מחבר: תהלה פרידמן

רבי שמואל בר נחמן פתח: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת" (ירמיה כט, יא) –

שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא היה בורא אורו של מלך המשיח.

(בראשית רבה פה, א)

הניצחון של גוש תומכי נתניהו במערכת הבחירות האחרונות עורר תחושות של כאב, דאגה ואפילו חרדה בקרב ישראלים רבים: ערבים, אנשי שמאל, אנשי מרכז יהודי-דמוקרטי וגם אנשי ימין ממלכתי. הממשלה החדשה מתאפיינת בהומוגניות, בהעדר מוחלט של איזונים פנימיים, במיעוט נשים ובסדר יום המסתייג מבלמים משטריים. המילים שפעם הגדירו את מדינת ישראל, "יהודית" ו"דמוקרטיה", מתעצבות מחדש על ידי חלק ניכר מחברי הממשלה. המושג "יהודית" נתפס כשווה ל"הלכתית", תוך מזעור הרכיב הלאומי – כפי שבא לידי ביטוי בדרישה לביטול סעיף הנכד בחוק השבות, לפגיעה בזרמים שמייצגים את רוב העם היהודי בתפוצות או בעובדה שרק אחד מראשי המפלגות שירת בצבא – ואילו המונח "דמוקרטית" מתמצה לעקרון "הרוב קובע" וליכולת להעביר שלטון ללא אלימות. וזהו. כלומר: דמוקרטיה נוסח הונגריה או תורכיה, ללא מחויבות לשוויון אזרחי או מגדרי ולהגנה על חירויות הפרט ועל זכויותיהם של מיעוטים. בתנאים כאלה קל להבין את המתיחות בקרב מי שחרדים לשלומם ועתידם של נשים, ערבים, להט"בים, בעלי צרכים מיוחדים, ולמעשה – כל מי שאינו "הרוב". מובנת גם הדאגה ליכולת המעשית להגן על ביטחון המדינה בתנאים של הרחבת התמריצים להעדר גיוס או לגיוס מקוצר, ולעתיד הסולידריות והקשרים בין מדינת ישראל לבין העם היהודי שמחוץ לה.

אולם יש מאפיין חשוב נוסף של חלקים רחבים בקואליציה שאמור להדאיג את מי שחרד לעתידו של המפעל הציוני: דחייה מוחלטת של הממלכתיות והאצת תהליכי התמגזרות. בשורות הבאות אבקש לתאר מהי ממלכתיות בעיניי, מה המשמעות של דחייתה, מהם תהליכי ההתמגזרות שאני צופה שיתרחשו בשנים הקרובות, וכנגדם – מה האלטרנטיבה אותה צריכים לקדם אנשי המרכז המבקשים לכונן בישראל מדינה יהודית-דמוקרטית.

הפסדנו בצדק

לפני הדיון בממלכתיות אני מבקשת להגיד בפה מלא: הגיע לנו להפסיד. אנחנו, מחנה המרכזי היהודי-דמוקרטי, הפסדנו בצדק. לא רק בגלל התארגנות פוליטית לקויה וחוסר יכולת לשתף פעולה, אלא בשל שלוש סיבות מרכזיות נוספות:

ראשית, לא השכלנו לכונן בישראל מחנה מרכז יהודי-דמוקרטי מגוון ופוזיטיבי, כזה שיודע בעד מה הוא נאבק ולא רק למה הוא מתנגד; מחנה שיש לו חזון גדול, שפה, הגות, מנהיגות וסדר יום ברור העוסק באתגרים הגדולים של ישראל וגם בחיי היומיום של אזרחיה. ל"ממשלת השינוי" היוצאת, שחלק ניכר מחבריה היו אנשי מרכז יהודי-דמוקרטי, היו הישגים משמעותיים ופורצי דרך: היא חוללה רפורמה בטיפול בבעלי צרכים מיוחדים וביחס לבריאות הנפש; היא רשמה שיא של עשרות שנים בהתחלות בנייה; היא הסדירה את מנגנון הפרישה לפנסיה של נשים ובכך הסירה חשש מקריסת קרנות הפנסיה; היא עיצבה משוואה חדשה מול עזה ששיפרה את המצב הביטחוני ב"עוטף ישראל": הרחבת היתרי העבודה ושיפור הכלכלה הפלסטינית מכאן ומדיניות תקיפה שאינה מכילה "טפטופי" טילים מכאן, וכן הישגים נוספים ורבים (לצד, כמובן, נושאים שהיא לא השכילה או לא הספיקה לטפל בהם).

