אני עומדת באמצע תל אביב במעגל גדול, יחד עם עוד מאות אנשים. התחלנו עם עשרים חניכים וחניכות של הישיבה החילונית ולאט לאט המעגל הלך והתרחב. כל פעם הצטרפו עוד איש ועוד אישה, הניחו יד על כתף של מישהו שהם לא מכירים והרימו את קולם יחד בשירה.
בכל יום שישי אנחנו מגיעים לכאן, לכיכר החטופים שמול מוזיאון תל אביב לאמנות. מסביב מתנוססים פניהם של החטופים והחטופות. לידנו האוהלים שבהם ישנות המשפחות. ואנחנו כאן איתם, שרים "שלום עליכם" לקראת שבת.
סבא שלי לא היה שר אף פעם את הפִּסקה האחרונה של שלום עליכם. הוא היה שר בואכם לשלום, ברכוני לשלום, בשבתכם לשלום. אבל מוותר על 'בצאתכם'. אין צורך שיצאו הוא היה אומר. אני רוצה שהם יישארו כאן איתנו וישאירו כאן את הברכה שלהם.
בכל שישי, קצת לפני שבת, אני מגיעה לקבלת שבת במאהל החטופים ואומרת לכל מי שמקשיב – "אנחנו לא נשיר בצאתכם, ממש כמו שסבא שלי לא היה שר. אנחנו נבקש מהמלאכים שימצאו את כל האהובים והאהובות שלנו שנמצאים עכשיו בעזה, מתחת לאדמה או מעליה, ושיישארו שם איתם. שישבו איתם, שישמרו עליהם, שיחבקו אותם. שיעניקו להם מעט אור במקום החשוך הזה. ושיחזירו אותם אלינו".
המעגל הולך וגדל, העיניים של רבים מהשרים והשרות נעצמות. "בשבתכם לשלום" אנחנו שרים ומתפללים שהם ישבו איתם שם. ומדמיינים אותם מתנחמים קצת בבואם.
אם היו מתארים לי לפני כמה חודשים את התמונה הזו – לא הייתי מאמינה. הייתי מדמיינת שיהיה מישהו שיקפוץ ויצעק – הדתה. ומן הצד השני היה מתקומם אדם דתי ואומר – "למה את מובילה קבלת שבת בגופיה?" – ואני הרי אישה.
ואולי דווקא בעת הזו שכל הקונספציות הקודמות נשברו – זו העת לחשב מסלול מחדש.
יהדות בחברה הישראלית נתפסת בדרך כלל ככה – גברית, מזוקנת, עם כיפה גדולה ואולי גם טלית על הכתפיים. כל מי שלא נכלל תחת הקטגוריה הזו בדרך כלל יכול להיות אורח או אורחת בעולם היהודי. אבל לא בעל או בעלת הבית.
ובדרך כלל, לכל מקום שאליו אני הולכת ובו אני מדברת אני מקבלת את אותן התגובות. אי אפשר גם להחזיק תלמוד וגם ללבוש גופיה. בלתי אפשרי להיות גם ראש ישיבה וגם חילונית. אי אפשר לא להאמין באלוהים וגם להתפלל. זה פשוט לא הגיוני.
אבל עכשיו, כשהתותחים רועמים, נדמה שאף אחד לא שואל שאלות ולאט לאט נחשפת מציאות אחרת. מציאות שיש בה יהדות חילונית. שיש בה חיבור לשורשים גם בעולם חופשי. ויש בה יכולת לערבב ישן וחדש וליצור יהדות שנשענת על שני העולמות ומהלכת בניהם בעדינות וברגש.
ואולי דווקא בעת הזו שכל הקונספציות הקודמות נשברו – זו העת לחשב מסלול מחדש.
במאמר זה אסביר מהי יהדות עמוקה ומחויבת שאינה יהדות דתית אלא יהדות כתרבות. אנסה לשרטט את קווי המתאר של היהדות החילונית דרך השאלה מה לקחתי מהעולם הדתי בו גדלתי, מה השארתי מאחור ומה אימצתי לחיי מהתפיסה החילונית החופשית. וכיצד רקחתי שילוב מיוחד משני העולמות הללו. שילוב שאני חושבת שיש בו תשובה של ממש לחברה הישראלית החדשה שצומחת מתוך הכאב.
בין שני עולמות
הדרך לריפוי החברה הישראלית מפותלת ועוברת דרך השחרור של היהדות ממוסרות הדת והחיבור של הציבור החילוני ליהדותו ולשורשיו בדרך המתאימה לו. מתוך זהות ברורה וחזקה יוכל להתנהל שיח של שותפות, שיח של חבירה לסיפור משותף רחב, שיח שבו שני הצדדים מבינים זה את שפתו התרבותית של זה. שיח שיש בו שוויון.
היהדות, שנראה לכאורה שהיא במרכז הקרע, היא גם המפתח לתיקון וריפוי החברה הישראלית. היא מכילה את הסיפור המשותף שלנו, היא מכילה את הסיבה שהגענו לכאן. היא מקור התהוותה של הציונות. היא נמצאת בליבה של החברה שלנו.
התיקון, בעיני, מצוי דווקא במבט מעמיק אל מי שנמצאים באמצע. מי שנקרעים בתוך המאבק הזה. אל אנשי ונשות הביניים. אלה שנמצאים על הרצף היהודי, שעזבו את היהדות שבתוכה גדלו אבל ממשיכים לחיות בתוכה ולספוג אותה בדרכם. הדתל"שים והדתל"שיות.
