מפוליטיקה של עיגול והכנעה לפוליטיקה של אליפסה
תהלה פרידמן
המחאה ברחובות מתמקדת בשינוי המשטרי אותו מקדמת הממשלה. אבל כאשר מקשיבים למוחים קשה לפספס שהענין המשטרי/משפטי רק חלק מהעניין.
המחאה ברחובות מתמקדת בשינוי המשטרי אותו מקדמת הממשלה. אבל כאשר מקשיבים למוחים קשה לפספס שהענין המשטרי/משפטי רק חלק מהעניין.
אחד הכשלים שהביא לתוצאות הבחירות האחרונות הוא שלמרכז היהודי-דמוקרטי לא היה סיפור פוזיטיבי, אלא רק הגדרה למה, ובעיקר למי, הוא מתנגד. צריך לנצל את המשבר שנקלענו אליו כדי לחזור אל היעד הממלכתי של ראשית המדינה: אחריות למדינה ולאינטרס הלאומי המשותף לפני האינטרסים המגזריים
עוד הברקה של בן גוריון (מישהו אמר פתיתים?), הקוראת לתיעדוף המדינה והזהות האזרחית על פני יתר הזהויות. הממלכתיות אומרת שצו השעה הוא אחדות ולצורך כך, אנחנו חייבים למצוא דרך להכלת המחלוקות והמגוון בחברה. הממלכתיות היא לא זהות וגם לא ביטוי חליפי לאזרחות, זו תרבות של התנהגות ציבורית שכולנו יכולים לאמץ, ללא הבדל שבט, דת, גזע או מין.
יום חג לדמוקרטיה בו כל אלה שעברו את גיל 18 מקבלים יום חופש,
ועל הדרך בוחרים את הנציגים והנציגות שלהם לכנסת ובתקווה לממשלה.
אבני היסוד לבחירות דמוקרטיות – כלליות, חופשיות, שוויוניות, הוגנות ותקופתיות.
מתי מתקיימות בחירות?
החוק אומר: בכל ארבע שנים
המציאות אומרת: חח.
תפיסות אידיאולוגיות שהתגבשו אי שם בימי המהפכה הצרפתית. תומכי האצולה ישבו לימין המלך ותומכי הרפורמות ישבו לשמאלו ומאז אנחנו תקועים עם החלוקה הזו. בגדול, אנחנו משתמשים ב'ימין' ו'שמאל' כדי לתאר אידיאולוגיות פוליטיות כפרוגרסיביות או שמרניות, למרות שעברו למעלה יותר מ-230 שנה.
המאמר מציע לתפוס מחדש את החומות של קבוצות הזהות והשבטים במדינה לא רק כנקודת שבר מפרידה וכבעיה המרכזית של החברה הישראלית, אלא גם כ'חתך שהוא חיבור', כמרחב דרכו ניתן לייצר חיבורים מהם יכול לצמוח מחדש מרכז ישראלי משותף.
בחיים עצמם: קבוצה של פרטים או של קבוצות שפועלות יחד למען מטרה משותפת. הקואליציה להחזרת צ'יקן סלקט למקדונלדס, לדוגמה. ובפוליטיקה: קבוצת המפלגות שמחזיקה ברוב המושבים בכנסת ושמתוכה ובתמיכתה מורכבת הממשלה. חבל שבניגוד למקדונלדס, את הממשלה עולה קצת יותר מ 1.90 להגדיל…
ממלכת המיעוט, או במילים אחרות: המפלגות שאינן בממשלה. לאופוזיציה יש תפקיד סופר חשוב, היא מייצגת את דעות המיעוט, אלו שלא זוכות לייצוג בממשלה. היא אמורה לבקר את הממשל, להציג חלופה לדרכו, בקיצור- לתת קונטרה. כשהאופוזיציה לא מתפקדת, או כשהממשלה דורסנית, אנחנו מסתכנים במצב של עריצות רוב. בדמוקרטיה בריאה אנו רוצים לראות אופוזיציה לוחמת וממלכתית.
בשנים האחרונות אנו עדים לעלייתו החדה של השיח המסורתי. מה שפעם היה קיום אינטואיטיבי נלעג של המעמדות הנמוכים, בעיקר בקרב הציבור המזרחי בישראל, הפך לפתע לביטוי של חיים גמישים המצליחים להכיל מורכבויות ולשאת מתחים שונים. אי אפשר לדון בפופולאריות של תופעת המסורתיות בימינו ללא ההקשר ההיסטורי שמתוכו היא צומחת ומתפתחת. הדברים קשורים באתגרי הזמן החדש […]
החוק ש90% מהציבור שמע עליו, ורק 10% יודע מה הוא באמת אומר. אז בתכלס, מדובר בתיקון לחוק הכנסת המאפשר לחבר ממשלה להתפטר מהכנסת, להישאר שר ולפנות את מקומו לבא בתור ברשימתו. ולמה כל זה טוב? בשביל לחזק את העבודה המקצועית של השרים במשרדיהם, ובאותו הזמן להכניס לכנסת מחוקקים חדשים ורעננים.
