הסינפסה של המרכז: מפוליטיקה של קיטוב לפוליטיקה של חיבורים

אסון ה-7 באוקטובר יצר זעזוע עמוק בחברה הישראלית. קריסת הגבול החיצוני של ישראל עם עזה ואירועי הטרור המזוויעים שבאו בעקבותיו, ערערו מהיסוד לא רק את הפרדיגמה הביטחונית-מדינית השלטת, אלא גם את הפרדיגמה שעיצבה את הגבולות הפנימיים ומשבר הלכידות של החברה הישראלית.

מאמר זה הוא ניסיון לייצר גשר מעל פני מים סוערים. תחילה, המאמר יבקש לנוע אחורה לכאב גדול שהלך והתפתח בחברה הישראלית, לתחושה של זרות בבית ומשבר הלכידות המאפיין אותה. משבר זה יבַחן דרך סקירת שתי הפרדיגמות שהובילו להתבססותו: פרדיגמת "כור ההיתוך" שהתמקדה בשלם הישראלי, ופרדיגמת "השבטים" שהסיטה את המוקד לחלקיו. אטען כי שתי פרדיגמות אלו לקו בהתייחסות שלהן לסוגיית הגבולות הפנימיים שבין קבוצות הזהות והמחנות בחברה הישראלית.

בהמשך, כמענה ללקונה זו, תוצע פרדיגמה חדשה למרכז הישראלי המבקשת למקד לראשונה את המבט באופנים בהם מתבצעים החיתוכים והחיבורים בין החלקים המרכיבים את הפאזל המורכב של החברה הישראלית. פרדיגמה זו תשען על רעיון הסינפסה הביולוגי, אותו פיתח וילפרד ביון גם לשדה הפסיכולוגי כדוגמה למרווח שמהווה חתך שהוא גם חיבור.

על-מנת לסייע בתרגום רעיון הסינפסה לשדה הציבורי והפוליטי יוצעו שישה עקרונות אתיים של הפרדיגמה החדשה: אתיקה של חיתוכים, של הגדרת זהות, של סקרנות ופתיחות, של אי-נחת, של מתינות ושל משחק משותף. על בסיס עקרונות אלו, פרדיגמת הסינפסה של המרכז תבקש להפוך את הגבולות הנוקשים של המחנות בחברה הישראלית, המייצרים קיטוב הולך וגובר, למרווחי מעבר מחברים ונושמים, שהסך הכולל שלהם יבסס ליבה ישראלית מוסכמת בה ניתן יהיה לחוש בבית יחד וליצור עתיד משותף. מהלך זה הוא לא רק אפשרות לצמיחה מאסון ה-7 באוקטובר אלא גם חובה שלנו כלפי הנופלים במלחמה של ה-7 באוקטובר וכלפי עתיד ילדנו.

ה-7 באוקטובר כקו-שבר בפרדיגמה המארגנת של החברה הישראלית

ב-7 באוקטובר 23' הגבול בין עזה לישראל נפרץ וקרס. הקריסה בגבול הפיסי הובילה למעשי הזוועה ההמוניים והנוראיים של ארגון הטרור חמאס מול חיילי צה"ל ואלפי אזרחים ביישובי עוטף עזה. שבר נורא. המחירים בגוף ובנפש ערערו ועודם מערערים מהיסוד את כל אזרחי ישראל. יחד עם השבירה של הגבול החיצוני הפיסי בין ישראל לעזה, קרסו גם מבנים מנטליים שארגנו את האופן בו אנו תופסים את החיים שלנו כאן. קרסה הפרדיגמה השלטת בשדה הבטחוני-מדיני (הכלת הטרור החמאסי והלגיטימציה שקיבל לביסוס שלטונו) ועימה נראה שגם התערערה הפרדיגמה המארגנת של החברה והפוליטיקה הישראלית. במובן הזה, המחדל הבטחוני של שמחת תורה 23' יצר בנו טלטלת עומק כזו שעשויה לעורר שינויים פוליטיים וחברתיים דומים לאלו שהתרחשו בעקבות המחדל הבטחוני של כיפור 73'.

המאמר הנוכחי יבקש לעמוד על קו השבר הנורא של ה-7 באוקטובר, ולנסות לייצר דווקא דרכו חיבורים. נקודת המוצא שלו תהיה חווית הזרות בבית שארגנה את השבר החברתי-פוליטי של ערב אסון של 23'. מתוך נקודת מוצא זו אצא למסע אחורה, אל עבר חקר הפרדיגמות המנטליות שהובילו להתבססות משבר הלכידות של ערב ה-7 באוקטובר, וקדימה אל עבר העתיד, אל עבר התיקון הנדרש. בתוך כך, אנוע במאמר מקריסת הגבולות החיצוניים של ישראל עם עזה – אל עבר עיסוק בגבולות הפנימיים של החברה הישראלית – לחקירת האופן בו נבנו והתארגנו היחסים והגבולות בין קבוצות הזהות והשחקנים החברתיים והפוליטיים. על בסיס התובנות שיעלו מחקירה היסטורית זו, אבקש לייצר גשר על פני המים הסוערים של ה-7 באוקטובר. גשר זה מטרתו לעזור להביט קדימה, לתת תקווה באמצעות פרדיגמה חברתית-פוליטית חדשה. פרדיגמת הסינפסה של המרכז, המבקשת לזהות ולבנות מחדש חיבורים פנימיים דווקא היכן שנראה שקיים השבר הגדול ביותר.

פרדיגמה זו יכולה להציע איזון טוב בין פרדיגמת "כור-ההיתוך״, שהתבססה בתקופת שלטון השמאל עד מחדל 73', לפרדיגמת "השבטים", שהתבססה בשלטון הימין עד מחדל 23', וכי יש בידה לצקת תוכן לקול של המרכז, קול שרבים בציבור זקוקים ומחכים לו – קול של חיבורים, נפשיים וחברתיים, של מתינות, ושל גמישות ושל לכידות.

המאמר הזה הוא קריאת כיוון וקול קורא לכל המתונים מימין, ממרכז ומשמאל, להתלכד ולהתמרכז חברתית ופוליטית – לא כפשרה, ולא מתוך ריק אלא כתפיסת עולם וכחובה שלנו עבור עצמנו ועבור עתיד ילדינו.