דתל"ש זהו שם מאד מוזר וייחודי. חוזר בשאלה וחוזר בתשובה היו השמות הקלאסיים למעבר בין העולמות. אבל כבר מזמן הדתל"ש החליף את החוזרים בשאלה ותפס את מקומו של הביטוי. הביטוי הזה דתל"ש – דתי לשעבר או דתיה לשעבר. משמר בתוך ההגדרה הזהותית את מה שהייתי פעם, דתייה. ומוסיף אליה "לשעבר". כלומר, לא שומרת כיום את ההלכה כפשוטה אבל בכל זאת קיים מרכיב זהותי בתוכי שניזון מהעולם ההוא שבו גדלתי, העולם שהיה שלי לשעבר ועדיין נטוע בתוכי.
במלונות שבהם נמצאים מפונים מהדרום והצפון נוצרו נקודות מפגש משמעותיות. משפחות מסורתיות ודתיות לצד משפחות חילוניות, עיירות פיתוח לצד קיבוצים. ובמעגלים שנולדו בלובי המלון נזקקו למתווכחים, כאלה שדוברים את שתי השפות. שיכולים לקורא לקב"ה – לצד כפירה מוחלטת. שיודעים לחבר בין שירה עברית ליהודית. ולרצף את השפה הישראלית השגורה שלנו בביטויים יהודיים עתיקים.
הפרדיגמה של "דתל"ש" מאפשרת לחיות בין העולמות. לא לעזוב לחלוטין עולם אחד ולחיות באחר אלא לשלב בניהם.
"עלמה עבריה אנוכי ובשפת עבר אדברה הגות ליבי" כתבה טויבה סג"ל[1] במאה התשע עשרה במאמר שמחובר לתרבות היהודית עד העצם ויחד עם זאת פורץ דרך חדשה לנשים בתוכה. כשאני קוראת את המילים שלה אני מזדהה איתן הזדהות מלאה. אני עלמה עבריה, בין אם אני מקיימת הלכה ובין אם לאו. השפה שבה אני מדברת את הגות ליבי היא השפה העברית, השפה היהודית. שפת האם שלי.
העולם היהודי החילוני אינו פחות מחובר למסורת או בעל בית על יהדותו מאשר העולם הדתי.
כשחוזרים אחורה בזמן להגות של היהדות החילונית בראשית המאה הקודמת, למילותיהם של ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברל כצנלסון וז'קלין כהנוב אפשר לראות שכולם בעצם דתל"שים באופן כזה או אחר. הם נולדו ספוגים באווירה היהודית, ינקו מבטן את המסורת ובגיל מסוים בחרו בדרך משלהם. הם נעו בחיים שלהם בין העולמות: בין מסורת לחידוש, בין הדתי לחילוני והחופשי. וביניהם התוו דרך חדשה.
מתוך קריאה בהגות של היוצרים הללו מתבהרת נקודה שמחברת ביניהם, מלבד הדילוג הרעיוני בין ישן לחדש, בין מסורת ומודרנה. והנקודה הזו היא תחושה עמוקה של בדידות שנוצרת מהחיים בין העולמות.
ביאליק מתאר בדידות קשה בשיר "לבדי": "את כולם נשא הרוח, את כולם נשא האור ואיוותר אני לבדי".[2] ז'קלין כהנוב[3] מתארת בדידות לאורך הדרך המיוחדת שהיא סוללת בעצמה "כל פעם שהרגשתי קצת בודדת ומה אני עושה"[4]. טויבה סג"ל מתארת בדידות גדולה ואת העובדה שאף אחד לא יקשיב למילותיה ולכן היא אומרת "יהיו נא דברי אל הנשים המעטים".[5] אפילו הרב משאש שחי בין המסורת למודרנה ומצא פתרונות רבים לחיים בעולם החילוני באלג'יר מתאר את הבדידות הזו – "הנני דן יחידי"[6]. גם הרב סולובייצ'יק שחי בין החדש לישן ומנסה למצוא בניהם את דרכו כתב על הבדידות שלו במאמר "איש האמונה הבודד"[7].
ברדיצ'בסקי מתאר את הבדידות הזו ככאב פנימי עמוק. כחיפוש דרך. "אנכי הלא יודע כי איני מאמין" כותב יוסף ברדיצבסקי שבעצמו חצה את הגבול המפריד בין שני העולמות. "איני מאמין בכל מה שלימדוני להאמין… ומה אעשה אם איני מאמין? מה אעשה? כבר צעדתי צעד, לא אוכל עוד לשוב. יהיה מה שיהיה, בהשכלה אחזיק, בה אהגה יומם ולילה, אני לה והיא לי והמוות לא יפריד בינינו[8]".
בגיל צעיר לימדו אותו שהוא צריך להגות בתורה יומם ולילה. ללמוד את תיבותיה, את פסוקיה ואת פרקיה. אמנם הוא כבר יודע שאינו מאמין. אבל ההגייה הזו בטקסט יומם ולילה עדיין מלווה אותו. היא עדיין חלק ממנו. ולכן במקום בתורה, הוא הוגה ללא הפסקה בתורת ההשכלה. מנסה למצוא בה קרקע להניח עליה את רגלו. כל חייו הוא ממשיך לחפש. הקרע שבנפשו ממשיך לדמם והמילים ממשיכות להיכתב – "מבקשים אנו נתיבות ומתרוצצות מתרוצצות בנו הדעות וההרגשות כל הימים[9]".
