ערכנו ניתוח השוואתי של ההסכמים הקואליציוניים ומצאנו מגמה מדאיגה וחסרת תקדים של חלוקת כספים למגזרים ספציפים וללא התייחסות לאוכלוסיות מוחלשות. במתן תקציבים שווים מבלי להעמיד שום דרישה או קריטריון המדינה מוותרת מיוזמתה על המנוף היחיד שלה כדי ליצר שוויון הזדמנויות מהותי – זה יעמיק את הפערים, זה יצמצם את הנגישות לחינוך איכותי וזה יגביר את תופעת המיון והסינון שתגביר את החלוקה המעמדית והעדתית.
איגדנו בשבילכם את כל המידע שאספנו וניתחנו, והתוכן שיצרנו על תקציב המדינה לשנת 2023
בחוק ההסדרים, פרק י' (צמצום השימוש במזומן) מוצע לצמצם את כמות המזומן בשוק ע"י קביעת חובת דיווח והגבלת הסכום שניתן להחזיק במזומן. חרף החשיבות בהגברת הפיקוח – החוק מחריג את מוסדות גמילות החסדים מהרפורמה באופן שמעלה ספק האם הטעם לכך הוא מקצועי.
תמונה – יואב גוטרמן מתוך אוסף התצלומים הלאומי
אחד הפרקים שנידון בחוק ההסדרים בימים אלו מבקש להקים קרן ארנונה שמטרתה להוזיל את מחירי הדיור. האמנם?
רבים חוזרים ומזהירים מפני תרחיש אימים של חלוקת של ישראל לאוטונומיות. אלא שזה לא תרחיש עתידי – זו המציאות שבה אנחנו חיים. ה-"אוטונומיזציה"; של ישראל מתרחשת מול עינינו בתהליכי הטמעת מודל השבטים בתחומי חיים שונים, ומקבלת עיגון משמעותי בתקציב המדינה, בחוק ההסדרים ובחוקים נוספים של נציגי הקואליציה, המונחים על שולחן הכנסת כיום.
בשבועות האחרונים דוברים שונים חוזרים ומזהירים מפני תרחיש אימים בדבר חלוקתה של ישראל לאוטונומיות. אלא שזה לא תרחיש עתידי – זו המציאות שבה אנחנו חיים. ה-"אוטונומיזציה"; של ישראל מתרחשת מול עינינו בתהליכים הדרגתיים של הטמעת מודל השבטים בתחומי חיים שונים, ומקבלת עיגון משמעותי בתקציב המדינה, בחוק ההסדרים ובחוקים נוספים של נציגי הקואליציה, המונחים על שולחן הכנסת בימים אלו.
לרגל חג החירות, עיון מחודש בשני היבטים במורשתו ההיסטורית של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. על יהדות, דמוקרטיה, ומה שביניהם.
את תקציב המדינה אופפת עמימות רבה. נדרשת עבודה מאומצת על מנת להבין לאן הולך הכסף שלנו – משלמי המיסים. מקבלי ההחלטות בונים על הקושי הזה – הם לא היו רוצים שנדע עד כמה התקציב הנוכחי הוא הכי מגזרי שידעה המדינה. בפרויקט חדשני מרכז מנור מנגיש את תקציב המדינה. יחד, נוכל לחקור לאן הולך הכסף – מה עלה, מה ירד ומה התנפח לממדי ענק
איך אפשר להסביר את הפער בין הדרישות בהסכמים הקואליציונים לביטול הרפורמה של שאשא ביטון וההצהרות בכניסתו לתפקיד של השר קיש, לבין מתווה הבגרויות שפירסם? ומה הקשר בינו לבין תהליך שיתוף הציבור שהוביל משרד החינוך
מתווה העם, שהונח על ידי נשיא המדינה בתום שבועות ארוכים של שיח מתמשך, מהווה בסיס ראוי לשיח אחראי בכנסת. דמיון רב קיים בין סעיפי המתווה לבין ההצעות שהובאו ב"מתווה מאזניים". הגדרת כללי משחק ברורים ורחבים, הכרחית להבטחת חוסנה של המדינה כיהודית ודמוקרטית לטווח הרחוק. לאור הקולות השונים בחברה הישראלית ובמפה הפוליטית, יש לראותו כנקודת התחלה חשובה בדרך להגעה להסכמה רחבה שתוציא את ישראל מהמשבר אליו היא צועדת.