עם זאת, דבר אחד מרכזי נעדר מן הממשלה הזאת: סיפור. לא התגבשה הצעה לסיפור משותף, ציוני, פוזיטיבי, רחב ומעניק משמעות. מתבקש לטעון שהסיבה לכך היא התלות במפלגת רע"מ או בגורמים במפלגת מרצ שלא מזדהים עם הרעיון היהודי-דמוקרטי, או בשונות הגדולה בין חברי הממשלה שהקשתה על גיבוש "סיפור" משותף. אך גם אלה אינם מסבירים את היעדרו של סיפור-מעניק-משמעות בזמן מערכת הבחירות. אף אחת מהמפלגות של גוש השינוי לא הציעה הצעה פוזיטיבית לישראל יהודית-דמוקרטית.

הסיבה השנייה להפסד היא שהסיסמה "רק לא ביבי" נתפסה על ידי תומכי נתניהו כחרם על מצביעי הליכוד, המהווים אחוז גדול ומשמעותי מהשדרה המרכזית של הציבור הישראלי היהודי-ציוני. באופן אישי, הייתי שותפה בהקמת הקואליציה שבה הפרנו את הבטחת הבחירות שלא לשבת עם נתניהו, ותמכתי במהלך הזה. לשם הקמת ממשלת האחדות ספגנו ביקורת ציבורית וגילויי שנאה, רק כדי שנתניהו יפרק אותה מאוחר יותר בסירובו העיקש להעביר תקציב, תוך דחיפת המדינה לכאוס מסוכן בלב ימי הקורונה. אני מציינת זאת כדי להבהיר כי לא מדובר בחרם על נתניהו וכי את השיעור שלפיו להסכמי אחדות עם נתניהו אין ערך – חוויתי על בשרי.

עם זאת, בתנאים שנוצרו, הסירוב של גוש השינוי לשבת עם נתניהו יצר את הלגיטימציה לבחירתו לטפח את מפלגת "עוצמה יהודית" ולהביא להפיכת הלאומנות לכוח פוליטי מרכזי בחברה הישראלית. לפני הבחירות כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי שאני מייחלת לתוצאה של 60–60, שתכריח אותנו להקים ממשלת אחדות ציונית. לאור צלקות העבר חשבתי שניתן יהיה לשכנע שההוגנות מחייבת שבפעם הזו לא נתניהו יהיה הראשון ברוטציה אלא גנץ או לפיד, שיכהנו בראשות הממשלה עד לסיום משפטו. קיוויתי שממשלה כזו תוכל להניע תהליך ריפוי ואיחוי של שברי החברה הישראלית לאחר חמש מערכות בחירות רוויות שיסוי ואלימות; שנתחיל להתמודד עם כאב השסע העדתי שמפלג אותנו; שנוכל למנוע את מסירת ההגה הלאומי לידי כוחות לאומניים וחרדיים. אולם, יש להודות שהקריאה הזו לא זכתה לפופולריות, ושלשני הצדדים לא היה רצון לשבת יחד. לדעתי, למרות ניסיון העבר הכואב, "רק לא ביבי" הייתה טעות שדחפה ציבור מסורתי ומתון לידי מפלגות שהמתינוּת והמחויבות ל"יחד" הישראלי מנוגדת לכל מהותן.

הסיבה השלישית להפסד היא ששתיים משלוש המפלגות המרכזיות המייצגות כרגע את התפיסה היהודית-דמוקרטית ('יש עתיד', 'המחנה הממלכתי' ו'הליכוד', שלפחות חלק מנציגיה – ובוודאי חלק ניכר מבוחריה – נאמן לתפיסה הזו) נעדרות מנגנוני דמוקרטיה פנימיים. עובדה זו מגבילה מאוד את הגיוון הפנימי במפלגות הללו ואת מידת הייצוגיות שלהן. יתרה מזאת, היא יוצרת פער גדול מדי בין אידאולוגיה לסוציולוגיה. אי אפשר להתחייב באמת ל'יהודית-דמוקרטית' כאשר רוב מוחלט של המצביעים הם חילונים מהמעמד הבינוני והגבוה, הגרים במרכז הארץ ומזדהים יותר עם הרכיב הדמוקרטי מאשר זה היהודי, ואת מעגלי ההצבעה אי אפשר להרחיב ללא פתיחת שורות אמיתית של נציגי המפלגה.

