כשנציגי ממשלה מכנים את מגילת העצמאות מסמך חפוז, הם בעצם רוצים לבטל את היותו מסמך קאנוני ומכונן עבור החברה הישראלית • לכן, דווקא עכשיו אנחנו צריכים לעגן את מגילת העצמאות בחוק יסוד אשר יבטיח אחת ולתמיד את מעמדה של המגילה ואת שימורה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
הכספים הקואליציוניים, שהיקפם הוא כ-12.5 מיליארד ש"ח, אולי מהווים חלק קטן יחסית מתקציב המדינה העומד על כחצי טריליון ש"ח – אבל הם עדות מובהקת לאופן שבו המדינה, דרך חלוקת המשאבים שלה, מעודדת מגזריות ושבטיות במקום ממלכתיות, ושמה אותנו על המסלול המהיר לאוטונומיות.
איך אפשר להסביר את הפער בין הדרישות בהסכמים הקואליציונים לביטול הרפורמה של שאשא ביטון וההצהרות בכניסתו לתפקיד של השר קיש, לבין מתווה הבגרויות שפירסם? ומה הקשר בינו לבין תהליך שיתוף הציבור שהוביל משרד החינוך
קיר דמיוני קם בנינו, ותחת צילו הכבד – הולכת המהפכה המשטרית ומפוררת את הדמוקרטיה הישראלית.
נאומה של ד"ר ועו"ד רעות פינגר דסברג בעצרת מול בית הנשיא בירושלים.
התחפושות מלוות אותנו לא רק בחג הפורים, אלא גם במרחבים הפוליטיים והחברתיים שבהם אנחנו חיים ביום יום. ואולי צריך להפסיק לפחד מהן כל כך?
חינוך ציבורי פרושו לא רק מימון ציבורי אלא גם מחויבות לערכים ציבוריים. ההסכמים הקואליציוניים שואפים לנתק את הקשר בין בין המימון לבין עמידה בסטנדרטים ובמחויבות ציבוריים, כדי לקדם שיוויון בתקצוב לתלמידי הזרם החרדי. מימוש של ההסכמים יכול להוות את הצעד האחרון בהתמוטטותו של מפעל מפואר- החינוך הציבורי הממלכתי של מדינת ישראל.
המחאה ברחובות מתמקדת בשינוי המשטרי אותו מקדמת הממשלה. אבל כאשר מקשיבים למוחים קשה לפספס שהענין המשטרי/משפטי רק חלק מהעניין.
המאמר מציע לתפוס מחדש את החומות של קבוצות הזהות והשבטים במדינה לא רק כנקודת שבר מפרידה וכבעיה המרכזית של החברה הישראלית, אלא גם כ'חתך שהוא חיבור', כמרחב דרכו ניתן לייצר חיבורים מהם יכול לצמוח מחדש מרכז ישראלי משותף.
בשנים האחרונות אנו עדים לעלייתו החדה של השיח המסורתי. מה שפעם היה קיום אינטואיטיבי נלעג של המעמדות הנמוכים, בעיקר בקרב הציבור המזרחי בישראל, הפך לפתע לביטוי של חיים גמישים המצליחים להכיל מורכבויות ולשאת מתחים שונים. אי אפשר לדון בפופולאריות של תופעת המסורתיות בימינו ללא ההקשר ההיסטורי שמתוכו היא צומחת ומתפתחת. הדברים קשורים באתגרי הזמן החדש […]
זאת השורה התחתונה של נייר מדיניות שנכתב בחודשים האחרונים במרכז מנור על ידי תהלה פרידמן וד״ר רעות פינגר-דסברג ונקרא ״מדינה יהודית ממלכתית״.
הבייס החדש של ישראל, זה שקיים ועוד איך, רק לא יודע שהוא קיים. זה שעוד אין לו מפלגה או מנהיג/ה פוליטיים שמובילים אותו.
בישראל יש ארבע מערכות חינוך – אחת לכל זרם. זה לא בריא מבחינה חברתית, ולכן יש "לסדר מחדש" את חלוקת הסמכויות בין הממשלה, זרמי החינוך ובתי הספר.
אם לא נמצא סדר יום לאומי מאחד, שמכיל את כלל השבטים, הפרויקט הציוני בסכנה.
הגיע שעתו של המרכז הפוליטי להציב תוכנית ברורה, שתגדיר כיצד ישראל תמשיך לשמור על עצמה כמדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומשגשגת
