שביל באמצע – מבט יהודי על אידיאולוגית המרכז

"רק סוסים הולכים באמצע הרחוב" אמר הרבי מקוצק לתלמידיו "בני אדם הולכים בקצוות". יש המון קסם בקצוות האידיאולוגים, המחשבתיים או הפוליטיים, יש שם להט ועוצמה ותחושת וודאות חזקה. יש שם תורה גואלת, יש פתרון מוחלט כמעט לכל בעיה. יש שם שיטה סדורה וקוהרנטית. מבנים מחשבתיים בנויים לתלפיות, יש שם חזון הרמוני, נטול סתירות פנימיות. אמת גדולה, חובקת כל. בקצוות האידיאולוגיים יש מנהיגים מלאי כריזמה ובטחון עצמי. מלאי פאתוס ותשוקה ממגנטת. מנהיגים העשויים ללא חת, זקופים ואיתנים. משענת יציבה ביום סגריר, מישהו לסמוך עליו, לפסוע אחריו בעיניים עצומות.

אנשי האמצע והמרכז מחווירים לעומתם. הם אפופי תחושת "פרווה" חמצמצה, משהו בהם סדוק ומגומגם, גם וגם וגם. אוחזים בזה ובזה, יש הכל ואין כלום. הדרך לא דרך, המשנה לא משנה, החזון רווי סתירות פנימיות. הזהות מעורפלת, השייכות לא ברורה. אין אמת אחת שאפשר לומר אותה בקול ברור וחד, למסור עליה את הנפש, להילחם עד תום. המרכז יודע לומר בעיקר מה הוא לא, גם האמיתות שהוא מחזיק בהן הן האח החורג של האמת הטהורה שמחזיקים אנשי הקצוות. זו תהיה תמיד אמת קטנה יותר ורזה יותר מהאמת העוצמתית שבקצה.

ניתן בהחלט להתבונן על תפיסות אמצע ומרכז רק כתוצר מעשי של התנגשות בין קצוות. בין ימין ושמאל, בין דתיים לחילונים, בין שמרנים לפרוגרסיביים, בין קפיטליסטים לסוציאליסטים ובין אינסוף קטבים וקצוות. המרכז הוא רק ביטוי מעשי להתנגשות בין הקטבים. בחברה רוויית קטבים ההליכה בשביל האמצע היא תוצר הכרחי, אך לא בחירה לכתחילאית. זו אומנות האפשר, אלו הלכות ה"בדיעבד". פתרונות האמצע תמיד יהיו דלים וחסרים, תמיד תהיה בהם תחושת החמצה של המימוש המלא של האידיאל הצרוף. תוצר ההתנגשות הזה יהיה נטול חדווה וגאווה, בלי תחושת סיפוק ובלי שמחת מנצחים. למרות שמרבית ההכרעות בחברה יהוו איזושהי פשרה בין הצדדים הניצים, עדיין אנשי המרכז, שלכאורה מנצחים פעם אחר פעם ומגשימים את מאווייהם, חווים זאת כניצחון שפוף, נטול קסם ולהט ותשוקה. משהו פושר, בינוני, מספיק בקושי.

אז איך בכל זאת חיים בשלום ובהזדהות עם שבילי המרכז בלי תחושת נחיתות וחמיצות? ויותר מזה איך עוברים מעמדת "בדיעבד" שפופה לעמדת מרכז מלכתחילה, בגוו זקוף ולהט עוצמתי?

בשורות הבאות אני מבקש לשרטט קווי מתאר הגותיים מתוך מעיינות היצירה היהודית שיבהירו את נחיצותה של עמדת מיצוע בין הקטבים ואת קיומה מלכתחילה של חברה יהודית-ישראלית רבת פנים וגוונים, אמונות ותפיסות, החיות בשלום זו עם זו.

א-אינטגרציה

אחת המצוקות של עמדות המרכז היא חוסר הלכידות הרעיונית והקוהרנטיות. נפש האדם מייחלת לחוויה הרמונית ושלמה, קשה לה לשאת סתירות פנימיות ופרדוקסים. כשתנועות מרכז מבקשות להציג אמת מורכבת ורבת פנים, ובוודאי כשאין חתירה להכרעה בין אמיתות אלא רק סוג של "ניהול סכסוך", הדבר לא מתיישב על הנפש החפצה בהרמוניה ולכידות פנימית. תנועות מרכז שואפות, לא פעם, לתת מקום לקבוצות שונות עם תפיסות סותרות בתוך החברה, מבלי לשנות אותן או ליישב את הסתירות שהן מציפות בשל נוכחותן באותו המרחב. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. אמנם לעם אחד, עם נפש לאומית אחת, הדבר עלול לייצר הפרעת זהות, מתח מתמיד וחוסר יציבות ושלמות.

לאומנות קיצונית התברכה בתפיסה לאומית המעניקה זהות ושייכות לרבים אך בשמה היא דורסת זכויות אדם, לעומתה הומניזם קיצוני המלא חמלה לכל אדם אך בז לערכי הקבוצה, למסורת לאומית ועוד ועוד. יוצא אם כן שתפיסת המרכז המבקשת לאחוז בזה ובזה היא קרובה הרבה יותר לאמת השלמה

האם המצב הנפשי הזה הכרחי? דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי, הציג את המושגים אינטגרציה, דיס-אינטגרציה (פירוק) וא-אינטגרציה בתחום הפסיכולוגיה. מושגים אלו מתייחסים לפיתוח תחושת העצמי של הפרט וליכולת לתפקוד בריא.