אם כן, הגיע לנו להפסיד. אבל כאמור, מחיר ההפסד שתשלם המדינה עלול להיות הרה גורל, יותר מכול בשל הפירוק הסופי של הרעיון הממלכתי.

מהי ממלכתיות?

ממלכתיות היא פרדיגמה שפותחה על ידי בן-גוריון במאה הקודמת.[1] בתחילת הדרך שימש המונח 'ממלכתיות' באופן פשוט כשם עצם המתאר שייכות למדינה, כמו למשל בתיוג של בית ספר כ'בית ספר ממלכתי'. במקום המילה "לאומי", שבה נעשה שימוש במדינות שהלאום ניצב בהן במרכז (למשל: 'מוזיאון לאומי'), ובמקום המילה "ציבורי", הנפוץ במדינות אחרות בהן האזרחות היא המגדיר הבלעדי של המשותף (למשל: 'חינוך ציבורי') – יצר בן-גוריון את המונח "ממלכתי". בעומקו רומז המונח לכך שייתכן מצב שבו הזיקה של האזרחים כלפי המדינה היא שתאחד אותם ותיצור קשר פנימי ביניהם, למרות קיומן של זיקות אחרות – לאומיות, דתיות, עדתיות – המבדילות ביניהם.

בהמשך הדרך קיבל המונח "ממלכתיות" משמעות מעט אחרת, של תודעת ריבונות ואחריות, תודעה המכוננת מדינת חוק בת קיימא, המושתתת על דמוקרטיה ועל אחריות אזרחית הדדית. בשלב הזה, רעיון הממלכתיות נתפס על ידי בן-גוריון ותומכיו הן כתנאי להקמת מדינה יהודית ריבונית והן כחלק ממטרת הקמתה. הם האמינו שרק תודעה ממלכתית, תודעה של ריבונות ואחריות, תוכל להניע מעשים שיביאו לכינונה של מדינה ושל חברה אזרחית שתישא אותה. רק ממלכתיות כזו תאפשר לנדחי ישראל, הרגילים לחיות כמיעוטים נרדפים, להתכנס וליצור חברה יהודית עצמאית, שוחרת חוק וסדר, המבוססת על חזון הנביאים.

לא מדובר היה בתאוריה בלבד אלא בפרדיגמה שהעמידה שלוש דרישות מרכזיות:

• הצבת המדינה מעל המחנה או המגזר. מכאן נובע הצורך בפירוק הפלמ"ח ובטיפול האגרסיבי ב'אלטלנה', ובמקומם יצירת מונופול על הכוח הצבאי בידי המדינה; ביטול הזרמים בחינוך ויצירת החינוך הממלכתי; פירוק לשכות העבודה של תנועות הפועלים והלאמתן; ועוד. כידוע, המעבר מ"תנועתיות" ל"ממלכתיות" נאכף ביד רמה ובאלימות לא מבוטלת על כל הציבור הציוני.
• הממלכתיות חייבה את אנשי השירות הציבורי של המדינה הצעירה, שעד אתמול ייצגו תנועה פוליטית ספציפית, להפנים כי מעתה הם פועלים לטובת האינטרסים והצרכים של כלל האזרחים. הממלכתיות נתפסה כאופי המבוקש של המוסדות המתגבשים ועיצבה תודעה שלפיה מדינה דמוקרטית חייבת לפעול בצורה שוויונית ואוניברסלית, תודעה שגם היא לא הייתה טריוויאלית או טבעית להמוני בית ישראל.
• בשם הממלכתיות פותחו נאמנות, הזדהות, השתתפות ואחריות של האזרחים כלפי המדינה וכלפי אזרחים אחרים. בהשראתה טופחה הדת האזרחית הישראלית: מערכת סמלים וטקסים המכוננת זיקה ישירה של האזרחים כלפי המדינה, שלא בתיווך תנועה אידאולוגית מסוימת. אמנם מדובר היה בדת לאומית יהודית, אך הייתה זו יהדות מחולנת, מתוכה נבחרו אך ורק החלקים שיש בכוחם ללכד את האוכלוסייה היהודית סביב סמליה ומוסדותיה של המדינה, תוך התעלמות מאחרים שאינם משרתים מטרה זו.