זרים בביתנו

על מנת לצאת למסע לבניית גשר מעל שבר האסון ה-7 באוקטובר, יש להתחיל בחוויה המארגנת של החברה הישראלית בתקופה שקדמה לה. ערב ה-7 באוקטובר, החברה הישראלית הייתה שרויה בתהליך מואץ של הפיכתה ליותר ויותר מקוטבת, חתוכה למחנות מתנגדים של ימין ושמאל, חילונים, ערבים, דתיים וחרדים, ״מדינת תל אביב״, ״פריפריה״ ועוד. החיתוכים הגסים והדרמטיים האלו של החברה הפכו ליסודיים כל-כך באופן בו אנו התבוננו על עצמנו וסביבתנו, עד שנראה כי למעשה היה זה הבסיס היחיד המוסכם עלינו לעמוד עליו יחד. כלומר שמקסימום החיבור בינינו התמצא בהסכמה המשותפת על היותנו לא מחוברים, זרים. כמו זוג נשוי הנמצא על סף פרידה, חיינו יחד על אותה פיסת אדמה אך הרגשנו זרים אחד לשנייה. לתחושה מבעיתה זו אין מילה מתאימה בשפה העברית, אך בשפה הגרמנית קיים מושג שתופס אותה במידה רבה – תרגומו לעברית הוא 'אל-ביתיות' (Unheimlich). משמעותו העמוקה של מושג זה, שנודע בזכות הפרשנות שנתן לו פרויד, אבי הפסיכואנליזה, היא הצבעה על זרות המתחרשת לא במפגש עם הזר בחוץ, אלא דווקא בתוך הבית, עם המוכר. חוויה זו יוצרת באדם דיסוננס קוגניטיבי בזיהוי של משהו כמוכר וזר, בטוח ומאיים (פרויד, 2012).

ערב ה-7 באוקטובר הזרות בביתנו הפכה ללב הבעיה של החברה הישראלית ושל הסובייקט הישראלי כאחד – בעיה של 'מתקפה על החיבורים', פנימה והחוצה, כפי שארחיב בהמשך (ביון, 1967). הפער ההולך וגובר בין הציפייה לחוות ביתיות במולדת – לחוויה בפועל של חרדה וזרות בה, ארגנה את הדינמיקה בין קבוצות הזהות של החברה הישראלית. המצב הנוצר כתוצאה מהדינמיקה הזו היא שהמשאלה הגדולה ביותר שארגנה את החברה הישראלית – לייצר חיבורים ולהרגיש בבית, היוותה גם את האיום הגדול ביותר. אין פלא שרבים חשו, ועדיין חשים, שאנו במלכודת ללא מוצא. מלכודת זו מבטאת מאבק בין שני קטבים, 'השלם' של החברה הישראלית ו'החלקים' הזהותיים המרכיבים אותה. שני חלקים שאנו לא מצליחים לאזן ביניהם, בין הצרכים שלהם – בין הסולידריות הנדרשת לקיום ה'שלם', הנרטיב והבית המשותף של החברה הישראלית, לבין ההכרה והמקום הייחודי הנדרשים לחלקי הזהות השונים שמרכיבים אותה. התוצאה הייתה קריסה כפולה – גם של הסיפור הישראלי המשותף וגם של ההכרה ההדדית הנדרשת בין קבוצות הזהות, בין החלקים השונים והמגוונים המרכיבים את הפאזל של החברה הישראלית. בדיעבד, במבט לאחור, קל לראות את מה שרבים הזהירו מפניו- שהקריסה החברתית תוביל גם לאסון בטחוני, שהיעדר היכולת לארגן באופן מיטיב את הגבולות הפנימיים בין חלקי הפאזל של החברה הישראלית יוביל גם לפגיעה ביכולת לארגן ולשמור על הגבולות החיצוניים שלנו עם אויבנו.

אבל אולי דווקא בנקודת מלכוד נוראית זו בין הבית לחלקיו, מתבהרת לקונה בסיפור הישראלי – צורך בזווית חדשה שעד היום לא דוברה מספיק – והיא הדרמה של החיתוכים והחיבורים המתרחשת בגבולות הפנימיים שבתוך השלם, דרמה המארגנת את התהליכים הדיאלקטים של נפרדות ורציפות בין החלקים השונים המרכיבים את החברה הישראלית. זווית זו, מסיטה את המוקד מהמשך העיסוק בשלם (ליצור זהות ישראלית אחת ושלמה) או בחלקיו (לשים דגש על זהות של 'קבוצה' או 'שבט') אל עבר הדינמיקה המתרחשת ב'אתר' של אזורי הגבולות הפנימיים שבין קבוצות הזהות והשבטים. בחלק הבא, אטען כי באזורים סיפיים ('לימינאליים') אלו התפתחה הפתולוגיה של משבר הלכידות הישראלי, אך שבהם גם אולי טמון הפתרון.

גבולות פנימיים, משבר הלכידות ומלכוד השפה

מבט דרך העדשה של מרחבי הגבול הפנימיים חושף כי משבר הלכידות שארגן את החברה הישראלית הוא קודם כל משבר של 'מלכוד שפתי', כלומר שהשפה הפוליטית הקיימת צרה מדי בשביל להכיל את המורכבות והרגישות הנדרשים לחברה הישראלית. כתוצאה מכך, המבט שלנו על עצמנו כחברה הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון, שכן הוא מוביל לטיפול גס מדי באופן בו אנו שמים גדרות בינינו לאחר, בין קבוצות הזהות, בין המחנות הפוליטיים והשבטים בחברה הישראלית. אדגים טענה זו דרך בחינה ביקורתית של שתי פרדיגמות מרכזיות, כור ההיתוך והשבטים, והשפעתן על עיצוב פני החברה הישראלית, ופוליטיקת הקיטוב שאפיינה אותה ערב ה-7 באוקטובר.

השנים הראשונות של המדינה התעצבו תחת הפרדיגמה השלטת של כור ההיתוך. השלטון המפ"איניקי, באמצעות הכוח שצבר ובתיווך המוסדות החברתיים בהם שלט, ביקש לייצר נרטיב מארגן של סיפור ישראלי שלם ואחיד. כך נוצרו מיתוס ואתוס שארגנו את תפיסת העצמיות של ה'צבר' הישראלי. זה היה כוחה הגדול של פרדיגמה זו. אולם, במבט לאחור ניכר כי 'סימני הקריאה' הרבים שאפיינו אותה נוצרו לא רק מתוך כוח ואמונה, אלא גם מתוך חרדה גדולה. חרדה מהתפרקות של החברה הישראלית שנדרשה לחבר במהירות בין זרים רבים במולדת – בין קבוצות זהות שונות שהתבססו בה, נוכח כמויות אדירות של עולים מאירופה, מארצות ערב ומאפריקה.

לתהליך של קריסת פרדיגמת כור ההיתוך היה גם מחיר כבד והוא שחיקת הסולידריות וקריסת הסיפור הישראלי המשותף. תהליך זה הגיע לשיאו באירוע המכונן של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

הפתרון שהציעה פרדיגמת כור ההיתוך לחרדת ההתפרקות בא יחד עם מחיר של כאב גדול, שלא היה גלוי ומדובר מספיק מלכתחילה. תמצית טענת הכאב היא שיותר משהמדינה יצרה זהות מלוכדת אחת היא פשוט מחקה קבוצות זהות שלמות, צמצמה תפיסות פוליטיות שאיימו על ההגמוניה המפא"יניקית ונתנה תת ייצוג לשבטים השונים בחברה הישראלית. במילים אחרות, ההבניה המפ"איניקית של ישראל כמדינה ציונית, ליברלית, יהודית, שמאלנית ואשכנזית – באה במחיר של מחיקת הזהויות והתרבויות של הקבוצות אחרות בה, ואגב כך גם למחיקה והכחשה של הגבולות הפנימיים ביניהן. אך טבעם של כאבים ונרטיבים פנימיים של אנשים וקבוצות זהות לא להיעלם, גם כאשר הם אינם מקבלים מקום ציבורי. הכאב והרצון להכרה של הקבוצות המושתקות בחברה הישראלית התחמם, רתח ובסוף גלש מ'סיר הבישול' במהפך הפוליטי הגדול של שנת 1977.