אינטגרציה מתייחסת לתהליך של ארגון הרמוני של החוויות הפנימיות והחיצוניות של האדם לתחושת עצמי קוהרנטית. זה כרוך ביכולת לשלב היבטים שונים של האישיות, הרגשות והחוויות של האדם. כאשר לאדם אינטגרטיבי יש תחושת זהות מפותחת והוא יכול לנווט את מורכבות החיים ביעילות.

דיס-אינטגרציה, לעומת זאת, מתייחסת לפירוק או פיצול של העצמי. זה מתרחש כאשר חוויותיו הפנימיות והחיצוניות של אדם הופכות צרות זו לזו או סותרות, מה שמוביל לתחושת בלבול, כאוס או אובדן לכידות. התפוררות זו יכולה להתבטא בחוסר יציבות רגשית, הפרעות בזהות או קשיים בשמירה על מערכות יחסים.

א-אינטגרציה היא מושג שהציג ויניקוט כדי לתאר את השלבים המוקדמים של התפתחות הילד. היא מתייחסת למצב שבו תחושת העצמי של הילד עדיין לא נוצרה במלואה או נבדלת מסביבתו. בשלב זה, הילד נשען במידה רבה על מטפלים חיצוניים על מנת לענות על צרכיו ולווסת את רגשותיו. א-אינטגרציה היא שלב הכרחי בהתפתחות המוקדמת, ילד יכול לחוות חוויות פנימיות סותרות, אפילו בו בעת, ובכל זאת לחיות עם זה בשלום, מבלי שהסתירות הפנימיות יעיבו על שלוותו.

פרופסור יעקב לומרנץ, פסיכולוג יהודי-ישראלי הרחיב את תיאוריית ה"א-אינטגרציה" של ויניקוט מעבר לתקופת הינקות. התאוריה של לומרנץ גורסת כי בני האדם מסוגלים לשאת דברים מנוגדים, שאינם רציפים, אינם עקביים, חסרי לוגיקה ואף פרדוקסליים ויחד עם זאת מסוגלים לחיות בתחושות של שלמות עצמית ושלווה. התאוריה מסבירה את הגיוון בחיים וכן את הכוח האנושי להתקיים ולהתפתח חרף החיים המורכבים והמסובכים הכרוכים בחוסר ודאות, לדעת לומרנץ א-אינטגרציה היא היכולת לשאת אמביוולנטיות, עמימות, מורכבות ופרדוקסים מבלי שהדבר ילווה במתח נפשי, בתחושת בלבול וכאוס או בתחושות חרדה ואי יציבות.

דומה כי בכוחה של ההמשגה הפסיכולוגית הזו להחזיק את המורכבות המובנית של תפיסות מרכז. מבט א-אינטגרטיבי על תפיסות המרכז לא יכחיש את הסתירות הפנימיות, את חוסר הלכידות הרעיונית או את התנועה הדיאלקטית בין הקטבים, הוא גם לא ינסה ליישב ביניהם, לא יחתור להכרעה ולא יעניק פרשנות שתעזור לאסוף את כל החלקים לתצרף הרמוני וקוהרנטי. תפיסת מרכז א-אינטגרטיבית תטען כי אפשר לחיות בשלום עם סתירות, אפשר לשאת אמביוולנטיות מבלי שנשמת האומה תתערער או תפתח הפרעת זהות ואי יציבות. נכון, זה סותר, זה לא מתיישב ולא הרמוני ובכל זאת נפש האומה תצליח להכיל את המתח הזה ולחיות איתו בשלום. פיתוח יכולות ואסטרטגיות א-אינטגרטיביות הוא המפתח לבניית חברה בריאה, יציבה ומתפקדת הגם שקיימים בתוכה אידיאולוגיות שונות ואף סותרות.

אחדות מעל הכל

אפשרות נוספת להתבונן על תפיסות המרכז היא לא מתוך בינוניות ערכית או כתוצר מעשי של התנגשות בין קטבים אלא מתוך הכרעה מושכלת ומודעת ליצור מסגרת המאפשרת לקבוצות שונות לחיות בשלום זו עם זו, גם במחיר כיווץ האמת או האידיאולוגיה של כל אחד מהצדדים. אפשרות זו, בשונה מקודמתה, מבקשת להכריע בין ערכים. אמנם היא לא יודעת ולא מסוגלת לנקוט עמדה ולהכריע מי צודק בין הניצים אך היא מבקשת לומר כי ערך האחדות בעם והלכידות החברתית גדול, לאין שיעור, מאמת של מחנה זה או מאידיאולוגיה של מחנה אחר. אשר על כן תפיסת המרכז נעשית מתוך אחריות ציבורית גדולה ומתוך תנועת נפש לכתחילאית הטוענת כי ערך האחדות עולה על ערכים אחרים ובשבילו נכון לוותר או לצמצם ערכים מקבילים.

לפני כמאה שנה כשהמתח גאה בין המחנה הדתי-חרדי למחנה החלוצים-החופשיים היו שהשמיעו קולות לחלוקת האומה לשבטים, ישראל ויהודה, כך שכל מחנה יוכל לחיות את אמונתו באין מפריע. חיה ותן לחיות. רבה הראשי של ארץ ישראל דאז הרב אברהם יצחק הכהן קוק יצא בשצף קצף על המחשבות הללו ודימה אותן לאותה אישה שבאה אל המלך שלמה ואמרה "גזורו!", "גם לי גם לך לא יהיה!". הרב קוק כאב את פירוד האומה לחלקים וטען כי האם הרחמנייה, "אם האמת", מוכנה לוותר ולהקריב למען חיי הילד, למען שלמותו, "תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו". בשביל שלמות העם, טוען הרב קוק, צריך גם לוותר, להקריב ולכווץ את האידיאולוגיות של כל צד. שכן "אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים… זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית" (אורות התחיה כ'). אלטרנטיבת פירוד האומה לחלקים גרועה לאין ערוך. עבודה זרה ממש שעליה נאמר "יהרג ואל יעבור".

תפיסות מרכז, אם כן, ברוח הזו אינן טשטוש האמת או ויתור על האמת בטהרתה אלא הכרעה בין אמיתות. אמנת גביזון-מדן היא דוגמה מופלאה לגישה הזו. אמנה זו היא ניסיון כן ואמיץ ליצור ברית בין דתיים לחילונים שתאפשר את קיומן של שתי קבוצות הזהות האלה מבלי להכחיש זו את זו "היא מתירה ואף מחייבת הסכמות בעניין הפרהסיה המשותפת, שיביאו בחשבון את תפיסותיהן של כל הקבוצות. בשל חוסר היכולת וחוסר הרצון לחלק את הפרהסיה במלואה לקבוצות השונות". בדברי ההסבר והרקע לאמנה כתבו הפרופסור רות גביזון והרב יעקב מדן כי "הצעתנו המשותפת ודברי ההסבר הנפרדים באו גם להדגיש שלא הייתה לנו כל כוונה לאחד את חלקי הציבור השונים בעם היהודי לגוון אחד. דרך החוק חייבת להיות אחת. מערכות הערכים ואורחות החיים יישארו שונים ומגוונים, כל אחד לפי דרכו. הוויכוח העמוק בין מערכות הערכים יוכל להעמיק ואף להתרחב בדרכי בירור אמיתיות ונוקבות, אך בלא הצורך לנצח, להכריע ולהשתלט".

ההליכה בדרך הפשרה והצעידה הבוטחת של קבוצה זו לקראת זו מגיעה מתוך "האחריות לשלמות העם היהודי ולהמשך קיומו. האהבה בתורתנו מופנית לעם, ולא לאידיאולוגיה… האחריות כלפי העם עומדת כשלעצמה בכל ההלכה וההגות היהודית, והיא ניצבת בנפרד מן האחריות לקיום הברית עם הקב"ה, שהיא 'קומה שנייה' בבניינו של העם היהודי".

תפיסות מרכז, אם כן, ברוח הזו אינן טשטוש האמת או ויתור על האמת בטהרתה אלא הכרעה בין אמיתות.

בדברים הללו משיב, בעצם, הרב מדן על הקושייה הסמויה "האם תיתכן פשרה בענייני שמיים?". פעמים רבות נראה כי העמדה הדתית קשיחה ביחס לפשרה, הדורשת ויתור על עולם הערכים הדתי, ובעיקר על מימוש חזונו המלא במדינת היהודים. נקודת המוצא של מי שאינו דוגל בפשרה היא כי מקור הסמכות לקיום אורח חיים דתי הוא אלוקי וכי כיצד יכול בן אנוש להתפשר ולוותר על הבניין האידאולוגי שכלל אינו שלו אלא שייך למלכות שמיים?

תשובת הרב מדן, כמו הוגים אחרים,^[1] כי הפשרה איננה נובעת מפגיעה בסמכות האלוקית חלילה אלא מתוך היענות לצו הא-ל המבקש לשמור על אחדותה ושלמותה של האומה הישראלית. זו דחייה של ערך אחד על פני ערך חשוב הימנו. תוך שימוש בכלי הכרעה פנים-דתיים. ממש כמו כל הכרעה הלכתית הפזורה למכביר בספרות השו"ת, בה נדרש פוסק ההלכה להכריע בין ערכים שונים, אמיתות וכתובים הסותרים זה את זה. בשפה ההלכתית הכרעה זו היא במובנים רבים "סופיות הדיון". ההכרעה מעניקה תוקף וודאות, היא מפזרת את ערפל הספק ומשווה לפסיקה הסכמה שמיימית.

דרך האמצע – קרובה יותר לאמת

ההתרחקות מן הקיצוניות היא לא בגלל מה שיש בה אלא דווקא בגלל מה שאין בה. אין ספק שתפיסת קצה מביאה אידיאל צרוף, אמת בטהרתה. תהא האידיאולוגיה אשר תהא. הבעיה המרכזית באידיאולוגיית קצה זה שהיא חסרה את האמת הנוכחת בקצה השני. קפיטליזם קיצוני חסר את הדאגה לרש והנצרך, סוציאליזם קיצוני חסר את האמת ש"לפום צערא אגרא".