הממלכתיות הייתה התשובה של בן-גוריון לשני אתגרים יהודיים: מצד אחד לפלגנות היהודית הממארת, כלומר הכישלון היהודי המתמשך ליצור לכידות לאומית מספקת בכדי להגן על האינטרסים הלאומיים הבסיסיים ביותר, ומצד שני להרגל לחיים כקהילת מיעוט, שהקשה על מעבר לתודעת ריבונות.

כשהחילוניות הופכת למגזר

הכשלים של הממלכתיות וגם ההתפרקות ההדרגתית שלה, לצד השינויים הדמוגרפיים האדירים שהתחוללו בחברה הישראלית, כבר תוארו ונותחו מעל כל במה אפשרית.[2] אני מדלגת אפוא מבן-גוריון אל ישראל של שנת 2023 ואל הממשלה החדשה. נדמה שהתפרקותה של הממלכתיות מואצת עתה בשני מובנים. ראשית, ביחס למוסדות הממלכתיים, הנתפסים היום לא כשומרי אכיפת החוק והשוויון אלא כאיום על "רצון העם", כ"דיפ-סטייט", כזוטות המפריעות למנהיג למשול. שנית, אנו עדים לביטול העליונות של הטוב המשותף על האינטרסים של המגזר; סדר העדיפויות התהפך, ועתה המגזר חשוב מן הטוב הכללי, הממלכתי.

נכון לרגעים אלה מסתמן שבכוונת הממשלה החדשה להכפיל את קצבאות האברכים, להקטין את התמריצים להשתלבות בשירות צבאי או בשוק העבודה, להגדיל את תקציב מוסדות הפטור שאינם מלמדים לימודי ליבה, להגדיל קצבאות ולבטל מהלכים (מינוריים) שביקשו לחזק את הפרט החרדי אל מול המׅשטור הקהילתי, כמו ניוד המספרים הכשרים שהוביל יועז הנדל כשר התקשורת. משמעותם של כל אלה היא העמקה של המגזריות החרדית. במקביל יש כוונה לטפח את החינוך המוכר שאינו רשמי החרד"לי, שהוא חצי ציבורי וסגרטיבי, ולהשוותו לחינוך הממ"ד המפוקח והאינטגרטיבי, וכן להגדיל את מימון עולם הישיבות הגבוהות החרדי-לאומי. גם כאן מדובר בטיפוח וריפוד המגזריות.

מהלכים אלה מרחיבים עוד ועוד את המסלול שבו אנשים אינם יכולים להשתלב בשוק התעסוקה המודרני. יש להם משמעות כלכלית אדירה, הם מטילים צל כבד על היכולת של ישראל להמשיך להיות מדינת עולם ראשון וממשיכים לשחוק את ההוגנות הבסיסית של החוזה החברתי בישראל. אולם מעבר לכך, התוצאה המתבקשת שלהם תהיה התמגזרות של הציבור החילוני. בתוך ציבור זה, שבמשך שנים לא תפס את עצמו כמגזר אלא כהגמוניה, כמבוגר האחראי של המדינה, מתחילים להישמע קולות רמים של צורך בהפיכתם למגזר והתייחסות אל עצמם כמיעוט. כך, לדוגמה, נחשפתי בשבועות האחרונים ליוזמות להקמת "מסלול ישיבות הסדר חילוניות", בעלות מסלול שירות מקוצר בדומה לדגם הדתי הקיים, או הקמת זרם חינוך חילוני עם מועצה האחראית על תכניו ואוטונומיה ניהולית, בדומה לדגם של החינוך הממלכתי דתי. ההצעות מקודמות כבר כמה שנים, אולם באופן טבעי בשבועות האחרונים הן צברו תאוצה.