אירוע פוליטי וסימבולי זה אפשר לקבוצות הזהות של הימין ושל עולי ארצות ערב ואפריקה להביא למימוש פוליטי את הכאב של ההשתקה והמחיקה של קולם בסיפור הישראלי המשותף. לתהליך זה היה תרומה משמעותית להתפתחות החברה הישראלית – הוא אפשר לראות שתמונת החברה הישראלית שבנינו באמצעות השפה של כור ההיתוך היא בכלל לא תמונה, היא בעצם פאזל חסר, עשוי חלקים חלקים, שרבים מהם כלל לא קיבלו מקום עד כה. עם זאת, לתהליך של קריסת פרדיגמת כור ההיתוך היה גם מחיר כבד והוא שחיקת הסולידריות וקריסת הסיפור הישראלי המשותף. תהליך זה הגיע לשיאו באירוע המכונן של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

רצח רבין שיקף באופן סימבולי התהפכות רעיונית של פרדיגמת כור ההיתוך. עתה, לא רק שחדלה הכחשת קיומן של גדרות בגבולות הפנימיים בין קבוצות הזהות השונות בחברה, אלא שהם נהפכו לקווי מגננה מבוצרים של ממש. כמו בפרידגמת כור ההיתוך גם כאן תהליך זה קרה מתוך חרדה גדולה מהאחר ומקריסת הבית, עקב החרפת הקונפליקטים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. אולם, החומות הבצורות, שהלכו ונבנו בגבולות הפנימיים שבין קבוצות הזהות, לא סייעו להפחתת החרדה, אלא להפך, הם סגרו כל אחת מהן במרחבים נבדלים תרבותית, לשונית, דתית, אינטלקטואלית ולעיתים קרובות גם גאוגרפית. זהו הבסיס לפוליטיקת הקיטוב שמאפיינת את ישראל ומאיימת על היכולת שלנו לחיות יחד.

נאום השבטים של הנשיא לשעבר ריבלין משנת 2015 ביקש להתמודד עם בעיה זו בדיוק (ריבלין, 2015). הוא הציע מתווה ממלכתי השואף לאפשר חיים בנפרד ובמשותף לארבעת השבטים המרכזיים בחברה הישראלית – יהודים חילונים, דתיים וחרדים וערבים. אולם, דרך העדשה של נאום השבטים מתבהר שבפועל המדינה לא רק שלא מצליחה לפתח ממלכתיות מאחדת באופן מספק, אלא למעשה מעודדת פיצול לשבטים שלכל אחד הסדר חברתי שונה מול המדינה. דוגמה טובה לכך היא מערכת החינוך שהלכה למעשה מסלילה את דור העתיד לזרמים הנותרים זרים אחד לשני, החסרים כמעט כל בסיס ערכי משותף, הנעדרים כלים תרבותיים שמאפשרים תנועה בין המחנות. חשוב מכך, פרדיגמת השבטים התבררה גם כשפה שצרה מדי בכדי להתמודד עם המורכבות של החברה הישראלית וריבוי הזהויות של החיים בה. למעשה יותר מששפת השבטים אפשרה לייצר חיים משותפים היא יצרה באופן חיצוני ומלאכותי מעין 'קופסאות זהות' סגורות ונפרדות אליהן כל ישראלי היה צריך להכניס עצמו ואת האחר.

זו בעיניי הבעיה המרכזית בפרדיגמת השבטים (ובכל חלוקה גסה דומה אחרת של מחנות פוליטיים, כלכליים ומגדריים) – היא מאלצת לזהות עצמנו ואת האחר עם זהות אחת בלבד, בעוד שבתכלס של החיים רובנו תופסים עצמנו כמרובי זהויות ותפקידים חברתיים-מגדריים, לאומיים, עדתיים, כלכליים, קהילתיים, שבטיים. כשאנו מנסים להגדיר עצמנו ואחרים לפי יסוד אחד וכולל (ימני, שמאלני, חרדי, חילוני וכו') התוצאה היא שאנו "כולאים בכלוב" שהוא בהכרח צר מלהכיל. כפי שמדייק חנן בן ארי בשירו "ויקיפדיה" – אנו נוטים "לזרום עם המוח בהתניות אוטומטיות שלא דורשות לטרוח", ובכך אנו מפצלים, מרחיקים, מתנכרים זה לזה, ומוצאים עצמנו לכודים בתוך גבולות שפה שהם צרים מדי להכלת ההוויה האנושית ככלל והישראלית בפרט.

שירו זה של חנן בן ארי מתכתב היטב עם משנתו של ויטגננשטיין, גדול הפילוסופים הבלשניים במאה ה-20. ויטגננשטיין הצביע על האופן בו אנו מוצאים עצמנו לכודים בגבולות שפתנו – "כלואים בתמונה ולא יכולנו להשתחרר, כי היא שכנה בתוך הלשון שלנו, והלשון נראתה רק כחוזרת ומזכירה לנו אותה ללא רחם" (ויטגננשטיין, 1995, סעיף 115). השפה, אם כן משקפת את המציאות, אך גם מכוננת אותה. שפת השבטים אותה הציע ריבלין, במובן זה, אומנם מסייעת לנו לתאר את המציאות המפוצלת בה אנו חיים, אך גם לופתת אותנו לתוכה ומקשה עלינו להשתחרר ממנה. פרדיגמת השבטים מגיעה בנקודה זו לתקרת זכוכית – היא אינה מאפשרת לפרוץ את חומות הגטו התרבותי, שפתי, חברתי, כלכלי שבנינו זה מול זו. בשנה האחרונה, תהליך זה של הסתגרות בתוך בועות אידיאולוגיות וזהותיות עבר האצה מוגברת על רקע ניסיונות הממשלה לשינוי משטרי-משפטי. התוצאה הייתה חוויה של זרות הולכת וגוברת בין קבוצות הזהות השונות בעם עד כדי משבר עומק בלכידות. משבר שגזל משאבי כלכלה זמן וקשב רבים של הציבור והממשל – וזאת במחיר הזנחה נוראי של צרכי הבטחון הקיומיים והבסיסיים ביותר, כפי שהתברר לצערנו בשבת הארורה של ה-7 באוקטובר. מרוב שלא ניהלנו היטב את הגבולות הפנימיים בינינו (ובנפשנו) – קרסו גם הגבולות החיצוניים שלנו עם אויבנו.

לסיכום, שתי הפרדיגמות גם יחד הובילו למלכודת לשונית שרידדה את הישראליות לתוך תבנית זהות אחת ויחידה (בכור ההיתוך לתבנית הצבר ובשבטים לתבניות של חילוני, דתי, ערבי, חרדי) שהיא צרה מלהכיל את ההוויה האנושית והישראלית המורכבת ומרובת ההקשרים. התוצאה שלהן הייתה התבססותה של פוליטיקת קיטוב בה החרדות והכאבים של קבוצות הזהות השונות בישראל תוקפות את החיבורים ביניהן וגורמות להסתגרות בתוך בועות אידיאולוגיות, תרבותיות וכלכליות שאינן מאפשרות מגע אמיתי עם האחר.

על רקע המחיר הנורא שהגיע לכדי רתיחה במחדל ה -7 באוקטובר, נראה שיש צורך בשפה חדשה על מנת לייצר מציאות חברתית ופוליטית חדשה בישראל. אנחנו זקוקים לפרדיגמה חדשה שתאמץ יסודות של מתינות, הכרה והכלת האחר שמאפיינים את פרדיגמת השבטים, אך מבלי להילכד בחיתוכים הגסים שמזמנת פוליטיקת הזהויות שבבסיסה, וכמובן בלי ליפול לאשליית כור ההיתוך או כל ניסיון אחר לייצר תפיסת זהות אחת ויחידה. פרדיגמה זו צריכה, אם כן, להתמקד לא בסיפור השלם הישראלי, ולא ברכיביו, אלא באופן בו אנו מנהלים את חיתוכיו וחיבוריו במרחבי הגבול הפנימיים. מרחבים אלו שעד כה הוכחשו או הפכו לחומות הם ההיבט הנעלם בסיפור הישראלי, שטרם זכה לטיפול טוב דיו. על איזה יסודות תאורטיים נוכל לבנות פרדיגמה ישראלית חדשה ומורכבת שכזו?

חתך הוא גם חיבור

במחשבה על גבול יש לכאורה בעיה מובנית. הגבול, קו החיתוך בין חלק לחלק – נדמה כלא יותר מסוף של דבר אחד והתחלה של דבר אחר. מהבחינה הזו הגבול הוא מרחב ריק, חסר חיים, לא יותר מקו מוחלט וסופי המפריד בין שני חלקים או יותר. כשאנו עוסקים בקווי החיתוך של המחנות והקבוצות בחברה הישראלית המשמעות היא שעוד לפני שנגענו בנקודות המחלקות והכאב – כבר עולה פיצול וקיטוב – "אנחנו כאן", "אתם שם" ואין שום מעבר, אין תנועה כלל. אין פלא שבמציאות הישראלית אנו מוצאים חוסר חיות במרחבי הגבולות הפנימיים. לעומת זאת, אנו נוטים לא רק למצוא חיות בקיצוניות שבכל קבוצת זהות, אלא גם לזהות בקיצוניות כביטוי האותנטי, האמיתי, של כל צד. הבעיה המרכזית בתפיסה זו היא פספוס היסוד המשחקי שבשפה, דבר המוביל להתנוונות הגבולות, לא רק באופן בו אנו תופסים אותם מנטלית אלא גם באופן בו אנו חיים אותם בזירה הציבורית. נדרשת אפוא זווית חדשה על המציאות שתאפשר לגלות חיים במרחבי הגבול, שתאפשר לחתוך ולחבר באותה הנשימה, באותה המילה.

מושג ה'סזורה' כפי שצמח בשדה הפסיכו-אנליזה, יוכל אולי להיות עזר מסייע בסוגיה זו. מקורו של מושג זה בשפה הלטינית – בשורש שמשמעו "לחתוך" והוא הבסיס למילה "Scissors" באנגלית ("מספריים"), אולם משמעותו הפרדוקסלית והעמוקה בתרבות ובפסיכולוגיה היא 'חתך שהוא חיבור'. פרויד, היה הראשון להכניס מושג זה להקשרו הפסיכולוגי דרך אירוע הלידה: "בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר יש המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין" (פרויד, 1926). פרויד מציע כי דווקא בנקודה הדרמטית בה נפרד התינוק מאימו – "בסזורה המרשימה" של חיתוך חבל הטבור המדגישה את היווצרות החיים ואת הנפרדות – דווקא שם יש לשים לב לרצף, לכך שקדמו ל'לידה' חיים תוך-רחמיים, שהם בלתי-ניתנים להפרדה מהאם.

ביון, מממשיכיו של פרויד, זיהה דרך מושג ה'סזורה' חידוש משמעותי אותו הביא לקדמת החשיבה הפסיכולוגית, לפיו דווקא באקט של ההיפרדות מתגלית הרציפות. דרך מושג זה, ביון הציע להעביר את המוקד הפסיכולוגי מתהליכים אישיים ותוך-נפשיים בלבד, לחיבורים המתקיימים בין אנשים וקבוצות, לזרמי העומק המשותפים להם, לרצפים שלעיתים איננו שמים לב אליהם ומתגלים דווקא בנקודות שנראה שיש שבר או חיתוך שמפריד. המילים והמעשים שלנו, טען ביון, חותכים את המציאות, הנמצאת תמיד כרצף, לחלקים-חלקים, לעיתים באופן "מרשים" כל-כך שגורם לנו גם "לטשטוש" היכולת לזהות את הרצף שקדם לחיתוך. לכן, ביון גרס כי במפגש הבין-אישי "רצוי לשכוח את כל התאוריות שלנו ואת כל התשוקות שלנו, כיוון שהן כה חוסמות עד כי הן הופכות לסזורה מרשימה שלא ניתן לצלוח אותה" (Bion, 1977, p.12).

כאן עולה נקודה חשובה לחיתוכים שאנו עושים עם השפה למציאות. רבים נוטים לפרש את המשפט לעיל של ביון כאילו הוא קורא לא להחזיק כלל בשום תאוריה, תשוקה או שפה שחותכת את המציאות. זו כמובן תפיסה פשטנית מדי, שמובילה לחשיבה דיכוטומית – או שאתה מפצל או שאתה מלכד. לעומת זאת, ביון קורא לתפיסה פרדוקסלית ומורכבת יותר שתמציתה הוא כזה – מצד אחד אנחנו חייבים תאוריה, תשוקה, ומילים על מנת לפעול בעולם ולתפוס קצת מ'האמת'. מצד שני, ביון מזהיר כי אנחנו צריכים להיזהר לא להתאהב מדי בחיתוכים של עצמנו, שמא הם יהפכו לחומות שמרחיקות אותנו מהאנושיות ומהטבעיות שבנו, מההבנה שאנו נמצאים על רצף. מחד, נדרשת בשלות פסיכולוגית על מנת להצליח להביא עצמך לכדי מימוש באמצעות חיתוך המציאות עם השפה. מאידך, נדרשת גמישות ומשחקיות פסיכולוגית, על מנת לא להפוך את החיתוכים לחומות. במילים אחרות, ביחס אנחנו נדרשים לתפיסה פרדוקסלית רדיקלית שתמציתה הוא לבנות גדר אך לשמור את ההקשר השלם, לחתוך בשביל לחבר.

ביון ממשיג מחדש את מרחב הגבול כ'סינפסה' (בעברית-'מסנף'), שמשמעותה ביוונית – 'לקשר', כדוגמה למודל ביולוגי-טבעי שמצליח ללכוד את הרעיון הפרדוקסלי הזה של 'חתך שהוא חיבור'. הסינפסה, בגוף החי, היא מרחב חוץ-תאי המחבר בין שני תאים, מעין תחנת גבול דרכה מידע כימי וחשמלי עובר מתא לתא בגוף. היא מהווה את מרחב ההפרדה בין התאים, אך שם גם מתרחש החיבור שמאפשר למערכת העצבים לפעול, שמאפשר את חיי האורגניזם כולו. המרחב הסינפטי הוא מרחב מעבר, הוא אינו שייך לאף תא, אך מתקיימת בו פעילות המשפיעה באופן הדדי על שני התאים שהוא מחבר. בנוסף, המרחבים הסינפטיים בגוף החי אינם קבועים, חלקם נחלשים, ואף מתנוונים ואחרים נוצרים ומתחזקים, בהתאם לקשר שנוצר בין שני תאים כתוצאה מהפעילות של האדם. המשמעות היא שהגבולות בין התאים בגוף החי מושפעים ומשפיעים על המציאות (ההוויה) בתהליך מעגלי ובלתי ניתן להפרדה.

מהמשל הביולוגי לנמשל הפסיכולוגי של ביון – הסינפסה מהווה את המרחב הנוצר בין שני (או יותר) אנשים, קבוצות או קהילות, היא הופכת להיות מעין מרחב 'שלישי', שהוא בעיני ביון המוקד שיש לחקור אותו, בטיפול ובמרחב הבין-אישי והציבורי כאחד: "חיקרו את הסזורה… לא את הלא מודע, לא את המודע, לא את השפיות, לא את הטירוף, אלא את הסזורה, את החיבור, את הסינפסה.." (ביון, 1977, ע"מ 65). באופן זה ביון משלים היפוך פרשני חדשני למרחב הגבול – ממרחב חסר חיות ולא מעניין שרק צריך לעבור דרכו, למרחב חי, למהות הדבר, למרחב פרדוקסלי המאפשר דבר והיפוכו – פיצול וחיבור, נפרדות ורציפות.

הסינפסה של המרכז

הרעיון של הסינפסה מציע עדשה חדשה להביט דרכה על מרחבי הגבול הפנימיים בישראל, על הדינמיקה של הקונפליקטים הפנימיים בחברה הישראלית והאופן בו אנו יכולים לחלץ עצמנו מפוליטיקת הקיטוב המאפיינת אותה ושעמדה ברקע המחדל הגדול של ה -7 באוקטובר. תרומתו המרכזית הוא בהנחת בסיס לפרדיגמה פוליטית חדשה של חיבורים. פרדיגמה זו מזמינה שינוי רדיקלי של האופן בו אנו תופסים את מרחבי הגבולות הפנימיים של החברה הישראלית, כך שיעברו לקדמת השיח הציבורי ויהפכו ממרחבים חסומים למרווחי מעבר נושמים, שיש בהם תנועה וחיות, שמאפשרים נפרדות ורציפות, שמחזיקים את הפרדוקסליות של חיתוך וחיבור. על בסיס הרעיונות שנמצאים בלב הפרדיגמה של הסינפסה מוצעים שישה עקרונות אתיים שלאורם מוצע לפעול לפיתוח מדיניות ציבורית, פוליטית וחינוכית, על מנת להתמודד עם משבר הלכידות של החברה הישראלית: אתיקה של חיתוכים, אתיקה של הגדרת זהות, אתיקה של סקרנות ופתיחות, אתיקה של אי-נחת, אתיקה של מתינות ואתיקה של משחק משותף. להלן פירוט כל אחד מרעיונות אלו על מנת לסייע בתרגום רעיון הסינפסה מהשדה הביולוגי והפסיכולוגי לשדה הציבורי והפוליטי.

אתיקה של חיתוכים – חשיבה פרדוקסלית על גבולות

הפרדיגמה של הסינפסה מציעה להכיר במחנות הפוליטיים ובשבטים השונים, אך בה בעת מונעת הילכדות בתוכם ומאפשרת תנועה ומפגש ביניהם, תוך שמירה על הרציפות של החברה הישראלית כשלם. זהו בדיוק מהות פרדוקס 'החתך שהוא חיבור' הנמצא בלב הפרדיגמה – כלומר, שעל מנת לחשוב את השדה הפוליטי באופן סינפטי נדרש דבר והיפוכו. מחד, נדרשת בשלות ובגרות מנטלית להקמת "גדר" כחלק מבחירת עמדה, אידיאולוגיה וזהות, שכן אחרת אין בין מה למה לחבר, אין אפילו "גדר" שאפשר לשבת עליה כשרוצים להיות 'ניטרליים'. מאידך, נדרשת יכולת לפרק מנטלית את אותה "הגדר", אחרת היא הופכת לחומה חסומה, או במילותיו של ביון ל"סזורה שלא ניתן לחצות אותה". לכן, לחשוב באופן סינפטי את החברה הישראלית משמעו להצליח לחתוך – כלומר לבחור זהות ועמדה, אך לעולם לשמור את החתך הזה בתוך הקשר, לזכור שזהו רק חתך אחד מחתכים אפשריים נוספים, שהוא עדיין חלק מתוך השלם הישראלי – גם כאשר כעת נראה נפרד. אתיקה זו של חיתוכים אומנם מורכבת וקשה לתפיסה והשגה, אך נותנת מענה למשבר הלכידות משני קצותיו – הן לאלו הנלכדים בתוך המחנה הפוליטי שלהם ומתקשים לצאת ממנו, והן לאלו שנמנעים מלהביע עמדה מחשש שיובילו לפיצול. באופן הפשוט ביותר ניתן לומר כי אתיקת החיתוכים של פרדיגמת הסינפסה אומרת: כן לעמדות, אך לא לעמדות שהופכות לחומות המייצרות זרות בינינו.

אתיקה של הגדרת זהות – הישראלי כמרובה זהויות

האתיקה של החיתוכים קשורה באופן ישיר לאתיקה של הגדרת זהות. החשיבה הסינפטית מאפשרת להשתחרר מהחובה לשבץ עצמנו במגרש הפוליטי לתוך תבנית זהות אחת בודדה וקבועה באשר היא "חילוני", "שמאלני", "חרדי" וכו'. היא מזכירה לנו שאנו, והאחרים סביבנו, יכולים להחזיק בעמדה ובזהות, אך זו לעולם לא כל זהותנו, אלא רק זווית אחת שלנו, שיכולה להיות גמישה לנוע ולהשתנות. אם בפרדיגמה של כור ההיתוך הייתה לגיטימציה לזהות אחת בלבד ('הצבר') ובפרדיגמה של השבטים חילקנו עצמנו בפשטנות ל-4 קבוצות זהות בלבד, הרי שהפרדיגמה של הסינפסה מניחה כי קיימות קבוצות רבות של זהות ועמדות פוליטיות בחברה הישראלית – והאזרחים יכולים לנוע בחופשיות ביניהם, מבלי למצוא עצמם כלואים בתוכן. החשיבה הסינפטית מאפשרת תשתית רעיונית למרחבים שונים של הגדרת זהות. היא אומנם מזמינה ומעודדת הגדרות זהות עצמיות וחברתיות ברורות, אך משחררת מהנטייה להגדיר את עצמנו ואת האחר דרך זהות אחת בלבד, ומציעה עמדה אתית ברורה – רק האדם הבודד יכול להגדיר את זהותו, אף אחד מבחוץ אינו רשאי להגדירו (לדוגמה כחרדי, שמאלני וכו'), שכן זו פעולה המובילה לרידוד החירות והאנושיות שבו.

אתיקה של סקרנות ופתיחות – בעלות על האמת

סוגיית הזהות קשורה לאופן בו נתפסת גם הבעלות שלנו על ה'אמת'. בתפיסה הסינפטית הפרשנות שלנו למציאות (קרי, החיתוך שאנו עושים באמצעות השפה) היא רק אחת מני רבות אפשריות, היא חלק מהאמת ואף הכרחית על-מנת להתקרב לאמת, אבל היא לעולם לא יכולה להיות האמת כולה. בהתאם לכך, הרעיון של הסינפסה מעודד כל צד להביא את הפרשנות שלו, אך שם על הפרשנות מגבלה, השומרת לא להתאהב בה מדי. במילים אחרות, הפרדיגמה הפוליטית של הסינפסה נשענת על עקרון של "עמעום האור" (האמת) שכל צד חש שהוא מביא לסיפור הישראלי, שכן אחרת לא ניתן לראות את מרחבי הגבולות הפנימיים, הנעלמים נוכח האור החזק מדי של המחנות. הפרדיגמה של הסינפסה מציעה מתוך כך אתיקה של סקרנות ופתיחות, לא רק 'לתת' לאחרים מ'האור' שלך, אלא גם לקבל מהם – לא בהכרח את כל דעתם, אבל כן את האפשרות שיש בידם משהו מן האמת שיכול להעשיר אותנו.

אתיקה של אי נחת – להפוך כאב לפוליטיקה של חיבורים

העניין המאתגר ביותר ברעיון של הסינפסה הוא שהחיבורים אותם היא מציעה לא אפשריים בלי כאב. עצם ההזמנה לצאת למרחבי הגבול של כל קבוצת זהות, שבט או מחנה היא גם הזמנה למפגש גובר עם אי-הנחת והכאב שקיים בחברה הישראלית, שקיים בקרב כל אזרח בה. כפי שהראיתי בחלקים הקודמים, בפרדיגמת כור ההיתוך והשבטים התוצאה הייתה אחת – כאב בשדה הפסיכולוגי-פוליטי הוביל להסתגרות גוברת בתוך בועות תרבותיות ואידיאולוגיות או לניסיון ביטול של האחר. לכן, יצירת חיבורים היא המשאלה הגדולה ביותר של החברה הישראלית, אך גם הפחד הגדול ביותר שלה, שכן היא דורשת מגע עם האחר הלוחץ לכל צד על הנקודות הכואבות שלו.

הפרדיגמה של הסינפסה מציעה הזמנה פרדוקסלית לא פשוטה – היא מבקשת לצאת מאזור הנוחות ולהגביר חשיפה לכאב (כדי לבנות חיבורים) בטווח הקצר על מנת להקל עליו בטווח הארוך. הפתרון הפרדוקסלי לכאב הפוליטי נמצא ביכולת לחפש ולשהות ב"סדק הנמצא בכל דבר" כשירו של לאונרד כהן (כלומר ב'חתך שהוא חיבור'), במטרה להפוך את הכאב ואי-הנחת מחומר לבניית חומות – לחומר שמאפשר חיבורים וגשרים. החשיבה הסינפטית, במובן הזה, מציעה אתיקה של יציאה מאזור הנוחות למרחבי האי-נחת, אך באופן מתון וקשוב לפרט ולזולתו המאפשר לעבוד עם אי-הנחת, אחרת הוא מציף מדי וכואב מדי.

רעיון מופשט זה ניתן ליישום פרקטי בזירה הציבורית באמצעות הכלי המנטלי הבא: יש לעשות מקום של כבוד לכאב של כל צד, לשהות בו לבחון: 1. מה הכאב שלי מספר עליי / על הצד שאני חש מזוהה עימו? 2. מה הכאב של האחר מספר עליו? 3. במה הכאבים שלנו יכולים להתחבר? 4. מה ניתן ללמוד דרך הכאב המשותף על הרצף שקדם לחיתוך בין הצדדים?. באופן הזה הפרדיגמה של הסינפסה מבקשת לעשות מקום לחוויה הרגשית לכדי פעולה פוליטית. אתיקת האי-נחת שלה אומרת במילים פשוטות כי הכאב המתרחש ביציאה מאזור הנוחות למרחבי החיתוך יכול להוביל לחיבור הגדול ביותר.

אתיקה של מתינות – רשת מרווחים מווסתים

הוויסות בין עידוד ליציאה מאזור הנוחות לזהירות מהצפה רבה מדי של אי-נחת היא עניין יסודי בפרדיגמת הסינפסה. הצפה גדולה מדי של כאב עלולה, כפי שביון הגדיר זאת, להוביל ל'מתקפה על החיבורים'. במצבים כאלו, שהם שכיחים במפגש עם האחר בחברה הישראלית, החשיבה עצמה נפגעת ואנו נוטים לתגובות קיצוניות לא מעובדות המאפיינות מצבים הישרדותיים ראשונים – כמו פיצול לחשיבה ב'שחור ולבן' ו- 'אנחנו והם'. המתקפה על החיבורים נמצאת בבסיס פוליטיקת הקיטוב של ישראל, ומובילה לכך שאנו לא באמת פוגשים את האחר, מלבד לאופן שבו הוא משתקף דרך הפחדים שלנו ושל הדומים לנו. זו אחת הסיבות שאנו נוטים להטיית החשיבה המסוכנת המזהה את הקיצוני כאותנטי בכל מחנה, ובהתאם לזיהוי הקבוצות השונות בחברה הישראלית לפי הקיצוניים (שהם מיעוט) ולא לפי המתונים (שהם הרוב).

היעדר הוויסות המאפיין את פוליטיקת הקיטוב הישראלית מוביל לא רק לפגיעה בקבוצות האחרות, אלא באורח פרדוקסלי קודם כל לפגיעה פנימה – בערכי הליבה של כל מחנה. לדוגמה, בעוד הימין מזהה עצמו פעמים רבות לפי עיקרון של אהבת ישראל, בימין הקיצוני אנו מגלים שאהבת ישראל מובילה לעיתים לשנאה של ממש לחצי השני של העם, למחנה המרכז-שמאל. אותו הדבר נכון גם לגבי הצד השמאלי של המפה הפוליטית המזהה עצמו כרודף שלום. באורח פרדוקסלי, בקרב השמאל הקיצוני המוכנות והאמונה הגדולה להידברות עם אויבים מבחוץ, מובילה לעיתים לחרמות והיסגרות דווקא מול השותפים בתוך הבית.

במילים אחרות, כפי שמערכת הוויסות הסינפטית בשדה הביולוגי והפסיכולוגי קורסת כאשר יש הצפה קיצונית מדי, כך גם קורה במערכת הפוליטית והציבורית. במצבים אלו, המאפיינים את פוליטיקת הקיטוב הישראלית כיום, החיבורים המווסתים נפגעים בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות השונות, כך שקולם של הקיצוניים גובר. לעומת זאת, פרדיגמת הסינפסה מחזיקה באתיקה של מתינות, בצורך בוויסות הדדי הנוצר באמצעות מפגש ממשי וחתירה לשיתופי פעולה פוליטיים, חינוכיים ואזרחיים עם השונה מאיתנו. הנחת העבודה היא שהפרגמטיות והמתינות לא רק שלא מונעות יישום אידיאולוגיה של כל קבוצת זהות, אלא להפך, הן מאפשרת השגתו באמצעות קירוב רעיונות אידיאולוגיים למציאות בפועל. אתיקת המתינות של פרדיגמת הסינפסה אומרת במילים פשוטות – אנחנו צריכים לווסת אחד את השני כדי שנטיב להביא את עצמנו לידי ביטוי, ולהפך, אנחנו צריכים להביא עצמנו לידי ביטוי כדי שנוכל לווסת אחד את השני.

אתיקה של משחק משותף – רשת מרווחים מחברים

הפרדיגמה של הסינפסה מעבירה את העיסוק הבלעדי מהשלם הישראלי או מהקבוצות והמחנות השונים המרכיבים אותו – למה שמחבר ביניהן – למרחבי הגבולות הפנימיים. התפיסה כאן היא לא של גבולות פנימיים סטטיים, כפי שנהוג לרוב לתפוס אותם, אלא של גבולות שפה ומציאות המשתנים כל הזמן. ממש כפי שהסינפסות בגוף האדם נחלשות, מתחזקות, נעלמות ונוצרות כתוצאה מהתרחשות במציאות, כך גם מוצע לתפוס את הדינמיות של קווי הגבולות בין המחנות הפוליטיים והזהותיים בישראל. זו תפיסה משחקית של מושג הגבול בין-אנשים, בין-קהילות ובתוך השפה עצמה, המכירה בכך שהגבול כל הזמן משתנה ומתהווה בהתאם ליחסים שבין המילים עצמם ובין השפה למציאות. כך, בעוד הגבולות בפרדיגמת כור ההיתוך בוטלו ובפרדיגמת השבטים הפכו לחומות סטטיות ומבוצרות, בפרדיגמה החדשה של הסינפסה, הם הופכים לרשת של מרווחים נושמים ומשתנים המאפשרים חיבורים חיים בין הקבוצות השונות.

התפקיד של רשת מרווחים זו היא לא לחתור להבנה מוחלטת של כל צד, מטרה שהיא מוטלת בספק במציאות פוליטית הישראלית בה לכל מחנה שפה משל עצמו. רשת מרווחים זו גם לא נועדה לתת מענה לרצון המבלבל לחוש כי "אחים אנחנו" – ציפייה המשאירה אותנו פעמים רבות בדיסוננס אל מול החוויה הקיימת בפועל של זרות. במילים פשוטות החשיבה הסינפטית מבקשת מאיתנו לא לצפות עוד שנבין אחד את השני באופן מלא, וגם לא להיות "אחים על מלא". תחת זאת, החשיבה הסינפטית מבקשת להתרכז דווקא באתגר אחר והוא ביסוס הסכמה על כללי המשחק המשותפים – מבחינה משטרית, פוליטית וציבורית. כללי משחק אלו חיוניים וקריטיים לאפשרות שלנו לחיות יחד. הם צריכים להיות מבוססים על עקרונות הזהות הרחבים המקובלים בחברה הישראלית של מדינה יהודית ודמוקרטית ועל מגילת העצמאות כטקסט המכונן שלה. אימוץ אתיקה זו של הסכמה על כללי משחק משותפים יכול לאפשר מחד קיומן של קבוצות זהות ושפות נבדלות, ומאידך מערך חיבורים בו ניתן לייצר מפגש סימבולי וקונקרטי, מרחב משותף. רעיון זה מתכתב היטב עם העיקרון של "50:30:20" של 'יוזמת המאה' המבקש לייצר לצד בסיס רחב משותף לכולם (50%) גם מקום לרמה המקומית (30%) והקהילתית (20%).

נדמה לי שאם היינו מתרכזים יותר בחתירה להשגת הסכמה על כללי משחק משותפים ופחות בציפיות הלא ריאליות לחוש 'אחים' או ש'יבינו אותנו', היינו מצליחים לעבור למישור פרגמטי יותר, בו הציפיות יכולות לפגוש את המציאות. יתרה מכך, נדמה לי כי באופן זה היה ניתן לתת מענה של ממש לתחושת הזרות בבית – במקום בית של 'אחים' הזרים זה לזה, נבקש להיות בית של שותפים לדרך, שותפים לעתיד משותף. בבית זה יכולים להיות מרחבים פרטיים לכל אחד, שרק הוא מבין אותם ורק הוא רוצה ויכול להיות בהם, אך יכולים וצריכים להיות גם כללים משותפים לאיך מתנהל הבית יחדיו, כמו גם מרחבים משותפים שבהם כולם יכולים לעבור, לשהות ולחוש בבית.

זו בעיניי בשורה חשובה במיוחד שיכולה להביא עימה פוליטיקת החיבורים של פרדיגמת הסינפסה. ברוח זו ברצוני לטעון כי המשימה האסטרטגית של המרכז הפוליטי תהיה לייצר ולהטמיע רשת מרווחים, המבוססים על כללי משחק משותפים, והם אלו שיאפשרו לחוש בבית יחד, 'בתוך-ומחוץ' לגבולות של קבוצות הזהות והשפות השונות המרכיבות את הפסיפס של החברה הישראלית כולה. במילים אחרות, הפרדיגמה של הסינפסה מבקשת להניח יסודות שיעזרו להפוך את הכאב המונח במרכזה של החברה הישראלית, לרשת מרווחים המאפשרים חיבורים.