לאומנות קיצונית התברכה בתפיסה לאומית המעניקה זהות ושייכות לרבים אך בשמה היא דורסת זכויות אדם, לעומתה הומניזם קיצוני המלא חמלה לכל אדם אך בז לערכי הקבוצה, למסורת לאומית ועוד ועוד. יוצא אם כן שתפיסת המרכז המבקשת לאחוז בזה ובזה היא קרובה הרבה יותר לאמת השלמה, העשירה, "ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם" כתב הרמב"ם וביכר בכך את דרך האמצע לכתחילה. שבילי המרכז מבקשים לא לוותר על אמיתות מימין ומשמאל, לאסוף מכל קצה את הניצוצות שהוא מעלה ולסלול שביל אמצעי המרוצף באמיתות השונות. כפי שאמר שלמה המלך בחוכמתו "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם". וכפרשנות הרלב"ג "כי מי שהוא ירא השם יקח הממוצע ויצא בפעולותיו עם כל הקצוות; רצוני, שפעם יטה אל האחד ופעם יטה אל האחר, וזה הוא הממוצע על דרך האמת".

חז"ל הדריכו במקומות שונים כי אין ללמוד תורה מרב אחד : "והיה כעץ שתול על פלגי מים – אמרי דבי ר' ינאי: כעץ שתול ולא כעץ נטוע, כל הלומד תורה מרב אחד – אינו רואה סימן ברכה לעולם" (מסכת עבודה זרה י"ט) ובמקום אחר נאמר: "רבי מאיר אומר: אם למדת מרב אחד אל תאמר דָיִּי, אלא לך אצל חכם [אחר] וּלְמוֹד תורה" (אבות דרבי נתן פרק ח) וכן במקומות רבים בהן מודגשת ההבנה כי אדם המבקש אמת לא יכול למצוא אותה במקום אחד ואצל רב אחד. החכם, הלומד מכל אדם, מניח שהאמת רחבה ועשירה ורק ריבוי פנים ודעות ותפיסות יצליחו לאחוז בשולי גלימתה.

"ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם" כתב הרמב"ם

יתירה מזו חז"ל הדריכו ואמרו "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד" (פרקי אבות ד', ח') "להודיענו סבת המשנה שמי שהוא מורכב אי אפשר להמלט מן הטעות והשגיאה אם מפני קיצורו בהשגת האמת ואם להיותו נוטה במזגו לאחד מבעלי הטענות" (מדרש שמואל שם). הניסיון לטעון שהאמת נמצאת אצל אדם אחד או קבוצה אחת היא עזות כלפי שמיא. רק האלוקות מבטאת אמת שלמה, בני אדם לעולם יבטאו רק חלקים ממנה, פיסות אמת, רסיסים דקים. המחשבה שרק אידיאולוגיה אחת, ואמונה אחת, ומשנה אחת ישטפו את העולם באמת הצרופה היא שקר וגאווה כלפי שמיים. ריבוי אמיתות הוא הדרך היחידה להופעת אמת גדולה. כל ניסיון להציג אמת רזה וצרה אחת חוטא לאמת וטובל בשחץ וגאווה. האדם והקבוצה לא נדרשים חלילה לטשטש את האמת שלהם, להיפך, חשוב שקולם ישמע, שאור האמת שלהם יזרח בעולם. אך הידיעה כי האידיאולוגיה שלהם לעולם תהיה חלקית וחסרה ביחס למכלול צריכה למלא אותם בענווה גדולה ובהקשבה עמוקה אל האחר.

סוד התכלת

תכלת הוא צבע עמוס משמעויות בעולם היהודי – ממצוות פתיל התכלת ובגדי הכהונה דרך סיפורי המקרא המזכירים את התכלת ועד להיבטים מיסטיים ומאגיים שהצבע הזה זכה לו. מה מיוחד כל כך בצבע התכלת? חז"ל אמרו ש"תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד". התכלת רומזת אל האינסוף כמו מים ושמים. אך דומה כי יש עוד סוד גדול בצבע התכלת. זה מחזיר אותי הרבה שנים לאחור. גדלתי בגליל, בנופים טבולי ירוק, הנסיעה לים הגדול, כילד קטן, הייתה מלווה בהתרגשות גדולה, המרחב האינסופי, החול הזהוב, הגלים המתנפצים, ומעל הכל התכלת שלא נגמרת, הצובעת את מי הים בגוונה המיוחד.

