למסגרות הקדם צבאיות השונות: המכינות, שנות השירות, ישיבות ההסדר והמדרשות – חשיבות רבה בעיצוב הזהות החברתית, הפוליטית, האזרחית והדתית, כשזו רלוונטית, של בוגריהן, והשפעה עמוקה על דמותם גם שנים ארוכות לאחר שסיימו את לימודיהם במסגרות הללו.
מרבית המסגרות הללו פועלות בזיקה (ברמות משתנות) לשירות הצבאי, ומשכך מרביתן מיועדות לצעירים וצעירות חילונים, מסורתיים ודתיים, וכמעט ואינן רלוונטיות לחרדים וערבים. על כל פנים, בשנת המעבר הזו שלפני השירות, מונחלים ערכים ורעיונות בזמן רגיש בו מתעצבת דמות האדם והאזרח של צעירים וצעירות בישראל, ומכאן החשיבות הרבה בעמידה על סדרי הגודל של הלוקחים חלק במסגרות השונות, עניין התלוי בקבלת אישור דחיית שירות (דח"ש) ובכמות המסגרות.
לאור זאת, ניתחנו במרכז מנור מבית יוזמת המאה את נתוני ההשתתפות במסגרות הללו. רצינו להבין, האם כל אלו שמחויבים בשירות בצבא גם מקבלים הזדמנות שווה להשתתף במסגרת קדם צבאית? האם התקצוב למסגרות השונות, המיועדות לזרמים השונים, דומה ומותאם לחלקו של כל זרם באוכלוסייה? והאם חינוך ילדינו לאזרחות משמעותית, הכשרתם להנהגה והלמידה המשמעותית שיש במסגרות אלה מתנהלים באופן שקוף והוגן?
להלן מספר מסקנות העולות ממחקרנו:
ראשית, מערכת החינוך הממלכתית נכשלת כבר שנים רבות במתן מענה לביקוש הרב של בוגריה למסגרות קדם צבאיות. נראה כי המערכת סובלת מאפליה שיטתית ומתמשכת של בוגריה לעומת מקביליהם בחינוך הממלכתי-דתי (להלן: החמ"ד), באופן שממשיך את תקצוב היתר של הקבוצה האחרונה בבתי הספר.[1] כך למשל, על אף שבוגרי החמ"ד מהווים רק 22% מקרב בוגרי החינוך הממלכתי-יהודי, הם מקבלים פי 3 תקציב משיעורם היחסי בכל הקשור למסגרות קדם-צבאיות (המדינה משקיעה 208.5 מיליון ₪ בשנה במסגרות החינוך הממלכתי-דתי, לעומת 143 מיליון ₪ במסגרות כלליות).
השוואת עלות תלמיד לפי פיקוח:
בנוסף, ישנה בעיה אקוטית של מחסור בתקני דח"ש: בעוד בוגר חמ"ד נהנה מדחיית שירות אוטומטית, בוגר החינוך הממלכתי צריך להילחם עבורה ורבים לא מקבלים אותה, כך שסך התקנים המוקצים לבוגרי החינוך הממלכתי לא קרוב להדביק את הביקוש הרב.
בשורה התחתונה, מחצית מבוגרי החמ"ד הולכים למסגרות קדם צבאיות, לעומת 11% בלבד מבוגרי החינוך הממלכתי שהולכים למסגרות אלו. כתוצאה מכך, הביקוש למסגרות כאלה בקרב בוגרי החינוך הממלכתי גואה ועומד להערכתנו על פי 2.5 מהתקנים הקיימים.
כל אלו – ונתונים אחרים המופיעים במחקר המלא – מעידים על בעיה מהותית: החינוך הממלכתי נותר מאחור בכל הנוגע להטמעה של ערכיו; בחיברות (סוציאליזציה) להנהגה; בהיכרות עם ענקי הרוח והרעיונות שבבסיס צורת החיים שהוא מייצג; וביצירת תשתית אזרחית ופוליטית איתנה מתוך בוגריו.
אין זה עניין של חינוך בלבד, אלא ביצירת חברה הוגנת, מאוזנת ומגוונת ערכית יותר בישראל. נדמה כי זוהי זכותם של כל צעיר וצעירה חילונים או מסורתיים בישראל, המתחנכים ומשרתים בה, וכן של כל הורה המבקש להעניק לילדיו את החינוך האיכותי ביותר. אין מדובר כאן בנסיון להצר את צעדיו של החינוך הממלכתי-דתי; אדרבה, אנו חושבים שחינוך לערכים, העמקה ברעיונות, הכנה ראויה לשירות ולהנהגה עתידית מגיעים גם לבוגרי החינוך הממלכתי. זה האינטרס של כולנו.
לכל אלו יש פתרונות. על פי תרחישים אפשריים שהצגנו, ניתן לסגור את הפער תוך 5 שנים וזאת תוך השקעה הדרגתית שתעמוד בשנה החמישית על 600 מיליון ₪ לערך, ובכך להגיע לכ-50% מבוגרי החינוך הממלכתי שיוכלו להשתתף במסגרת קדם צבאית, בדיוק כמו בחמ"ד. לשם השוואה, זוהי השקעה שמהווה שבריר מכלל העלות של הכספים הקואליציוניים לשנים 2023-2024.[2]
את כל הנתונים והגרפים הרלוונטיים תוכלו למצוא במחקר המצורף:
מסגרות קדם צבאיות כמעצבות זהות בחברה הישראלית