דווקא בצוק העיתים של מדינת ישראל, הולך ומצטייר לו אופק אחר – הקושר יחד, בברית אחת, את חלקיה השונים של החברה הישראלית. אז מה היא אותה הברית הציונית? מה גבולותיה, מה הערכים שביסודה, וכיצד היא מאפשרת לחלקים הבסיסיים ביותר בזהותנו לחיות זה לצד זה?
קיר דמיוני קם בנינו, ותחת צילו הכבד – הולכת המהפכה המשטרית ומפוררת את הדמוקרטיה הישראלית.
נאומה של ד"ר ועו"ד רעות פינגר דסברג בעצרת מול בית הנשיא בירושלים.
התחפושות מלוות אותנו לא רק בחג הפורים, אלא גם במרחבים הפוליטיים והחברתיים שבהם אנחנו חיים ביום יום. ואולי צריך להפסיק לפחד מהן כל כך?
חינוך ציבורי פרושו לא רק מימון ציבורי אלא גם מחויבות לערכים ציבוריים. ההסכמים הקואליציוניים שואפים לנתק את הקשר בין בין המימון לבין עמידה בסטנדרטים ובמחויבות ציבוריים, כדי לקדם שיוויון בתקצוב לתלמידי הזרם החרדי. מימוש של ההסכמים יכול להוות את הצעד האחרון בהתמוטטותו של מפעל מפואר- החינוך הציבורי הממלכתי של מדינת ישראל.
המחאה ברחובות מתמקדת בשינוי המשטרי אותו מקדמת הממשלה. אבל כאשר מקשיבים למוחים קשה לפספס שהענין המשטרי/משפטי רק חלק מהעניין.
אחד הכשלים שהביא לתוצאות הבחירות האחרונות הוא שלמרכז היהודי-דמוקרטי לא היה סיפור פוזיטיבי, אלא רק הגדרה למה, ובעיקר למי, הוא מתנגד. צריך לנצל את המשבר שנקלענו אליו כדי לחזור אל היעד הממלכתי של ראשית המדינה: אחריות למדינה ולאינטרס הלאומי המשותף לפני האינטרסים המגזריים
עוד הברקה של בן גוריון (מישהו אמר פתיתים?), הקוראת לתיעדוף המדינה והזהות האזרחית על פני יתר הזהויות. הממלכתיות אומרת שצו השעה הוא אחדות ולצורך כך, אנחנו חייבים למצוא דרך להכלת המחלוקות והמגוון בחברה. הממלכתיות היא לא זהות וגם לא ביטוי חליפי לאזרחות, זו תרבות של התנהגות ציבורית שכולנו יכולים לאמץ, ללא הבדל שבט, דת, גזע או מין.
יום חג לדמוקרטיה בו כל אלה שעברו את גיל 18 מקבלים יום חופש,
ועל הדרך בוחרים את הנציגים והנציגות שלהם לכנסת ובתקווה לממשלה.
אבני היסוד לבחירות דמוקרטיות – כלליות, חופשיות, שוויוניות, הוגנות ותקופתיות.
מתי מתקיימות בחירות?
החוק אומר: בכל ארבע שנים
המציאות אומרת: חח.
תפיסות אידיאולוגיות שהתגבשו אי שם בימי המהפכה הצרפתית. תומכי האצולה ישבו לימין המלך ותומכי הרפורמות ישבו לשמאלו ומאז אנחנו תקועים עם החלוקה הזו. בגדול, אנחנו משתמשים ב'ימין' ו'שמאל' כדי לתאר אידיאולוגיות פוליטיות כפרוגרסיביות או שמרניות, למרות שעברו למעלה יותר מ-230 שנה.