בתוך העולם החילוני יש תחושה שמי שמחזיק בערכים היהודיים פעמים רבות נמצא בבדידות איומה, כיוון שהעולם החילוני לא מדבר את השפה היהודית כשפת אם. ושפת האם שהוא מביא איתו מבית אולי לא רלוונטית כדי להתהלך בעולם המודרני. ומתוך הבדידות, הכאב והחיפוש, נולדת דרך חדשה והגות גדולה.
אני מזדהה פעמים רבות עם תחושת הבדידות הזו שמאפיינת את החיים בין העולמות. גדלתי ספוגה באווירה יהודית, האסוציאציות שלי, שפת האם שלי היא יהודית ואני חיה כמהגרת בעולם החילוני.
ההבנה הזו מעוררת את שאלת הדור הבא. השאלה האם יש המשכיות לדרך הזו או שהיא תלויה ביכולת לעשות את המעבר בין העולמות. האם וכיצד ניתן לגדל דור של ילדים שיחושו מחוברים ליהדותם באופן עמוק וגם יוכלו לפעול בתוכה בחופשיות אבל זאת מבלי שיגדלו כדתיים אלא באווירה חילונית.
מסכת ילדות
הבן שלי, בכיתה ה', יושב על הספה, קורא במסכת אבות. אף אחד לא הכריח אותו ללמוד אותה כרגע. הוא למד חלק קטן ממנה בבית הספר והוא רוצה לגלות "מה קורה בסוף". המסכת פתוחה בבית על הספה והוא קורא בקול רם. אני לידו, מקשיבה לפלא, מנסה לגלות מה הוא יחשוב על כל מילה.
"יהיה ביתך פתוח לרווחה" אני שומעת אותו אומר ומעיר לעצמו "יפה, יפה מאד". הוא ממשיך "יהיו עניים בני ביתך" – ומוסיף "חשוב". ואז – "ואל תרבה שיחה עם האישה". הוא עוצר לרגע, נושם את המילים עמוק פנימה ומפטיר "שטויות" וממשיך הלאה.
הבטתי בו המומה. שנים אני מנסה לרקוד את הריקוד הזה שבין מה שחשוב ויפה לבין מה שאני מגדירה כשטויות. שנים שאני מקרבת ומרחיקה את המסורת ממני, מחברת ומנתקת. והוא, במחי יד מכריע וממשיך הלאה. הוא אפילו לא הניח את המסכת בכעס על השולחן. התקרבתי אליו בשקט ושאלתי "איך החלטת מה כן ומה לא? מה שטויות ומה דווקא יפה?"
הוא הסתכל עלי כאילו הייתי חייזר, העיניים שלו בהו בי וניסו לרדת לעומק השאלה שלי ואז הוא ענה בפשטות "אמא, יש לי שכל, אני יודע לבחור".
בחירה. זו מילת המפתח.
גדלתי ביהדות שהיא הכל או כלום. שיש בה שאיפה מתמדת לקיום כל המצוות תרי"ג מצוות, להתעלות גבוהה, להיות אחודים עם התורה, לקיים הכל. יהדות שיש בה דיווח בלתי פוסק לאדון הכל הניצב מעלי, לבורא עולם.
ההבנה הזו של היהדות היא גם זו הרווחת במדינת ישראל של היום. מי שמחזיק את היהדות "הרשמית" היהדות של המדינה שאין בה הפרדה בין דת למדינה הוא מי שעושה לכאורה "הכל" מי שבחר לחיות לפי ההלכה מכף רגל ועד ראש. מי שלא בחר כך, הוא חילוני – בעולם החול. או לחילופין – חופשי. לא מחויב לעולם היהדות וההלכה. ישנה כמובן גם האופציה המסורתית, אך גם בדרך כלל נחשבת כייצוג פחות אותנטי של הדת הרשמית לכאורה.
הציבוריות הישראלית אומרת בדיוק את הדבר הזה, כל הזמן. מנסים לשכנע אותנו ללא הרף, בכל חוק ובכל אירוע רשמי שהיהדות היא דתית. איך עושים את זה? זה מתחיל בדברים הקטנים. מהכיפה ששמים על הראש לפני שמקריאים את תפילת יזכור. מהאבא הדתי היחיד בגן שקוראים לו להדליק נרות חנוכה במסיבה. כאילו כל שאר האמהות והאבות לא יכולים לעשות זאת. זה נוכח גם בכך שבחופה מייבאים גבר דתי חובש כיפה כדי שהרב האורתודוקסי יוכל לוודא שהוא רואה את הטבעת ושהוא העד הרשמי כי כל שאר בני ובנות האדם שעומדים שם לא חשובים ולא נספרים. עדותם לא רלוונטית. זה נוכח במובנים רבים גם בכך שהחילוני והמסורתי נחשבים כאורחים בבית הכנסת הדתי ביום כיפור או ראש השנה. שם, הדתי התורן מסביר להם לאיזה דף צריך לגשת ומה לעשות בכל שלב. זה נמצא ממש בכל מקום וכל דבר. הוא בעל הבית. הם והן רק בדרגת מבקרות ומבקרים.
במהלך העבודה עם המפונים מהדרום בבתי המלון אמרנו את ברכת "הגומל", ברכה יהודית שבה אומר הפרט תודה לאחר שניצל מאירוע קשה. באחד המלונות של מושב שאיבד חברים רבים במתקפת הטרור, ברכת הגומל נאמרה שוב ושוב. כל פעם נכנסו עוד איש ועוד אישה והצטרפו לברכה וכל פעם חזרנו על המילים וברכנו. והתרגשנו ובכינו יחד.