אני אוהב את הצבע הקסום הזה מאז ועד היום. מה רבה הייתה ההפתעה כשתחבתי את ידי וחפנתי מעט ממי הים, התבוננתי אל כפות ידיי הקטנות והמים היו שקופים, לא תכלת, לא כחול, לא טורקיז – שקוף. לקחתי עוד מים ועוד מים והם הכזיבו פעם אחר פעם, לא הצלחתי להחזיק תכלת ביד. לא חלפו חודשים רבים ובקייטנת הקיץ לקחו אותנו לטיסה בשמי הגליל. אל השמיים הבטתי תמיד בהשתאות, יכולתי שעות להתבונן בעננים המטיילים ובמשיכות התכלת שצובעות את השמיים. הייתי בטוח שכשאגיע עם המטוס לשמיים אהיה עטוף בתכלת הקסומה. הפעם, גם השמיים הכזיבו. הכל היה שקוף מסביבי, אין זכר לתכלת. לקח לי זמן להבין שסוד התכלת הוא סוד ההתכללות. אין צבע לפיסת מים או שמיים אך המכלול יוצר את הצבע, רק היחד הזה מעניק את הצבע המיוחד.

קומה נוספת בתפיסת העומק של המרכז היא ההבנה שרק ביחד נצליח להביא לידי ביטוי את הצבע המיוחד לנו. כל אידיאולוגיה יחידה, כל אמונה של פרט או קבוצה אחת חסרה את הצבע הכללי. מחנה אחד ללא האחר נותר שקוף ונטול צבע. הרצון לתת ביטוי לכל אדם וקבוצה, להושיב את כולם יחד לשולחן אחד הוא צורך קיומי, לא כי זו הדרך לפשר בין הניצים, לא כמסגרת המאפשרת את חיי הפרט ותת-הקבוצה אלא זהו מהלך המכונן את האומה הישראלית. ויותר מזה – כשכל החלקים פזורים ומופרדים לא רק העם יהיה חסר וחיוור אלא גם תורתו.

"מספר כל ישראל היו שישים ריבוא כמו אותיות התורה וכל אחד מישראל יש לנשמה שלו מצווה אחת ואחיזה באות אחת ודבר זה כמעט שהוא דבר מוסכם שישים ריבוא אותיות התורה הם כנגד שישים ריבוא נשמות בישראל, כל נשמה מישראל מקושרת לאות בתורה ומאותה אות היא יונקת את כוחה, מאותה אות היא יונקת את חיותה" ('פני יהושע', הרב יהושע פלק, פירוש על מסכת קידושין דף ל' עמ' א), כדי להופיע את תורת ישראל בשלמותה, כדי שאור ה' יזרח במלואו נדרשים להתאסף כולם יחד. ההלכה קובעת כי אות החסרה בספר תורה פוסלת את הספר כולו – ובהתאמה אם נשמה אחת חסרה, אם חסר קול אחד וגוון אחד בפסיפס הישראלי – ספר התורה הישראלי הזה יהיה פסול וחסר.

היחד כאמור נוצר מהדגשת הייחודיות של כל אדם, קבוצה ושבט. לא מתוך טשטוש הזהות אלא דווקא מתוך הדגשתה הייחודית. "והנה בעניין הזה אמר לי מורי האר"י ז"ל, שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטים, וכל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד מיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף יחזקאל. והנה אין ספק, כי אם תפילות כל השבטים היו שוות – לא היו צורך לשנים עשר חלונות ושערים, שכל שער יש לו דרך בפני עצמו, אלא ודאי מוכרח הוא שכיון שתפילותיהם משונות לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט. כי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא כך צריך להיות סדר תפלתו". (רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שער הכוונות)

עושר הצבעים והדעות, דפוסי האישיות וגווני הנשמות יוצרים יחד מארג חי, מכונן ומשמעותי. כל עוד שומרים זה על זהותו של זה, שמחים, מכבדים וקשובים לזהויות השונות, יד ביד, יחד, באהבה כלולה.

רלטביזם או מלחמה על האמת?

אז אם לכולם יש מקום וכולם נדרשים וכולם צודקים והכל דברי אלוקים חיים אז אולי אין בכלל טעם למחלוקת, בירור או עימות? האם תפיסות מרכז הם בעצם הלוך רוח רלטיביסטי – "כל אחד והאמת שלו"? האם נהפוך מאומה שמקדשת מחלוקת ל"דובוני אכפת-לי"?

לא ממש. הדבקות של כל קבוצה באמת שלה בהחלט עשויה לעורר מחלוקת נוקבת, כל קבוצה עשויה לבכר את האמת שלה ולמצוא פגמים באחרת. כך מבררים אמת גדולה, כך מדייקים, כך מסירים סיגים וקליפות, "אמר רבי חמא אמר רבי חנינא מאי דכתיב 'ברזל בברזל יחד' לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה" ( מסכת תענית דף ז עמוד א). המחלוקת היא ברכה גדולה, עד כדי כך שאמרו חז"ל כי "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים", לא להיעלם, לא להימחק, לא להתקהות, אלא להתקיים. כמה עושר מביאה המחלוקת, כמה בירור ודיוק והעמקה. מחלוקת היא דבר נפלא כל עוד היא מגיעה מתוך ענווה ומחויבות לבירור האמת ולא כמאבק פרסונאלי או מחנאי.

