ערכנו ניתוח השוואתי של ההסכמים הקואליציוניים ומצאנו מגמה מדאיגה וחסרת תקדים של חלוקת כספים למגזרים ספציפים וללא התייחסות לאוכלוסיות מוחלשות. במתן תקציבים שווים מבלי להעמיד שום דרישה או קריטריון המדינה מוותרת מיוזמתה על המנוף היחיד שלה כדי ליצר שוויון הזדמנויות מהותי – זה יעמיק את הפערים, זה יצמצם את הנגישות לחינוך איכותי וזה יגביר את תופעת המיון והסינון שתגביר את החלוקה המעמדית והעדתית.
בשבועות האחרונים דוברים שונים חוזרים ומזהירים מפני תרחיש אימים בדבר חלוקתה של ישראל לאוטונומיות. אלא שזה לא תרחיש עתידי – זו המציאות שבה אנחנו חיים. ה-"אוטונומיזציה"; של ישראל מתרחשת מול עינינו בתהליכים הדרגתיים של הטמעת מודל השבטים בתחומי חיים שונים, ומקבלת עיגון משמעותי בתקציב המדינה, בחוק ההסדרים ובחוקים נוספים של נציגי הקואליציה, המונחים על שולחן הכנסת בימים אלו.
דווקא בצוק העיתים של מדינת ישראל, הולך ומצטייר לו אופק אחר – הקושר יחד, בברית אחת, את חלקיה השונים של החברה הישראלית. אז מה היא אותה הברית הציונית? מה גבולותיה, מה הערכים שביסודה, וכיצד היא מאפשרת לחלקים הבסיסיים ביותר בזהותנו לחיות זה לצד זה?
בישראל יש ארבע מערכות חינוך – אחת לכל זרם. זה לא בריא מבחינה חברתית, ולכן יש "לסדר מחדש" את חלוקת הסמכויות בין הממשלה, זרמי החינוך ובתי הספר.
כולם מדברים על החזרת המשילות, אבל שוכחים את הלכידות.
מי היא אותה ממלכתיות מדוברת, למה צריך להחזיר אותה למרכז הבמה ובאיזה מתכונת?
