עד 6.10, המאמר שלי עסק בדבר הכי רלוונטי שיש במדינת ישראל. השיח הציבורי התמקד בגדר הפרדה מגדרית בכיכר דיזינגוף, והדיון על הדרת נשים או הזכות לקיים ריטואל דתי במרחב הציבורי הסעירו את כולנו. גדר אחרת, שנרמסה על ידי מרצחים מהסוג השפל ביותר, קטעה את הדיון והעבירה אותנו לשבר בלתי נתפס, שרחוק עדיין מלהתאחות. ואולם, הבעיות שבהן דנתי מוסיפות להתקיים גם בצל המלחמה.

היום יותר מתמיד, הקהילה החרדית מוצאת את עצמה עסוקה בשאלת היחסים בין האזרח החרדי לבין המדינה וכן בינינו, כקהילה מובחנת, בתוך המדינה. הדינמיקה מול הקיצונים בחברה שלנו בשאלת הגיוס, אשר החריפה בעקבות המלחמה והאהבה לחיילים על ידי החרדי הממוצע, הגיעה לכדי אלימות כלפי חיילים השומרים ברחובות מודיעין עילית – והחלטה של הצבא להוציא את החיילים מהיישוב השוכן באזור מסוכן עם כפרים עוינים סביבו. אקס טריטוריה, אוטונומיה הנשלטת בידי קיצונים, כאשר האזרח הנורמטיבי מופקר לגורלו בגינם. והפער בין האדם החרדי למדינה רק הולך וגדל.

תפיסת מרכז

מאמר זה נכתב כחלק מ"יוזמת המאה" המבקשת לנסח רעיונות של מרכז פוליטי. אולם בסוגיה זו אני מביאה תפיסה ממלכתית שכל ממשלה יכולה לפעול לפיה – שמאל, ימין או מרכז.

התפיסה החדשה הזו היא ראיית מרכז, כיוון שיש בה ממלכתיות התופסת את כלל האזרחים כשייכים למדינה;  כיוון שיש בה גם וגם – גם השתייכות לקהילה חרדית בעלת ייחודיות תרבותית, וגם השתייכות למדינה וזכויות פרט הנגזרות ממנה. התפיסה הזו היא פרגמטית, משום שהיא מאפשרת לבחון כל מקרה לגופו ללא הכרזה על עקרונות-על מוחצי מציאות – כפי שנוהגת שדולת הנשים, השואפת לאסור את כל ההפרדות, או נוהגים קיצוני החרדים השואפים להפריד את המרחב כולו.

באופן אישי, אני בעלת השקפת עולם ימנית. אלא שהסוגיה החרדית-קהילתית היא במישור אחר מהשמאל-ימין המדיני או הכלכלי. היא נוגעת לתהליכים העוברים על החברה החרדית בדרך מחברת מיעוט מאוימת ומתגוננת להיותנו ציבור ענק של מיליון איש, ברוך השם. ה"מרכז" המוצע כאן, אם כן, הוא על הציר שבין קהילה עם תרבות מיעוט מובחנת, השואפת לשמר את ייחודה התרבותי, לבין המדינה, החוק והתרבות ההגמונית. בציר הזה אשרטט את נטורי קרתא השואפים לשלטון זר, העדה החרדית שרק מתנגדת לקיום הציוני בלי להציע חלופה, יהדות התורה המשתתפת בבחירות ובהנהגה הפוליטית בעיקר מסיבות של אינטרס מגזרי והשפעה על הצביון הדתי של המדינה, וש"ס המעורבת קצת יותר ממנה באינטרס הכלל ישראלי. המרכז שבין כל הנ"ל לבין המדינה הוא הציבור החרדי החדש. זה המבין כי לא ניתן להמשיך בהתייחסות הנוכחית כלפי המדינה ומוסדותיה, וכי עלינו לפתח תודעה אזרחית אחראית, ממלכתית, המשלבת בין עקרונות התורה ויראת שמים לבין ערכים אזרחיים שיאפשרו חיים של בחירה לכולם, גם לפרט החרדי. אם בעבר הייתה סיסמת "חיה ותן לחיות" נאמרת כלפי הקהילה החרדית, על מנת שתאפשר לחילונים לחיות כרצונם, הרי שכיום צריכה הסיסמה להיאמר בתוך הקהילה החרדית עצמה, במחאה על הלחץ הקהילתי כלפי הפרט הרוצה להישאר בקהילה אך לא מעוניין בכפייה הולכת וגוברת מצד בעלי הכוח שבה.

התפיסה הציבורית החרדית היא עדיין כשל מיעוט מתגונן מפני רוב המפעיל עליו "כור היתוך", הגם שבפועל, המפלגות החרדיות הולכות ותופסות תפקידי מפתח בשלטון. השאלה שצריכה לעמוד לפתחנו כציבור היא שאלת האחריות: כיצד תיראה המדינה כאשר אנחנו נוביל אותה? האם היא תיראה כמו השכונות שלנו?