ההצעה מרחיקת הלכת מכולן היא מעבר למבנה ממשלתי פדרטיבי של קנטונים, שלפיו יתקיימו בישראל 3–4 קנטונים (לא גאוגרפיים אלא רשתיים), כשכל אחד מהם מציב תנאי אזרחות שונים, גובה מיסים ומספק לתושביו בריאות, חינוך, רווחה ותרבות. כך, למשל, בקנטון אחד ישרתו בצבא שלוש שנים וילמדו לימודי ליבה מפוקחים, באחר לא ילמדו לימודי ליבה אך כן ישרתו בצבא, וכן הלאה. כל ישראלי יבחר את החובות שהוא ממלא ואת רמת השירותים שהוא מקבל, כאשר הביטחון והתשתיות ימומנו על ידי הקנטון הציוני (שגם היום נושא במימון שלהם). נקל לתאר שהקנטון המשרת בצבא ולומד לימודי ליבה מלאים ומפוקחים ייהנה מתל"ג ורמת שירותים מהגבוהות בעולם, ואילו האחרים יצטרכו לגבש מדיניות שתתאים את רמת ההכנסה ליכולת אספקת השירותים שלהם. נכון, הרעיון נשמע מופרך, אך הוא מקודם על ידי אחד הכלכלנים הרציניים והבכירים בישראל, ובעיקר מעיד על הלך הנפש ועומק התסכול בקרב משלמי המיסים והמשרתים בצבא לנוכח ההכרח לממן את מספרם הגדל והולך של אלה שאינם עושים כן, בעידוד הממשלה. לא קשה לדמיין כי בבחירות הבאות יהיה מי שיציג רעיון של היפרדות כלכלית או אחרת בין "ישראל" ל"יהודה", רעיון שעשוי לזכות לאהדה רחבה. כבר היום קיימים רעיונות מתונים יותר כמו מעבר למודל צבא מקצועי, הפרטה כוללת של מערכת החינוך, ומהלכים נוספים שהמשותף להם הוא ייאוש מאפשרות קיומה של ממלכתיות משותפת וחתירה לכללי משחק 'רזים' ומוסכמים שיאפשרו חיים סבירים זה לצד זה.

מהלכי ההתמגזרות – אלה שעומדים להתבצע בידי הממשלה ואלה שהם עדיין בגדר רעיון רחוק – אינם הדרך לשרוד ובוודאי לא לשגשג בטווח הארוך. אי אפשר לקיים צבא חזק ולהתמודד עם האיומים הקיומיים על ישראל ללא שותפות חברתית רחבה וללא אתוס של צבא העם המגן על הבית. קיימים בעולם צבאות מקצועיים, אך לא במדינות הנלחמות על עצם קיומן. המלחמה באוקראינה מדגימה לנו בימים אלה ממש את חשיבות האתוס ותחושת השייכות ליכולת להגן על העצמאות. אי אפשר לקיים שגשוג כלכלי וחברתי בתנאים של פערים קיצוניים בהכנסות, הוצאות, חובות וזכויות. לא ניתן יהיה להגן על תת-הקבוצות החלשות בתוך כל קהילה ועל יכולתם של פרטים לנוע בין הקהילות. לא נוכל לקבל החלטות על המרחב הציבורי הפיזי המשותף, ובעיקר – לא תהיה כל סיבה לחיות דווקא פה.

אל מול שתי האופציות הדיכוטומיות – מצד אחד כור ההיתוך הממלכתי, זכרו לברכה, שהניח כי המגזריות היא זמנית, ומצד שני המגזריות האוטונומית המתעצמת שנרקמת לעינינו – נדרשת אפשרות שלישית, המכירה במגזריות ובקהילתיות כגורמים חשובים והכרחיים, אך לא מעניקה להם בלעדיות ומכוננת לצדם מרחב ממלכתי משותף נרחב.