לקראת סוף המפגש נכנס בחור צעיר, כל החדר המה ואמר לו – "תגיד הגומל" ולנו – "אתם לא מבינים מה הוא עבר וממה הוא ניצל". אבל הוא סרב. הוא לא רצה לומר הגומל. החדר המשיך ללחוץ עליו ובסוף הוא פלט – "אני אגיד הגומל בבית כנסת עם רב, לא איתה".
עד היום, האמירה שחילוני, ובטח חילונית, הם לא פחות יהודיים מדתיים היא חתרנית בצורה בלתי רגילה, היא חתירה תחת עקרונות היסוד וההסכם המכונן של החברה הישראלית. ולכן, היא לא פשוטה בכלל.
השראה או סמכות
אני רוצה להציג אופציה אחרת. אופציה של בחירה. של חיבור עמוק לעולם היהודי יחד עם שחרור מהעולם ההלכתי ההיררכי והמשעבד.
כשאני משרטטת את האפשרות הזו אני מניחה מאחור לחלוטין את ההיררכיה והכפייה שיש בעולם היהדות. את הכניעה למסורת הלכתית שדורשת ממני התנהגות מאד מסוימת ואת הניתוק מהיררכיה הלכתית שמשאירה את הנשים מחוץ לגדר ושבה אני לעולם לא אהיה שוות ערך.
כילדה וכאישה הרגשתי שמעולם לא היה לי מקום שווה ערך בעולם היהדות. בכל שנה, בערב פסח, אבא שלי היה לוקח אותי לסיום מסכת בתענית בכורות[10] . כל שנה הייתי עומדת איתו בין כל הגברים ורואה מגובה של ילדה המון מכנסיים כהים. כל שנה הייתי שומעת את המילים הארמיות של סיום מסכת ומתרגשת מהן. אבל בלב, תמיד ידעתי שאני לא אוכל להיות בעולם הזה. שכילדה יש לי בו מקום אבל כאישה, לא אוכל להיות חלק ממנו. נשים מבוגרות לא היו חלק מהטקסיות הגברית הזו ולא למדו תלמוד.
אהבתי ללמוד את העולם ההלכתי ואת התלמוד כילדה וכנערה אבל תמיד היתה מעלי תקרת זכוכית בלתי אפשרית.
אם הייתי גבר, כנראה שמזמן הייתי רב. ככה אני מרגיש ואומרת פעמים רבות. אבל אני נולדתי כילדה וכאישה בתקופה שבה הפמיניזם הדתי עדיין לא היה חזק מספיק. הוגליתי לעזרת הנשים עוד לפני גיל שתים עשרה ושם נשארתי, מאחורי המחיצה.
אחד הרגעים הכואבים היה כשאחים הקטנים שלי ואחר כך גם הבן שלי נספר למניין בבית הכנסת שבו גדלתי. אבל אני עדיין לא נספרת ולא יכולה לקרוא שם בתורה.
קריאה בתורה היא עניין מהותי. בטקס המעבר של התרבות שלנו, בטקס הבר מצווה והבת מצווה עומד הילד ובמקום להקשיב לסיפור העם הוא זה שיכול להקריא אותו, להורות ולספר אותו הלאה.
כאישה, אני לא מוכנה להיות רק בעמדה מקשיבה כמו שהיהדות המסורתית דורשת ממני. גם אני רוצה להיות בעמדת המספרת, זו שמנחילה את הסיפור לדור הבא. ברור לי, שאם הייתי גבר, היה הסיפור שלי קצת שונה. ברור לי שאני מספרת את סיפור ההתנתקות מההיררכיה ההלכתית והדתית דווקא כאישה. כאחת שחוותה את ההיררכיה הזו בצורה מגבילה, כובלת ולעיתים אף משתקת.
הקול הזה, הנשי, לא נשמע מספיק בהגות היהודית. ואני רוצה לתת לו מקום.
כאן חשוב לעצור רגע ולציין שאמנם יש פריחה בשנים האחרונות גם לפמיניזם דתי, אבל, יש בו שוויון בחסות ההלכה ולא שוויון מלא. ויש גם את הזרמים הליברלים, הרפורמים והקונסרבטיבים שיש להם קהילות בארץ ושם יש שוויון מלא בן גברים לנשים. עם זאת, הם עדיין זרמים מאד רליגיוזיים. אני באופן אישי, ואני כנראה לא היחידה, מתחברת יותר לעולם החילוני ופחות לעולם הרליגיוזי.
העולם החילוני מעניק לי ולנו חופש מוחלט ויכולת בחירה עמוקה. אמנם גם בעולם החילוני יש רבים ורבות שמאמינות באלוהים, אך זו אמונה אחרת. אלוהים של העולם החילוני אינו נמצא בראש הפרמידה כמו בעולם הדתי. הוא לעיתים מעניק כוח, נותן רוח גבית. אך אינו סופר ומונה ובוחן כליות ולב.
אחת ההלכות הבסיסיות בעולם החילוני היא שוויון. זו הלכה חמורה, קפדנית. צריך להקפיד על השוויון כמו שמקפידים על כשרות. זהו ערך שנוגד את ההיררכיה המסורתית ומאתגר אותה. זהו ערך שאפשר למצוא לו סימוכין גם במקורות היהודיים. אבל העולם שלי מחזיק אותו כדרישה שאינה משתמעת לשני פנים. והוא מאפשר לי לפגוש את המסורת היהודית בצורה חופשית ממגבלות והיררכיות, בצורה פתוחה ורחבה שלא יכולתי להחזיק בה בין מוסרות היהדות ההלכתית לסוגיה.