המצב הקיים, בו ישראל מסבסדת ומתמרצת זהויות שבטיות מתוך התפיסה לפיה ככל שאתה יותר שבטי כך יגדל הסבסוד הממשלתי אותו תקבל – חייב להיפסק.
זאת השורה התחתונה של נייר מדיניות שנכתב בחודשים האחרונים במרכז מנור על ידי תהלה פרידמן וד״ר רעות פינגר-דסברג ונקרא ״מדינה יהודית ממלכתית״.
הבייס החדש של ישראל, זה שקיים ועוד איך, רק לא יודע שהוא קיים. זה שעוד אין לו מפלגה או מנהיג/ה פוליטיים שמובילים אותו.
החשש באכיפה מקומית ובמתן אפשרות ליצירת הסדרים מקומיים פרטניים, הוא שסופה של המדינה יהיה בארץ המחולקת לאיזורים חילוניים מובהקים מול איזורים דתיים מובהקים; בהעמקת האוטונומיות ברמה המדינית ובהעצמת הפערים החברתיים. למול ביקורת זאת, יש להציב את המציאות: כבר עכשיו, מלאה הארץ באוטונומיות ובאי שוויון. להפיל את האחריות למציאות זאת על מודל מבוזר, היא לעצום עיניים למצב הקיים בשטח.
בישראל יש ארבע מערכות חינוך – אחת לכל זרם. זה לא בריא מבחינה חברתית, ולכן יש "לסדר מחדש" את חלוקת הסמכויות בין הממשלה, זרמי החינוך ובתי הספר.
אם לא נמצא סדר יום לאומי מאחד, שמכיל את כלל השבטים, הפרויקט הציוני בסכנה.
המאבק הקשה סביב הרפורמה המשפטית לא צריך להסתיים בהכנעה או בפשרה. הדבר הנכון לישראל הוא הסכמה רחבה על מתווה כלל-ישראלי – כזה שרואה היטב את הכשלים במערכת המשפט שדורשים תיקון, ומצד שני רואה היטב את הכשלים שברפורמה עצמה.
פברואר 23
איך מייצרים מתווה כלל ישראלי ליציאה מהמשבר החוקתי
משבר החינוך עמוק ולעתים מייאש, אך התבוננות מעמיקה במרכיביו ופירוק חלקיו השונים, דווקא פותח צוהר לתיקון ושיפור.
הממשלה המכהנת עושה גלים לא רק בין גבולות הארץ – אלא גם הרבה מחוצה להם. כיצד משפיע תמונת המצב של הפוליטיקה בישראל היום על יחסינו עם העולם?
כולם מדברים על החזרת המשילות, אבל שוכחים את הלכידות.
בזמן שכולנו מסתבכים באתגרי ההווה, העתיד טומן עוד אתגרים אין ספור המחכים לנו וילדינו מעבר לפינה. מי מסתכל עליהם, ומתכנן לעברם?
מי היא אותה ממלכתיות מדוברת, למה צריך להחזיר אותה למרכז הבמה ובאיזה מתכונת?
מבטא את שווי השירותים והמוצרים שהעובד הישראלי מייצר בפרק זמן מסוים. כשכולנו תקועים בפקקים כתוצאה מתשתיות התחבורה הגרועות, כשמיומנויות העובדים לוקות בחסר, כשאין תחרותיות וכשרובכם נמדדים לפי מספר השעות שאתם נותנים ולא לפי טיב התוצר שאתם מספקים, בטח לא תתפלאו אם נספר לכם שאצלנו בישראל פריון העבודה נמוך במיוחד.
ממלכתיות רזה אולי יוצרת מצג של שוק חופשי וריבוי דעות, אבל בפועל, המציאות מוכיחה כיצד היא דווקא מגבירה את תחושת הכפייה ואת רעש הוויכוחים
אחד ממאפייניה הבסיסים של הכנסת הוא ייצוגיות, להעדרה, יש השלכות אופרטיביות. בצורה הפשוטה ביותר, חוסר בנציגות גורם לייצוג פחות טוב של אזרחיות ואזרחי ישראל בכנסת.
אנחנו רגילים לחשוב על "יהודית-דמוקרטית" כמושג שיש בו מתח פנימי – אבל במובנים רבים אין סתירה ביניהם.
הזנחת מנגנוני הפעולה של המדינה במשך שנים ארוכות, הובילה לפגיעה אנושה ביכולתה של המדינה לתפקד במציאות החיים הנוכחית ובעתיד הקרוב והרחוק. את המחיר, כולנו משלמים.