ירושלים היא הדוגמה החיה למחירים העצומים של תהליכי ההתמגזרות. חמש עשרה שנה של שלטון ליכוד וחרדים, שנות אולמרט ולופוליאנסקי כראשי העיר, התאפיינו במדיניות מעודדת מגזריות (עם העדפה לחרדים) פוגעת בזכויות הפרט (בעיקר נשים) ונטולת איזונים ובלמים. השנים האלה הביאו לעזיבה המונית של הציבור הציוני-יצרני מירושלים והפיכתו למיעוט בעיר, וכיום רוב תושביה של ירושלים הם חרדים וערבים. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה קריסתה הכלכלית של העיר, שמצויה כיום במדרג סוציו-אקונומי 2 מתוך 10, ובפועל מוחזקת כלכלית על ידי מדינת ישראל. במהלך עשור כהונתו של ברקת כראש עיר, אמנם הופסק התהליך האקטיבי של דחיקת הציבור הלא-חרדי והלא-ערבי החוצה מן העיר ונוצרו מעין בועות שבהן חי ציבור זה (קראו לו איך שתבחרו: הציבור הממלכתי, הליברלי, היצרני) ואורח חייו מוגן יחסית. אולם עדיין קיימת בעיר מתיחות חברתית, ובעיקר ממשיכה המגמה של הגירה שלילית. ירושלים ממחישה כי גם אם הדגם האנטי-ממלכתי מאפשר לרגעים חיים זה לצד זה, אין בו כדי לאפשר שגשוג, והוא מוליך למחוזות מסוכנים כלכלית וחברתית.

אז מה עושים עכשיו?

יהיו מי שיעסקו בתקופה הקרובה ב"סור מרע": מאבק חברתי אזרחי נחוש למניעת פגיעה באיזונים ובבלמים, בזכויות הפרט, בעקרון השוויון האזרחי והמגדרי, ובאופן כללי – התנגדות לצעדי מדיניות מסוכנים לסוגיהם השונים. אך לצד זאת חייבים לעסוק גם ב"עשה טוב": בניית אלטרנטיבה יהודית-דמוקרטית שנציגיה יוכלו להתמודד על הנהגת המדינה ביום שאחרי.

לשם כך יידרשו התארגנויות מפלגתיות, שכן המחנה היהודי-דמוקרטי מורכב מקואליציה של כמה מפלגות. אך כתנאי להתארגנויות אפקטיביות אנו זקוקים לתשתית עמוקה יותר, של הגות, שפה, מנהיגות וצעדי מדיניות ברורים. זה המאמץ שאני עסוקה בו בשנה וחצי האחרונות, מאז עזבתי את הכנסת. עזיבתי נבעה מן התחושה שלא קיים בישראל מחנה יהודי-דמוקרטי בעל סדר יום פוזיטיבי מוצק – תחושה שקיבלה את אישורה בתוצאות מערכת הבחירות האחרונה. בשל כך חברתי ל"יוזמת המאה" – יוזמה אזרחית א-מפלגתית לכינון מחנה יהודי-דמוקרטי שיציע למדינת ישראל התמודדות עם משבר הלכידות ומשבר המשילות המאיימים על עצם קיומה. זאת באמצעות בניית "בית" למחנה המרכז היהודי-דמוקרטי בישראל, כלומר יצירת הגות, מדיניות ומנהיגות. היוזמה היא פרי שותפות של בכירים מהעולם העסקי, יוצאי השירות הציבורי ואנשי חברה אזרחית החולקים השקפת עולם יהודית-דמוקרטית, מחויבות ציבורית עמוקה ורצון לשמור על חוסנה ושגשוגה של המדינה בצעדה לקראת שנת המאה שלה.

דרך ארוכה לפנינו, עד שנצליח לעצב סיפור יהודי-דמוקרטי משותף, לחדש את הברית הציונית בין ישראל הראשונה והשנייה, לתקן את המצב שבו קבוצות שונות מודרות ממוקדי כוח חשובים ולעצב יהדות ממלכתית שיש בה יותר זהות ופחות כפייה ושלא מציבה אותנו בשני מחנות נלחמים. אולם במסגרת הזו אני מבקשת לגעת רק בהקשר הספציפי של הממלכתיות אל מול המגזריות. כאן נדרשים לטעמי שני מהלכים מקבילים: השקעה בשירותים הציבוריים הממלכתיים וחיזוקם, ועיצוב מדיניות "שמאל דוחה וימין מקרבת" כלפי המגזרים שאינם יהודים-דמוקרטיים. הנה למשל שתי דוגמאות אפשריות לחיזוק השירותים הממלכתיים:

שנים של אוזלת יד שלטונית יצרו מציאות בלתי נסבלת של מליציות פשע באזורים רבים מדי בישראל – בין אם מדובר בפריפריה הגאוגרפית, בערים מעורבות, בפשיעה חקלאית או במה שבא לידי ביטוי באי-אכיפת חוקי הבטיחות במירון. לא ניתן למנוע את קיומן של מליציות אם לא משקיעים משאבים ואנרגיה שלטונית באכיפת החוק, בחיזוק המשטרה ובמדיניות ענישה תקיפה ו"עיוורת צבעים". קיימים יותר מידי מקומות שמשטרת ישראל נמנעת מלהיכנס אליהם או שאין לה את המשאבים או הגיבוי הנדרש לכך.