אבל כאן מגיע מה שעיני הוא הקונפליקט הגדול של היהדות החילונית. כיוון שהווקטור השולט בה הוא וקטור של שחרור, של פריצת גבולות והיררכיות, של שבירת מסורות וקטיעת הרצף של שרשרת הדורות. איך היא יכולה ליצור המשכיות? איך המהפכניות יכולה גם להיות מחוברת לשיירה שממנה יצאה.
אולי הניסיון להבין את הקונפליקט הזה שבין חיבור לשיירה מחד ושבירת הרצף מאידך יכול לתת תשובה לאתגר ההמשכיות.
ונמשכת שיירה
" כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ [11]". זה פסוק שתמיד התנגן בתוך הראש שלי כילדה. דוחף אותי להיות ממושמעת. לנסות תמיד לרצות. תמיד להישמע לדרישות שמעלי.
כבדי. אמר לי הפסוק. כי אם לא – אלוהים באופן אישי ידאג שחייך יקוצרו ויהיו רעים. כבדי, כי יש עונש בצד השני. והאיום, כל כך ממשי, כל כך קרוב.
"כבד את אביך ואת אמך.. למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך". אותו פסוק שהכתיב את מעשי אז, מתנגן בי גם היום. אבל הפעם המשמעות שלו לגמרי אחרת.
כשאני מכבדת את הדורות הקודמים, נותנת להם מקום בתוך החיים שלי, לומדת אותם ועליהם. אז החיים שלי מתארכים, לאחור. אין שום אל שעומד ומודד את מעשי מעניק לי שכר או עונש. אבל עצם המעשה שלי גורם לשינוי אמיתי בעולם. ואני כבר לא מתחילה ביום שנולדתי. אלא הרבה יותר מוקדם. אני צועדת אחורה בזמן לימים שבהם סבא וסבתא שלי חיו במצרים. ועוד אחורה בזמן לדורות שלפניהם שהגיעו מליבורנו וסלוניקי. ועוד אחורה עד גירוש ספרד ועוד ועוד. אני חוזרת אחורה עד שאני סוגרת מעגל היסטורי שלם ומגיעה חזרה לכאן. לנופים הכל כך ישראלים וכל כך מקראיים.
שיניתי את סיפור החיים שלי מקצה לקצה. החלפתי את אורחות החיים, את החברה שבה אני חיה, את הלבוש, את המוסיקה, הכל השתנה.
ועדיין, הפסוק שמתנגן לי בראש, הוא אותו הפסוק בדיוק.
ז'קלין כהנוב צמחה על תפר שבין שני עולמות. היא ינקה מהעולם המערבי שהכירו לה אמא שלה והאומנת האנגלייה שהיתה לה ובין העולם המסורתי אותו היא גילתה דרך אביה, סבה וסבתה. היא דילגה בין העולמות האלה כל חייה וניסתה למצוא את הנקודות המחברות בניהם. כששאלו אותה איך היא מתמודדת עם הקשיים ומה נותן לה כוח להמשיך בדרכה הייחודית, היא סיפרה שברגעים כאלה היא נזכרת שהיא חלק משיירה.
"כל פעם שהרגשתי קצת בודדת ומה אני עושה ואולי זו טעות.. התשובה היתה תמיד: את שייכת, שייכת לשיירה של סבא משה. וזה מה שאת צריכה לעשות, כאן, עכשיו[12]".
היא שייכת לשיירה. שיירה ארוכה של נשים ואנשים שקדמו לה שהיו מחוברים לאותה שפה לאותה מהות ועדיין, כל כך שונים זה מזו. מה שמפיג את בדידותה הוא דווקא החיבור אל השיירה הזו. העובדה שהיא חוליה אחת בשרשרת דורות ארוכה.אני חושבת שהשיירה הזו היא מפתח חשוב בהמשכיות של הזהות היהודית חילונית. פעמים רבות התפיסה המודרנית היא תפיסה של מהפכה. אם אני חילונית אני לכאורה לא מחוייבת לשיירה שלי כלל ולא קשורה אליה. כי השאיפה שלי היא קדימה ולא אחורה, כי אני נעה ממהפכה למהפכה. כבר כתב ברל כצנלסון כי אנחנו זקוקות בתוכנו לשני כוחות, גם זכרון וגם שכחה. בלי השכחה היינו רק משמרים את מה שהיה בדורות הקודמים. אבל גם בלי זכרון, אי אפשר. אם רק נתקדם ממהפכה למהפכה בלי לשמר שום דבר נישאר תלושים וחסרי חיבור. נישאר מרחפים בין שמים וארץ.
החיבור לשיירה מעניק לנו כוח. ועם זאת, אין פירושו נאמנות מלאה וחסרת שינויים.
אני בוחרת להישען על השיירה שלי. אפילו שכמעט כל יום אני מורדת בה. השיירה של הסבים והסבתות שלי, השיירה של אסתר המלכה ודבורה הנביאה, השיירה של אברהם אבינו ומשה רבנו. של רבן יוחנן בן זכאי וילתא, של מרת עוקבא ואמא שלום, של ריש לקיש ורבי יוחנן, של רבי יהושוע ורבי אליעזר, של אשתו של רשב"י ובתו של עקיבא.
והשיירה הזו מעיקה עלי ותלויה על צווארי כמו אבן ריחיים אבל היא גם זו שבזכותה אני יכולה לצעוד קדימה.