הבעל שם טוב טען כי ההתבוננות אל פגמי האחר היא כלי לתיקון עצמי ולא כלי לניגוח, היא צריכה לכונן בדק בית פנימי ותשובה "צריך להתפלל על שונאיו שהם רוחו של צדיק בגלגול…ועל ידי התפילה נמתק בשורשו" אמר הבעש"ט. אם מישהו מפעיל בך שרירי כעס ואיבה, אם הוא מרתיח את דמך ומעורר בך קנאה, שנאה ותחרות כנראה שמשהו ממך, שאינו מתוקן כל צרכו, מצוי בשונאך. משהו באישיותך, במידותיך או בהשקפת עולמך חסר או משובש, לכן כדאי שתתפלל עליו ותגלה דרכו את חסרונותיך שלך. הרגשות השליליים כלפי האחר הם סוג של השלכה הבאה ממקום חסר. אמנם לשקר אין רגליים והוא יתפוגג מאליו ברגע שניתן מקום לנקודות האמת המאירות. בירור וליבון הדעות לא אמור לעורר שנאה ואיבה, כעס וקנאה. אפשר וצריך לנהל שיח בין שונים מתוך אהבה גדולה ומתוך הכרה ברורה בקיומו ההכרחי של האחר. אם בכל זאת אדם מוצא בחברו כיעור ורוע הוא צריך לחזור קודם אל תיקון עצמו "שרואה דבר מכוער בחבירו, יתן דעתו שהכל הוא מהשם יתברך לתועלתו, שיראה לתקן ולהטיב מעשיו… כי האדם יראה את עצמו כאלו בשבילו נברא העולם, ואם היה יחידי בעולם היה סובר שהוא צדיק וחסיד ישר ונאמן, מה שאין כן עתה שרואה דבר מכוער בחבירו יבין בדעתו שיש בו שמץ מנהו" (תולדות יעקב יוסף, סוף פרשת וירא, יז, א).

כדי לכונן תפיסות מרכז צריך להיאבק על מקומה של הייחודיות ועל נחיצות היחד באותה נשימה. לתת מקום לייחודיות מבלי לטשטש אותה ולא לוותר בשום אופן על היחד שהופך אותנו למי שאנחנו, שהוא לא רק יסוד מארגן אלא יסוד מקיים. אמנם כדי ליישב את שני הכתובים הללו נדרשת שפת מחלוקת אחרת. לא כזו המבקשת להתנצח, לא כזו שמגוננת על האמת של הפרט או הקבוצה אל מול האחר אלא כזו שפורמת את המחיצות ומאפשרת ללמוד מהמפגש עם האמת האחרת, להתבונן פנימה ולכוון מחדש את מיתרי הלב.

לצאת מעצמך אל האחר

תפיסות מרכז, כפי שראינו, תובעות הרבה יותר מהסדרה פרקטית של החיים החברתיים. נכון ש"חיה ותן לחיות!" זו מסגרת המאפשרת חיים נטולי חרדה מן הקבוצות המקבילות, היא מאפשרת חרות פנימית, היא תנמיך להבות, היא תייצר שקט ואולי אף תעניק שלווה ורוגע לחברה מקוטבת ושסועה. אמנם במסגרת "חיה ותן לחיות" אין מוטיבציה להילחם למען הקבוצה האחרת, להתאמץ בשבילה, לשלם מיסים, לשאת בנטל, לפגוש את ניצוצות האמת מהעבר השני. מסגרת כזו עלולה לייצר שבטיות אגואיסטית שחוטאת לרעיון היחד הקיומי כל כך לחברה הישראלית.

בפרוש מופלא במיוחד מסביר הרבי מלובביץ' את הצורך של ברי הפלוגתא להחזיק, מעת לעת, בעמדת החולק, לתפיסתו זהו ביטוי עמוק למחלוקת לשם שמיים, ליכולת לצאת מעצמך ולהרחיב את מעגליך, להבין שיש משהו גדול מעל לדפוסי האישיות הטבעיים, למענה האוטומטי, לאינסטינקטים האידיאולוגיים. "ומזה הוראה במידת חסידות: כשאדם עובד עבודתו בקו אחד, יתכן שעבודתו היא מצד טבעו בלבד ודווקא כשלובש לפעמים מדה הופכית, היפך טבע מידותיו של נפשו האלוקית, הרי זו הוכחה שעבודו היא "לשם שמיים" באמת" (הרבי מלובביטש, ביאורים לפרקי אבות).

כדי להחזיק מחלוקות "לשם שמיים" נדרש מכל אדם ומכל מחנה לא להתחפר תמיד בעמדתו הטבעית, לצאת מעצמו, מדפוסי חשיבתו, מהלכי רוחו והגיונותיו הטבעיים ולאמץ את עמדת החולק, את דפוסי אישיותו של בר הפלוגתא. לא די בהכרה בחיוניות העמדה החולקת, לא די בהקשבה כנה, אלא יש צורך, מעת לעת, גם ללבוש את חליפת "היריב", להיכנס לנעליו, לדבר בשפתו. תנועת היציאה הזו מקרינה באופן עמוק על תפיסת המחלוקת, היא מונעת "השתבללות" של כל מחנה בקונכיתו ומדגישה את החיבור הכן, את היחד. היא מזכירה כי יש שמיים מעל, יש שמיים בתוכנו, יש תכלת הצובעת את הכל.