דוגמה נוספת היא החינוך הממלכתי (וכן הממלכתי דתי) שאמור היה להיות הכביש המהיר לעתיד של מובִּילִיוּת חברתית ושגשוג, אך הפך – כמו כבישי ישראל עצמם – לפקק תנועה בעל תשתיות מוזנחות. נדרשת השקעה אדירה בחינוך הממלכתי בישראל: התמודדות עם משבר ההוראה, מתן אוטונומיה למנהלים, צמצום שכבת הפיקוח, ייעול משרד החינוך, מתן העדפה תקציבית לבתי ספר אינטגרטיביים שלא מפעילים מנגנוני סינון (גלויים או סמויים), ועוד. יותר משמדובר בהקצאת משאבים, זהו עניין של אנרגיה שלטונית. ראש ממשלה ששיקום החינוך הממלכתי וקידום המוביליוּת החברתית יעמוד בראש מעייניו, ימצא זמן לשבת עם ראשי האגפים במשרד החינוך כמו עם אלופי המטכ"ל, יהיה מוכן לספוג שביתה מתמשכת וסכסוך עבודה עם ארגוני המורים ולהשקיע את מה שנדרש על מנת לרתום אותם לשינויים.

ניתן לתת דוגמאות רבות נוספות הקשורות לאיכות השירותים הציבוריים בישראל, שהלכו ויוּבשו בעשורים האחרונים. בכולם העיקרון חייב להיות שכלל השירותים הציבוריים הממלכתיים הניתנים לאזרחים – החינוך הממלכתי, הבריאות הציבורית, השיטור – אינם "האיש השמן" המושמץ. הם אבני הבניין לממלכתיות, לטוב המשותף, למה שמחזיק אותנו יחד. אמנם דרושה השקעה משמעותית לשם שיקומם, אך הם אינם הבעיה אלא הפתרון.

כאמור, לצד חיזוק המוסדות הציבוריים נדרשת מדיניות חדשה כלפי הקבוצות הלא-ציוניות או האנטי-ציוניות, כזו שתבקש לחזק באופן אקטיבי את הכוחות בתוך המגזרים הללו המבקשים יותר ממלכתיות וישראליות משותפת, לצד החלשה אקטיבית של הכוחות ההפוכים. הנה שתי דוגמאות לפעילות בכיוון זה:

דרושה חקיקת "חוק חינוך ממלכתי חרדי" שיאפשר – לא יחייב – לקבוצות של הורים חרדים להעניק לילדיהם חינוך ממלכתי ומפוקח. מעבר ללימודי הליבה, בבתי הספר הללו לא ניתן יהיה לקבוע מכסות קבלה על פי עדה ואי אפשר יהיה למנות מנהלים על פי קשרים משפחתיים; במוסדות אלה לא יגזרו מהשכר של המורות והגננות "מס רשת"; המנהלים יהיו חייבים להפריש פנסיה למורים, ואסור יהיה לדחות ילד מבית הספר משום שלהוריו יש סמארטפון, שהם השתתפו במחאה חברתית או כתבו בכלי תקשורת מסוים – רשימה חלקית של דברים שמתרחשים כל העת בבתי הספר החרדיים המוכרים שאינם רשמיים או בישיבות ותלמודי התורה. יש כיום קבוצות של הורים חרדים המחפשות חינוך כזה, אך בהעדר חוק המחייב את הרשות או המדינה להעניק להם אותו, הם נשלחים (על ידי המדינה עצמה!) ללמוד ברשתות החרדיות הקיימות. במו ידיה מחלישה מדינת ישראל את החרדים המבקשים ממלכתיות ומחזקת את הכוחות ההפוכים.