מתקפת הטרור הנוראית התרחשה דווקא בשבת. היום המיוחד שלנו כחברה ישראלית חולל. היום הרגוע והבטוח שבו חלקנו הולכים לבית הכנסת וחלקנו נהנים מטיול או יום רגוע בבית הפך לגיהנום. ומעבר לקושי הפיזי של הביטחון הגופני נקרע גם קרע נפשי עצום בליבנו.
ביום שישי הראשון שאחרי שמחת תורה אני זוכרת את עצמי רועדת, איך אפשר לקבל שוב את השבת, חשבתי, איך אפשר שוב להיכנס לאותו יום קדוש שמכיל בתוכו עכשיו גם את הטראומה הלאומית שלנו. הבנתי, שאני לא אוכל להיות לבד, נצטרך להיות יחד בקבלת השבת הזו.
יצרנו קבלת שבת מיוחדת בזום, קבלת שבת מותאמת במיוחד לרגעים האלה של אותו יום שישי שבו כולנו עוד היינו צמודים לממ"ד. אנשים ונשים רבים הצטרפו אלינו אל הרגע הזה, כדי לא להיות בו לבד. אט אט נוצרה במלחמה הזו מסורת של קבלות שבת. נולד צורך אדיר להיות יחד ברגעים האלה שלפני שבת, להיאחז זה בזה וגם במילים העתיקות, מילים ששרדו פרעות לאורך ההיסטוריה. מילים שמוכיחות את הישרדותו של העם היהודי גם בשעות קשות. מילים מנחמות.
הטקס הקבוע, היציב, ששרד שנים רבות כל כך, העניק לנו נחמה בשעה של טלטלה וחוסר יציבות משווע. המסורת, נתנה לנו עוגן להמשיך ולצעוד בדרכי החיים גם כשהלב דואב.
"כְּשֶאָדָם מֵת, אוֹמרִים עָלָיו , נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו / כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ / כּוֹל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג / שֶל אֶחָד מֶרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כּוֹל הַדּוֹרוֹת[13]"
את יכולה לנסות להתעלם ממי שאת, מהזהות הפנימית העמוקה שלך, מספרות לי המילים של יהודה עמיחי. את יכולה להשתנות, לבחור להיות אחרת. ובכל זאת, אבותייך ואימותייך תמיד יישארו בתוכך, הם תמיד נאספים בך. אם תתעלמי מהם, בעצם, תתעלמי מחלק משמעותי בזהות שלך.
פַּעַם שַׁרְנוּ "אֵין כֵּאלֹהֵינוּ" / עַכְשָׁו אָנוּ שָׁרִים, "אֵין אֱלֹהֵינוּ" / אֲבָל אָנוּ שָׁרִים, אֲנַחְנוּ עֲדַיִן שָׁרִים[14]
שפת אם
בחברה הישראלית כיום הזהות החילונית מתעלמת לכאורה במובנים רבים מהזהות היהודית שקיימת בתוכה.
בבתי הספר הממלכתיים לא לומדים יהדות. אין מקום למסורת בצורה משמעותית. אין כמעט מקום לשיירה שממנה ינקנו.
ילדים וילדות לא פותחים ולומדים את התלמוד, לא מתיידדים עם השפה היהודית העתיקה ונשארים מרוחקים ממנה מלבד בנגיעות קטנות לקראת חגים ואירועים משמעותיים. נגיעות שמשאירות את הילדות והילדים וגם את הוריהם כאורחים ואורחות בעולם היהודי. כאשר מי שמוביל בדרך כלל את האירועים הללו הם אנשים דתיים או נשים דתיות.
כלומר, החילוני מגיע להתארח אצל הדתי כשהוא מתקרב אל העולם היהודי שלו.
אין לנו גרסא דינקותא. כלומר, את השפה היהודית מגיל ינקות. כמעט כל המוסדות המלמדים יהדות חילונית מתחילים מאוחר. יש איזה סמינר בתיכון, מכינה בגיל שמונה עשרה ותכנית מנהיגות בגיל שלושים. אבל אף אחד לא חוזר אחורה, הביתה, לגיל הצעיר, לשפת האם. למילים שנלמדות עוד לפני שיודעים לדבר, לניגונים שנספגים בגיל שהביקורתיות עוד שקטה. ואם יש חשיפה כלשהי לעולם היהודי בגן הוא שוב עם כיפה ואפילו מטפחת בתחושה של אורחות, ושל התחפשות, אבא ואמא של שבת.
אני פוגשת כל כך הרבה אנשים ונשים מגיל שמונה עשרה ועד תשעים שפעם ראשונה פותחים תלמוד, פעם ראשונה מבינים שאפשר, פעם ראשונה חושבים על זה שיש להם יהדות. היא גם שייכת לסבא וסבתא שלהם. הם קיבלו אותה בירושה. היא חלק מהם.
בבתי הספר הממלכתיים, מרוב רצון להתאים לכולם, אין זהות, בכלל. יש הימנעות מאד גדולה בכל הדרגים ויש פחד. כי יהדות זו הדתה.
בדרך כלל הזועקים "הדתה!" לא טועים. אם באמת מביאים עמותות דתיות ללמד את הילדים יהדות זו הדתה. בתי הספר ובכלל הציבור החילוני מזמינים את היהדות שלהם עם שליח, כמו שמזמינים וולט.
המשימה האמיתית היא להביא לכך שאנשים יוכלו לבשל יהדות במטבח הביתי שלהם. ואפילו, בלי לקנות את המצרכים בסופר. אלא לגדל אותם בעצמם, בחצר האחורית של הבית.