אחד האתגרים הגדולים של תפיסת המרכז הוא לייצר עוצמה גדולה בלי לסמן אויב, בלי לגרות את בלוטות הפחד והחרדה מהמחנה האחר.

מרעיון למעשה

איך, אם כן, ניתן לתרגם למעשה את הגות המרכז הזו בשדה החברתי, הרוחני והפוליטי? אני מבקש לשרטט כמה קווים מעשיים, להציע נקודות מוצא לשיח והתנהלות פוליטית, חברתית וחינוכית אשר רעיונות העומק של תפיסות המרכז משוקעים בהן:

להקדים את דברי החולק

תפיסת המרכז במהותה מקבלת ומחבקת את האמיתות השונות שנמצאות אצל אנשים שונים וקבוצות שונות. על כן גם בשיח פוליטי הארת נקודות האמת של בר הפלוגתא היא אימננטית לתפיסת המרכז. התלמוד הבבלי מספר כי שלוש שנים נחלקו בית הלל ובית שמאי עד "שיצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית-הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג'). ההלכה מבכרת ומכריעה כדעה המכלילה, המביאה בענווה גם את דברי החולק. "אין ראוי שישנא דבריו של היריב, רק יקרבם בתכלית הקירוב". כתב המהר"ל "שאם לא יעשה כך ולא יקבל דברי החולקים עליו באהבה, רק ידחם, זה בוודאי חולשת דבריו… ולכך אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו לאהבת החקירה וידיעה… כי העלם דברי המתנגד בדת אין זה אלא ביטול וחולשת הדת". אמת גדולה לא מפחדת מאמיתות מקבילות, להיפך הנחת האמת של "היריב" רק מעצימה, מרחיבה ומחזקת את תפיסת המרכז ומראה כי "יש בה מזה וגם מזה, יש בה שניהם".

בשיח הפוליטי בימינו זה נראה אולי מחזה דמיוני, אך תתארו לכם שלפני כל נאום פוליטי, חוצב להבות, של אנשי המרכז, הם יסקרו בענווה את דעותיהם של יריביהם הפוליטיים, הם ידגישו את האמת והטוב שבכל דעה חולקת ורק לאחר מכן יניחו את תפיסתם שלהם שתכיל כמובן גם ניצוצות ורכיבים של האמת המקבילה.

אין פסילה טוטאלית – מאמצים את מה שטוב, מאירים את החלקים החסרים

תפיסת המרכז כפי שהראנו לא בורחת מהקצוות בגלל מה שיש בהם אלא בעיקר בגלל מה שאין בהם. אשר על כן עבודת אנשי המרכז היא לא בפסילה טוטאלית של המחנות היריבים, של הדעות החולקות, אלא בהארת הרכיבים החסרים של מחנה היריב, בסימונה של האמת הנעדרת לצד חיבוק חזק ופירגון כן לאמיתות הקיימות בקבוצות ובמפלגות החולקות.

תמיד ענייניים

השיח הפוליטי נגוע במחנאות, בפוליטיקת זהויות. מזכיר קצת אוהדי כדורגל. לא באמת משנה מה נכון ומה צודק, מה מטיב ומה מתאים לאידיאולוגיה הבסיסית שבגינה בחרתי במפלגה זו או אחרת. יורים אוטומטית. מבקרים אוטומטית, מגנים אוטומטית. בלי להפעיל חוש ביקורת ובעיקר בלי לכוון לאמת הנוכחת ולעמוד השדרה הערכי שלנו.

נהיינו אוהדי כדורגל – לא משנה מה, תמיד נגן על הקבוצה שלנו ועל השחקנים המובילים אותה. אנשים מרגישים צורך להגן על הבחירות שלהם. יהיה זה מנהיג פוליטי, מפלגה, רב, מגזר, אוהבי חיסונים, מתנגדי חיסונים או כל אידיאולוגיה אחרת.

ברגע שבחרנו – האמת כבר לא מעניינת אותנו – ברגע שהתמקמנו בבחירה אנחנו נלחמים להגן עליה, בכל מחיר, ומאבדים את חוש הביקורת ואת המחויבות לאמת. פתאום אנחנו עיוורים לגמרי גם לסדקים ולמורכבויות שיש בבחירה שלנו או לדברים הטובים שמתרחשים מהעבר השני, במה שלא בחרנו.

אפשר לבחור במנהיג פוליטי ולבקר חלקים ממה שהוא עושה, אפשר להתנגד למנהיג פוליטי יריב ולהחמיא למהלכים שמתכתבים עם הערכים שלנו. אפשר לתמוך בחיסונים מצילי החיים ולהיות ערים לנזקים, לתופעות לוואי ולחוסר הודאות בהשלכות עתידיות. אפשר לאהוב את הרב שלנו והמגזר שלנו והאידאולוגיה שלנו אך אין זה אומר שהם חפים מביקורת והם תכלית השלמות עלי אדמות. אין אידיאולוגיה בארץ אשר תעשה טוב ולא תחטא.

לכן נדרשות עיניים פקוחות לרווחה, ענווה גדולה ואהבת אמת. כן, אמת. זו מילה שאיבדה את זהרה בעולם של יח"צ ומניפולציות ונכלוליות פוליטית. האמת היא מורכבת והיא לא תמיד בצד אחד. גם אם זה הצד "שלנו".