סיכום

אירועי הטרור ההמוניים של שמחת תורה 23' שהחלו בקריסת הגבול בין עזה וישראל ערערו מהיסוד את המבנים המנטליים, הפרדיגמות, שארגנו את האופן בו אנו תופסים את עצמנו, את היחסים עם שכנינו, אך לא פחות חשוב מכך גם את הגבולות הפנימיים בינינו, את היחסים בין קבוצות הזהות השונות של החברה הישראלית. במובן הזה, המחדל של 23' יצר קו שבר הגובה מחירים וכאב נוראי, אך גם פתח להתבוננות מחודשת על עצמנו, על היחסים בינינו, על האופן בו הלך והתהווה משבר הלכידות של החברה הישראלית ערב ה-7 באוקטובר, ולא פחות חשוב מכך על האופן בו אפשר וצריך לתקנו בחיים שאחרי ה-7 באוקטובר, על מנת ליצור אופק לעתיד ישראלי משותף.

מוקד העניין של מאמר זה עסק, אפוא, בנושא שלא זכה לטיפול ראוי עד כה: הגבולות הפנימיים בין קבוצות הזהות השונות של החברה הישראלית. לא ביקשתי לעסוק בסיפור הישראלי השלם ולא בסיפור של שבטיו, נושאים שזכו לכתיבה רבה, אלא דווקא בסיפור של החיבורים ביניהם, החיבורים של חלקי הפאזל הישראלי. זאת ועוד, המאמר לא רק ביקש לדבר על חיבורים, אלא ניסה להיות בעצמו חיבור שכזה – להוות גשר "על פני מים סוערים" של השבר הנוראי של ה-7 באוקטובר, בין מי שהיינו לבין מי שאנו יכולים וצריכים להיות. פתחתי בתיאור החוויה הקשה של הזרות בבית, שעמדה בלב משבר הלכידות ופוליטיקת הקיטוב שאפיינה את החברה והפוליטיקה הישראלית ערב ה-7 באוקטובר. בהתאם, בחנתי את שתי הפרדיגמות המרכזיות שניהלו עד היום את הנרטיב הישראלי – "כור ההיתוך" ו"השבטים". טענתי כי שתיהן הביאו למלכודת לשונית ופוליטית שמונעת חיבור אמיתי בין קבוצות הזהות בחברה הישראלית, וזאת מאחר ששתיהן טיפלו באופן לקוי בסוגיית הליבה של מרחבי הגבולות הפנימיים בחברה הישראלית.

כפתרון, הצעתי פרדיגמה חדשה להביט בה על המציאות הישראלית של אחרי אסון ה-7 באוקטובר – פרדיגמת ״הסינפסה של המרכז" הממוקדת בגבולות הפנימיים שבין קבוצות הזהות. טענתי כי תחת פרדיגמה זו הגבולות הפנימיים הופכים ממרחבים חסרי חיים למרווחי מעבר מחברים ונושמים, המייצרים חיתוך אך גם חיבור. על מנת להפוך את הרעיון המופשט של הסינפסה לפרגמטי יותר פירטתי ששה עקרונות אתיים של הפרדיגמה החדשה: אתיקה של חיתוכים, אתיקה של הגדרת זהות, אתיקה של סקרנות ופתיחות, אתיקה של אי-נחת, אתיקה של מתינות ואתיקה של משחק משותף.

הטענה המרכזית במאמר הייתה כי הפרדיגמה של סינפסת המרכז, הממוקדת בגבולות הפנימיים, יכולה לאפשר יצירת רשת מרווחים נושמים, היוצרים נפרדות לצד חיבור ורצף בין קבוצות הזהות השונות. רשת מרווחים סינפטיים זו, הנשענת על ששת העקרונות האתיים, יכולה לתת מענה לבעיית הזרות בבית שאפיינה את החוויה הרגשית הרווחת בישראל ערב ה-7 באוקטובר – ולפתח במקומה תחושת שותפות ושייכות בתוך-ומחוץ לגבולות של כל קבוצת זהות, ובעיקר בבית הישראלי המשותף. באופן זה, פרדיגמת הסינפסה יכולה לסייע לנו לייצר סיפור ישראלי חדש בו נוכל לנוע בחופשיות רבה יותר באזורי הגבול הפנימיים בין המשותף לייחודי ובין הרציפות לנפרדות של חלקי החברה הישראלית.

אני מאמין ומקווה שמתוך קריסת הגבול החיצוני של ישראל עם אויביה, ומתוך הכאב הרב שלווה בעקבותיו, נוכל ונזכור גם לצמוח – לעשות תיקון באופן בו אנו מארגנים את הגבולות הפנימיים בינינו. זו כמובן הזמנה לזהות במשבר הנוכחי הזדמנות לשינוי היסטורי. זו קריאה למתונים מימין ומשמאל להתגבש סביב מרכז שפוי. אולי, אחרי שחווינו עשרות שנים של שלטון שמאל עד 73' ועשרות שנים של שלטון ימין עד 23', הגיע העת לשלטון של מתונים, שלטון של המרכז. עימו אולי תבוא גם פרדיגמה חברתית-פוליטית חדשה – זו יכולה להיות, כפי שהצעתי כאן, 'פרדיגמת הסינפסה של המרכז'.

יובל הבר, פסיכולוג חינוכי מומחה (מ.א פסיכולוגיה קלינית), מטפל בקליניקה פרטית ומייעץ לארגונים ומנהלים. מייסד ומנהל קהילת השלישי המלאכותי. חוקר ועוסק בחיבורים בין אנשים, קהילות ובינות מלאכותיות. כתב את המאמר במסגרת בית הזיקוק – מפעל לרעיונות מבית יוזמת המאה.

ביבליוגרפיה
ביון, ר"ו (1967). התקפות על חיבורים. בתוך: במחשבה שניה (עמ' 95-109). תרגום: גיל-רילוב איריס. תל אביב: תולעת ספרים, 2003.
ביון, ו.ר. (2012/1977). סזורה. תרגום: חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין. תל אביב: תולעת ספרים.
ויטגננשטיין, ל. חקירות פילוסופיות. תרגמה: עדנה אולמן-מרגלית. ירושלים: מאגנס, 1995.
פרויד, ז. (2007/1926). עכבה, סימפטום וחרדה. תרגום: יאיר אור. תל אביב: רסלינג.
פרויד, ז. (2012). האלביתי, מבחר כתבים ח (1919). תל אביב, רסלינג.
ראובן (רובי) ריבלין – נשיא מדינת ישראל ה-10. (8 בדצמבר 2015). נשא נאום המדינה ראובן (רובי) ריבלין בכנס הרצליה – תקווה ישראלית: "הסדר הישראלי החדש". YouTube., כתובת: https://www.youtube.com/watch?v=u6YNQu8ukuQ
Bion, W. R. (1977a). The Italian Seminars, trans. P. Slotkin. London, UK: Karnac, 2005.