הגיל הצעיר קורא אלינו. יש כל מיני דברים שאפשר לעשות בגיל הזה ויש הרבה גורמים שמתחילים להבין שזו המשימה, וזו משימה גדולה מאד שדורשת שינוי פרדיגמה משמעותי.
האפשרות שאני מציעה היא אפשרות שטוענת שהעולם היהודי החילוני אינו פחות מחובר למסורת או בעל בית על יהדותו מאשר העולם הדתי. עולם בו אין תחושה של אורחוּת כי החיבור הוא חיבור עמוק ומשמעותי אל המסורת, אל הערכים היהודיים ואל העבר שלנו. אל השיירה שממנה באנו.
חיבור שמעמיק את הזהות היהודית ישראלית ושולח אותה הרבה שנים אחורה. לא משאיר אותה רק במאה שנים של ציונות אלא מייצב אותה באמצעות מסורת יהודית ארוכה שאפשר לינוק ממנה כמקור השראה בלי להיות כפופים אליה כמקור של סמכות והכרעה.
נקודת הייחוס הזו כמקור השראה ולא מקור סמכות היא נקודת ייחוס משמעותית שמשנה את התמונה ומעניקה את הכוח. הבחירה והמשמעות בידי הפרט בהווה, לצד יכולת להעניק עומקים נרחבים של משמעות ושל ערכים יהודיים שמעניקים תוקף ובסיס לזהות הישראלית יהודית כיום.
כדי להצליח לעשות את המעבר הזה מדור לדור. כדי להצליח ליצור דור של ילדות וילדים שמרגישים בבית ביהדותם הם צריכים וצריכות להכיר אותה ברמה של שפת אם.
חז"ל ידברו על גרסא דינקותא, העולם המערבי יקרא לזה שפת אם. אבל המשמעות זהה בעיני. זו השפה הראשונית, הבסיסית. זו שאני מבינה גם מעבר למילים. זו שאני שולטת בה בלי לחשוב. זו שאני חולמת בה בלילה. אני יכולה ללמוד לדבר הרבה שפות מילוליות ותרבותיות אבל יש אחת שבה כל אחד ואחת מאיתנו מרגישים בבית.
במסכת אבות מסביר אלישע בן אבויה את הסיפור כולו על רגל אחת – "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק"[15] .
כשהייתי נייר חדש נכתבו עלי המון מילים, אמירות ומסקנות. עכשיו אני כבר נייר מחוק, כל ההבנות שהוספתי מתווספות מעל, תלויות על בלימה. מנסות להיאחז במילים ההן, הראשוניות שנחרטו על לוח ליבי, כשהדיו עוד היתה טרייה. שפת האם שלי היא לא עברית. שפת האם שלי היא יהודית.
אני מתהלכת בעולם ודוברת את השפה הזו, מכירה את הניואנסים שלה, יכולה לרדת לפרטי הדקדוקים, יודעת לזהות אי דיוקים וגם מצטיירת בצד השני כאותנטית. אני מרגישה בנוח בתוך השפה שהיא שפת האם שלי.
כדי לגדל ילדים שמכירים את היהדות ברמת שפת אם צריך קודם כל לספוג הרבה שעות של יהדות. צריך להעז להיפגש עם היהדות גם ממקום רגשי ולא רק שכלי, לפגוש אותה בסיפורים, לגלות את המילים שלה, גם את אלה שאני מעריכה וגם את אלה שאני מתעבת. קצת כמו המפגש של הבן שלי ומסכת אבות. צריך להעז לשרות קצת בתוכה. ואז, אפשר להרגיש בה בבית. ואז, אפשר גם לבעוט וגם לבחור.
ההבנה הבסיסית והמשמעותית היא שכל עוד משהו מרוחק ממני אני לא יכולה באמת לעצב אותו ולחולל בו שינויים. כדי להיות מסוגלת לעשות זאת אני צריכה להכיר הכרות יותר מעמיקה.
לשבור כדי לתקן
במסכת יומא התלמוד מספק לנו הצצה מיוחדת לשאלה הגדולה מכל – איך מגדלים ילדים. ואולי השאלה גדולה אפילו יותר, איך אנחנו צריכים לגדול בעולם הזה, מה מאפשר לנו כבני ובנות אדם לצמוח?
דרושים לנו שלושה שלבים בהתפתחות לטענת אמו המינקת של אביי[16]. השלב הראשון לסוך ילדים במים חמים ושמן. לערסל אותם ברוך וחום. להעניק להם את החיבוק הזה המכיל, הבטוח, הבסיסי כל כך. השלב השני הוא לתת להם לאכול, שיפגשו את העולם דרך הפה, שינהגו כדרך שבני אדם נוהגים. עד כאן, שלבים הגיוניים ומובנים. אבל בשלב השלישי מתרחשת תפנית חדה. כמו שחשובים לילד אוכל ומגע. כמו שקריטי בשביל הצמיחה שלו רחיצה במים חמים ומפגש עם קמח וביצה. ככה קריטי עבורו לשבור כלים.
השלב השלישי בהתפתחות לפי התלמוד הוא שבירה.
זה עד כדי כך חשוב שרבא, חברו של אביי, קונה לילדים כלים סדוקים של חרס. כדי שישחקו בהם וישברו אותם. שלא יהיה חלילה מצב שילד זהיר שגר בביתו יצא אל העולם מבלי שהתנסה בהתנסות החשובה מכל. מבלי שלמד לשבור.