תפיסת מרכז מבקשת תמיד להיות עניינית ולא מחנאית. לגופו של עניין ולא לגופו של אדם או מחנה, היא צריכה במהותה לאהוב ביקורת, לחבק ביקורת, לחשב כל הזמן מסלול מחדש. היא תבקש את מה שטוב ונכון. היא חובבת אמת מושבעת ולכן היא לא חייבת תמיד לנצח בכל ויכוח, אלא רוצה תמיד לברר את האמת, את מה שטוב למדינה ולאזרחיה. היא בהחלט יכולה לאמץ החלטות טובות של המחנה היריב, היא תפרגן לעשיה חיובית גם אם היא לא חתומה עליה, היא לא נרקומנית של קרדיטציה – תהילתה היא בנתינת מקום לטוב משותף, בהאדרת המועיל והמיטיב ולא משנה מאיזה אזור חיוג הוא הגיע. לכן היא גם תתנגד לתפיסת "פוליטיקת הגושים" – אנשי מרכז לא מחויבים לגוש בכל מצב ולא מתנגדים לגוש היריב בכל מצב אלא בוחנים בריתות פוליטיות לגופן. כל מה שטוב ומועיל ומשרת את סולם הערכים של מפלגת המרכז ואזרחי ישראל יתועדף גם אם הדבר מצריך בריתות חוצות מפלגות. ברית פוליטית איננה לגיטימציה או הכשרה של אידיאולוגיות קצה, אלא ברירת הטוב מקליפותיו.

קול ההמון כקול שד-י, לתעדף אמת רחבה וכוללת

אם הוא צודק והיא צודקת, אם זה נכון וזה נכון אז איך מכריעים? בתפיסת המרכז הקריטריון המרכזי להכרעה הוא ריבוי אמיתות. ככל שההכרעה מחזיקה יותר אמיתות, ככל שהיא מביאה לידי ביטוי קולות שונים, ככל שהיא נותנת מקום לעוד ועוד קהלים, ככל שיותר אנשים יכולים לחיות עם ההכרעה בשלום כך יהיה משקלה של האמת הזו גדול יותר ויותר. מפלגת מרכז תשאף לקבץ סביבה כמה שיותר מפלגות, ממשלה רחבה ככל הניתן, מקצה לקצה, ממשלה שתביא לידי ביטוי גם קולות, דעות ותפיסות שלא עברו את אחוז החסימה. ממשלה שתשקיע 80% מהאנרגיות שלה ב80% מהנושאים הקיומיים לעם הזה במקום להשקיע אנרגיות מתישות עד מכאוב בנושאים רוויי מחלוקת.

נלחמים על המרכז עם סכין בין השיניים?

אין ספק שתפיסות המרכז רוצות לאמץ את הלהט, התשוקה והעוז שיש בקצוות, אמנם "מלחמות" ו"סכינים" שייכים לעולם מושגים שהמרכז מבקש להתרחק ממנו.

"וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". (שמות כ', כ"א) התורה אוסרת לסתת את אבני המזבח באמצעות ברזל. "רבן יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה – אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבני מזבח שאינם לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב"ה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבא עליו פורענות". המקדש המייצג את השלמות הנכספת נבנה מתוך שלום וחיבור ולא באמצעות כלי משחית. מתוך חיבור ולא מתוך מאבק ומלחמה.

אחד האתגרים הגדולים של תפיסת המרכז הוא לייצר עוצמה גדולה בלי לסמן אויב, בלי לגרות את בלוטות הפחד והחרדה מהמחנה האחר. "כאיש אחד בלב אחד" נאמר על בני ישראל למרגלות הר סיני. המעמד ההוא, המרגש, למרגלות ההר, גילה לנו שלא רק מלחמות וטרגדיות מחברות ביננו אלא גם השאיפה העמוקה לגודל, לרצון הכן לגעת בשמיים, התשוקה לחבר אדמה לרוח. לא צריך מבצע צבאי כדי לייצר אחדות בעם, בטח שלא טרור מדמם ועצוב. דרוש אידיאל ענק ומחבר, רחב וחובק כל. מה שנדרש מרוח המרכז הוא להחליף את עוצמת החרדה בתשוקת החיבור, את האנרגיות הסוחפות שבפחד לרגש המסחרר שבאהבה. את להט הניכור וההבדלות בתקוות האחדות. זה בנפשנו! זו בשורת קיומנו. "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

אבישי מזרחי, איש חינוך, מלווה מנהלים וצוותי הוראה במשרד החינוך, מרבני צהר, דוקטורנט בתכנית ללימודי מגדר בבר אילן החוקר את השיח הרבני בנושא הלהט"בי. נשוי לצפורה ואב לחמישה, פעיל בגרעין החברתי באור עקיבא ובמיזמים חברתיים נוספים. כתב את המאמר במסגרת בית הזיקוק-מפעל לרעיונות מבית יוזמת המאה.

[1] הרב יובל שרלו, התתכן פשרה בענייני שמים, זמין לקריאה בקישור: https://www.ypt.co.il/4109 .