בהקשר הערבי, נדרשת מדיניות שמתגמלת כוחות פרגמטיים אל מול מדיניות נוקשה מאוד כלפי מי שדוחף ליתר-לאומנות. מי שמתייחס לכל ערביי ישראל כאל "תומכי טרור" ולא מוכן להבדיל בין כוחות לאומניים קיצוניים לבין מנהיג כמו מנסור עבאס, שהוביל קו מרשים של הכרה בישראל כמדינה יהודית והשתלבות אזרחית – לא נותן שום תמריץ לצעוד בדרך השנייה. גם חוסר הנכונות לשמוע את ההתנגדות הדרוזית לחוק הלאום, ובכלל, חוסר הנכונות להכליל בחוק הלאום שוויון אזרחי, הם צעדים שאינם מחזקים כוחות מתונים ומשתלבים אלא להפך.

ריצה למרחקים ארוכים

העמדה היהודית-דמוקרטית הופכת בימים אלה מהמיינסטרים המשעמם והמובן מאליו למעין צורת התנגדות למשטר. אלה אינן בשורות משמחות, אבל בהינתן שזו המציאות עלינו להשתמש בה. לצד המאבק האזרחי אנו נדרשים להשקיע בגיבוש סדר יום ממלכתי אלטרנטיבי ולהישמר מלפעול להעמקת המגזריות.

"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" היא אחת מהסיסמאות מעוררות ההשראה ביותר בתולדות ישראל. אין פירושה הכחשת העובדה שאנו הולכים לקראת תקופה קשה ומסוכנת ללכידות הישראלית. גם אין פירושה שבטוח נצליח במאמץ. אולם היא מלמדת כי את ההיסטוריה היהודית לא מודדים בטווחים מידיים, וכי נדרשות מחויבות, אמונה ועשייה למרחקים ארוכים.

כשהיחד מתפרק, כאשר אחים מוכרים זה את זה – מופיעים כאב וצער, אבל ישנה גם אפשרות שברגעים האלה ממש נברא אורו של משיח.

פורסם במהדורת חורף 2023 של מגזין אפיקים

ישראל זקוקה ליותר יהדות במרחב הציבורי ובבי״ס, לא פחות.

הישראלים וילדיהם – כמו כל אזרחי העולם – זקוקים להקשר, לזהות, לסיפור, לשורשים, ללאומיות ציונית – כאלה שיזכירו לנו למה אנחנו פה, במה המדינה שלנו שונה מכל השאר, ויאפשרו לנו לגדל ילדים יהודים ללא מאמץ. אני סומכת על ישראל שתעזור לי לגדל ילדים יהודים ללא מאמץ.

כשגרנו בחו״ל התמודדתי כיהודיה חילונית עם השאלה: איך הילדים שלי ירגישו שיום כיפור, אם בחוץ האוטובוסים נוסעים והחנויות פתוחות כרגיל? איך להוריש להם את נפלאות חנוכה כשבחוץ חג המולד הנוצץ והאטרקטיבי?

אני רוצה להרגיש שאנחנו חיים במדינה יהודית.
אני רוצה להרגיש את זה ברחוב ועל הילדים שלי.
אני רוצה שנרגיש את השבת, שנרגיש שעכשיו פסח, שאנחנו לומדים את התנ״ך בשפת המקור, מתנהלים לפי לוח השנה העברי ומקדשים ערכים יהודים הומיניסטים כחברה וכמדינה.
אני רוצה שהמדינה תכיר בכך שציונות זה סוג של יהדות – ציונות-חילונית, לא רק "ציונות-דתית".

במשך עשרות שנים המדינה העניקה את המונופול על היהדות לחרדים.
הם צמצמו את המושג ״יהדות״ לדת והלכה בלבד. וזה הרחיק את החילונים מיהדותם, עד לרמה של ניכור, רתיעה ואפילו שנאה.
התהליך הזה השאיר אותנו החילונים עם פירורי יהדות, שגם הם לא היהדות שלנו, והימין והדתיים נזכרו לזעוק: "אובדן המדינה היהודית!".
התשובה היא לא להעמיק את המונופול של החרדים והחרד״לים על היהדות, בכפייה לא נעמיק את זהותה היהודית של המדינה אלא בדיוק להפך.

תקראו את התחזית המדכאת של תהלה בפוסט שכתבה היום, אבל אל תוותרו על היהדות, רק בגלל שהממשלה מפקיעה אותה מאיתנו. הגיע הזמן לתבוע את זכותנו ליהדות בדרכנו, לפעול לטובת מדינה יהודית ממלכתית.