אי אפשר לשבור בלי המקום של הסיכה בשמן ושל ההזנה הראשוניים מספרת לנו אמו של אביי. ולצד זאת גם מוסיפה שלא בריא לילד לגדול בלי לשבור. שהשבירה, הבחירה, הבעיטה הם חלק ממחזור החיים. הם חלק הכרחי בגדילה שלנו כבני ובנות אדם. וגם, בצמיחה של תרבות ושל עם. ואולי, גם כאן לא סתם מציץ דווקא הקול הנשי ודורש לשבור, לשנות, לאתגר את המציאות.
באחד ממכתביו לרעו אשר בגולה כותב א.ד. גורדון על מחשבותיו ביחס ליהדות. על תנועת המטוטלת שנעה בין קבלה מלאה של היהדות כסמכות לבין הרחקתה וזריקתה. והוא מציע גם אופציה נוספת, אפשרות ביניים.
יש אור ויש חושך, אומר גורדון. בהתחלה חשבנו שהאור נמצא בתורה וכל השאר הוא חושך. אחר כך משהגיעה ההשכלה היתה מחשבה שבחוץ, בחילוניות יש אור והיהדות היא חושך. אבל שתי הגישות הללו לא נכונות במלואן לדעתו. ישנו אור גנוז אמיתי, והוא נמצא בתוכנו.
"… לא עלה כלל על דעתנו, כי האור הזה גנוז בנו בעצמנו, והאור הוא אור ממשי, אם גדול או קטן, אבל בשבילנו אין אור גדול ממנו".
א.ד. גורדון, כמו הבן שלי וכמו כהנוב ועמיחי, מחזיר אלינו את זכות הבחירה, את האור. הוא לא מבטל את האור שקיים בעולם היהודי וגם לא את האור שיים בעולם ההשכלה והחילון, הוא מכיר בשניהם. ומתמקד באור אחר, באור שנמצא בתוכנו, אור שיכול לבחור ולהכריע, לפרש את היהדות ולעזור לה להתקדם אל השלב הבא. והוא ממשיך וכותב:
"לא ידענו, כי תורתנו היא ב"אני" שלנו, כי היא חיה בקרבנו, חיה ומתחדשת בשעה ובמידה שחיינו מתחדשים; ועל כן, כמעט שראינו חיים חדשים, שכחנו את תורתנו שכחנו את עצמנו. והשכחה הביאה את פריה בעיתו. [ . . . ] הן בשבילנו גדול ערך התנ"ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו, ורק מתוכו מתוך אותו התנ"ך, הגנוז בנשמתנו בעומק כל כך גדול".
הסיפור היהודי, התנ"ך, התלמוד, הוא זה שעליו מבוססת הזהות היהודית ישראלית החופשית. מתוכו. ומתוך קריאה בין דפיו ומילותיו. ומתוך הרווחים והשתיקות שבין המילים מתגלה פרשנות חדשה. נוצרת יהדות של רשות. יהדות שמחוברת אל השורשים הקדומים וינקת מהם אך גם משוחררת וחופשית לצמוח לגבהים חדשים ולמחוזות לא ידועים.
אני רוצה לסיים עם המילים שאמר פרנץ רוזנצוויג בנאום הפתיחה לבית המדרש היהודי החופשי בפרנקפורט בשנת 1920. מילים שאני אומרת כיום לכל מי שבאים ובאות בשערי הישיבה החילונית.
"יהי רצון ששעות שתשהו בבית הזה לא יהיו לכם שעות של זכרון עבר בלבד. לא שעות של הזכרה, אלא שעות של הפנמה, של שיבה מן החוץ לפנים. של שיבה, האמינו לי, בבחינת איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. בואו, שובו אל חייכם שלכם, אל ישותכם שלכם"
כזה צריך להיות החיבור היהודי החילוני בעיני. חיבור שאינו רק למען הידע או הפולקלור אלא למען הזהות, חיבור קיומי שיש בו רצון להחזיר את הזהות החילונית גם פנימה אל השיירה והשורשים היהודיים. לישותה שלה.
זה מהלך של צדק שצריך להיעשות אומר רוזנצוויג. כמו היובל. כמו השמיטה. מהלך שבו צריך לשחרר את הבעלות על היהדות מן העולם הדתי בלבד ולאחוז בו גם מתוך חירות ובחירה, גם בעולם החופשי.
נכון שכבר אמרו את זה לפני. נכון שלא תמיד הכל הצליח. אבל אני מאמינה שזו הדרך ולכן, אני בוחרת ללכת בה.
ואני מאמינה ויודעת שיש עכשיו רגע אחר ומיוחד בחברה הישראלית. רגע שבו נשברו הקונספציות הרגילות בטלטלה בלתי רגילה. אבל זהו גם רגע נדיר שבו דברים יכולים להשתנות, רגע שמתוכו תוכל להיוולד מציאות חדשה.
"אך לא. לא להתייאש אנחנו צריכים וגם לא לפקפק בניצחון שלנו. רק לעבוד וללכת קדימה צעד אחר צעד אם אפילו בצעדים קטנים. כולנו באגודה אחת נקריב את הגאולה"[17] – חיותה בוסל.
אילה דקל, סופרת ואשת רוח, ראש הישיבה החילונית של בינ"ה, עמיתה בבית המדרש לרבנות ישראלית. נשואה ליונתן ואמא של אביתר בארי ותבור. כתבה את המאמר במסגרת בית הזיקוק-מפעל לרעיונות.