המאמר מציע לתפוס מחדש את החומות של קבוצות הזהות והשבטים במדינה לא רק כנקודת שבר מפרידה וכבעיה המרכזית של החברה הישראלית, אלא גם כ'חתך שהוא חיבור', כמרחב דרכו ניתן לייצר חיבורים מהם יכול לצמוח מחדש מרכז ישראלי משותף.
בחיים עצמם: קבוצה של פרטים או של קבוצות שפועלות יחד למען מטרה משותפת. הקואליציה להחזרת צ'יקן סלקט למקדונלדס, לדוגמה. ובפוליטיקה: קבוצת המפלגות שמחזיקה ברוב המושבים בכנסת ושמתוכה ובתמיכתה מורכבת הממשלה. חבל שבניגוד למקדונלדס, את הממשלה עולה קצת יותר מ 1.90 להגדיל…
ממלכת המיעוט, או במילים אחרות: המפלגות שאינן בממשלה. לאופוזיציה יש תפקיד סופר חשוב, היא מייצגת את דעות המיעוט, אלו שלא זוכות לייצוג בממשלה. היא אמורה לבקר את הממשל, להציג חלופה לדרכו, בקיצור- לתת קונטרה. כשהאופוזיציה לא מתפקדת, או כשהממשלה דורסנית, אנחנו מסתכנים במצב של עריצות רוב. בדמוקרטיה בריאה אנו רוצים לראות אופוזיציה לוחמת וממלכתית.
בשנים האחרונות אנו עדים לעלייתו החדה של השיח המסורתי. מה שפעם היה קיום אינטואיטיבי נלעג של המעמדות הנמוכים, בעיקר בקרב הציבור המזרחי בישראל, הפך לפתע לביטוי של חיים גמישים המצליחים להכיל מורכבויות ולשאת מתחים שונים. אי אפשר לדון בפופולאריות של תופעת המסורתיות בימינו ללא ההקשר ההיסטורי שמתוכו היא צומחת ומתפתחת. הדברים קשורים באתגרי הזמן החדש […]
החוק ש90% מהציבור שמע עליו, ורק 10% יודע מה הוא באמת אומר. אז בתכלס, מדובר בתיקון לחוק הכנסת המאפשר לחבר ממשלה להתפטר מהכנסת, להישאר שר ולפנות את מקומו לבא בתור ברשימתו. ולמה כל זה טוב? בשביל לחזק את העבודה המקצועית של השרים במשרדיהם, ובאותו הזמן להכניס לכנסת מחוקקים חדשים ורעננים.
המצב הקיים, בו ישראל מסבסדת ומתמרצת זהויות שבטיות מתוך התפיסה לפיה ככל שאתה יותר שבטי כך יגדל הסבסוד הממשלתי אותו תקבל – חייב להיפסק.
זאת השורה התחתונה של נייר מדיניות שנכתב בחודשים האחרונים במרכז מנור על ידי תהלה פרידמן וד״ר רעות פינגר-דסברג ונקרא ״מדינה יהודית ממלכתית״.
הבייס החדש של ישראל, זה שקיים ועוד איך, רק לא יודע שהוא קיים. זה שעוד אין לו מפלגה או מנהיג/ה פוליטיים שמובילים אותו.
החשש באכיפה מקומית ובמתן אפשרות ליצירת הסדרים מקומיים פרטניים, הוא שסופה של המדינה יהיה בארץ המחולקת לאיזורים חילוניים מובהקים מול איזורים דתיים מובהקים; בהעמקת האוטונומיות ברמה המדינית ובהעצמת הפערים החברתיים. למול ביקורת זאת, יש להציב את המציאות: כבר עכשיו, מלאה הארץ באוטונומיות ובאי שוויון. להפיל את האחריות למציאות זאת על מודל מבוזר, היא לעצום עיניים למצב הקיים בשטח.
