישיר על-ידי הפרלמנט ומבצעת מחקרים ועבודות חיזוי, לצד מימון גופים המקדמים את עתידה של פינלנד בתחומי הקיימות והסביבה. זוהי קרן ממלכתית הפועלת כגוף עצמאי ובשיתוף עם גופי התכנון של המדינה. 
• בבריטניה פועלות סוכנויות ביצוע עצמאיות (Executive Agencies) המופקדות על ביצוע תפקידים ממשלתיים, במסגרת מדיניות ומשאבים הנקבעים בידי המשרדים. הסוכנויות נותנות דין וחשבון לשרים, שכן השרים נתונים לאחריות התפעולית.
• בסינגפור מפעילה הממשלה מכוני מחקר שמלווים את העשייה הממשלתית.
• בארה"ב המועצה לביטחון לאומי, שפועלת ישירות תחת הנשיא, מגבשת אסטרטגיית ביטחון לאומי שמגדירה את החזון וסדר העדיפויות של ארה"ב.

מרכז מנור גיבש, בעבודה משותפת עם כמה ממקבלי ההחלטות הבכירים בישראל, שורת תוכניות אופרטיביות לשינוי המערכת הממשלתית, במטרה לייעל את תהליכי התכנון האסטרטגי והביצוע של הממשלה:

1. חוק אסטרטגיות לאומיות: חוק שיחייב את הממשלה הנבחרת, בהובלת ראש הממשלה, לגבש אסטרטגיה לאומית שתגדיר חזון וסדר עדיפויות בנושאים כלכליים וחברתיים. האסטרטגיה לא אמורה להחליף את תוכניות העבודה הממשלתיות של כל משרד בנפרד אלא להכווין אותן.
2. עיגון בחוק של המועצה הלאומית לכלכלה, חברה וסביבה: עיגון בחוק של המעמד והסמכויות של המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראה"ם. כיום במועצה יש שדרה מקצועית של מומחים, אבל ללא סמכויות ברורות וללא השפעה על תוכניות אסטרטגיות – כך שהמומחיות של היושבים בה לא יכולה להיתרגם לתוכניות אסטרטגיות שיזניקו את כלל המשק קדימה. 
3. חיזוק הכנסת: גם בהינתן תוכניות אסטרטגיות חשוב לוודא שאלה מבוצעות כמו שצריך – וכאן דרוש לחזק את יכולות הפיקוח של הכנסת בתור הרשות המחוקקת. בפרט, יש לוודא כי תוכניות אסטרטגיות יוצגו בפני הכנסת (והציבור) ותינתן לחברי הכנסת הזדמנות להשפיע על התוכניות.

תכנון אסטרטגי הוא מחויב המציאות כי בלעדיו הממשלה פועלת באופן ספוראדי – אין קביעה מסודרת של מה באחריות המדינה ומה באחריות הרשויות המקומיות והקהילות (עקרון מפתח של ה-50/30/20) ואין סינרגיה חכמה בין הממשלה לבין המגזר הפרטי והחברתי. במילים אחרות, מי שלא מתכנן – צפוי להיכשל, ומול האתגרים שישראל ניצבת מולם כישלון לא בא בחשבון.