פרדיגמה חדשה

במאמר זה אני מציעה פרדיגמה חדשה. שביל זהב שבאמצעותו ניתן יהיה להתוות מדיניות, חקיקה ופסיקה שבהן, מצד אחד, המדינה שומרת על זכויות הפרט החרדי ולא מאפשרת לקהילה לרמוס אותן, ומצד שני, היא מאפשרת לקהילה ולפרטים החיים בה אורח חיים ייחודי ושונה כקבוצה המובחנת תרבותית.

לאחר שאפרט את מבני הכוח שהמדינה מעניקה לקהילה החרדית ואת הפגיעה באזרח החרדי הנוצרת כתוצאה מכך, אביא גם דוגמה הפוכה שבה המדינה מתערבת וכופה את תפיסתה החילונית על הקהילה. לאחר מכן אשרטט את התפיסה החדשה שאני מציעה, ובה כללי אצבע לבחינת התערבות ראויה של המדינה להגנה על זכויות הפרט החרדי. ייתכן שבעתיד ניתן יהיה לחשוב על כללים נוספים והבחנות חשובות אחרות. אולם עיקר החשיבות הוא בעצם הבאת התפיסה המורכבת של הפרט החרדי בתוך הקהילה: אני אזרחית המדינה גם כאשר אני משתייכת לקהילה. אני רוצה לשבת בקדמת האוטובוס המעורב, שאיש לא ישלח אותי לאחור, גם כאשר אני בדרכי להופעה של זמרת חרדית בפני נשים בלבד. אינני מעוניינת בכפייה של חסיד גור להפרדה באוטובוס, ואינני מעוניינת בכפייה של היועצת המשפטית דינה זילבר ושדולת הנשים נגד הופעה נפרדת מגדרית.

בשנה האחרונה, לפני שנחת עלינו "מבול אוקטובר", אחת ליומיים הופיעה כותרת בחדשות שעסקה בנושא: הרחבת ההפרדה המגדרית למעיינות, הוספת סמכויות לבתי הדין הרבניים והקמת "רשות חרדית" מטעם המפלגות החרדיות שתפקח על כל חקיקה הנוגעת למגזר. הציבור שהוביל את המחאה נגד הממשלה והרפורמה המשפטית היה חילוני ברובו, ולכן התמקד בפגיעה העלולה, אולי, להיגרם לחילוני המצוי מכל אלו. אולם המבט שאני מבקשת למקד הוא דווקא בפגיעה בפרט החרדי הנוצרת ממתן סמכויות נרחבות ו"זכויות" לקהילה, רבנים, מגזר, או כל שם אחר שנעניק לציבור החרדי.

גם בימים "רגילים", קודם למחאה של השנה האחרונה, הקרע החרדי-חילוני נוגע ברובו בחובות אזרחיות שהפרט החרדי לא משתתף בהן, כגון שירות בצבא או השתתפות גבוהה יותר בנטל המס. אולם, בשיח הקיים אין מודעות לזכויות הפרט החרדי הנרמסות באופן יומיומי בתוך המגזר. זאת מכיוון שהייצוג שלנו בכנסת נעשה על ידי אותם מנהיגים הרומסים את זכויות הפרט, או לכל הפחות מאפשרים את רמיסת הזכויות, והציבור עצמו אינו מודע כלל לזכויותיו.

הכפייה הפנים-חרדית

במגזר החרדי, זכויות הפרט במובן המערבי לא קיימות כערך. ככל שעוברות השנים, והציבור שלנו מתבסס ומתבצר כחברה מובחנת ומתבדלת מבחינה גיאוגרפית, חינוכית, משפחתית ותרבותית, הקושי לעזוב את המגזר הולך וגדל. כיוון שכל כך קשה לעזוב, אפשר להפעיל יותר מנופי לחץ על הפרט במגזר – זה שמתקשה, ולרוב לא רוצה, לעזוב. ערך החירות נרמס יותר ויותר, והעסקנים מתרגלים לנורמות חדשות של שליטה בחיי הפרט ורמיסת זכויות. לא כולם אוהבים את זה, אבל לא כולם יכולים או רוצים להתקומם או לעזוב. הרוב לא יעזבו.

החילונים והדתיים-לאומיים רגילים למשוך כתפיים ולומר: בעיה שלה/שלו, היא/הוא בחרו להיות חרדים. הימין השמרני העסוק במלחמתו בבג"ץ אומר: לא נכפה ערכי חירות פרט על ידי המדינה, "זכותה של הקהילה החרדית לנהוג כפי שהיא רוצה" – כולל כפייה על הפרט לנהוג בצורה מסוימת, ומי שלא טוב לו, שיעזוב.

הציפייה שביום בהיר אחד מיליון אנשים יעזבו את המשפחה, המגזר וכל מה שיקר להם, מופרכת. אם המדינה לא תגביל את יכולתם של עסקנים ומנהיגים לשלוט בחיי הפרט, הרי שהיא מגדילה את האוטונומיה החרדית הכופה ומקשה עוד יותר על הפרט החרדי לחיות את חייו כרצונו, כולל הקושי לעזוב את ה"כולל" ולעבוד. כאשר המדינה מאפשרת ונותנת כוח בידיים של מנהיגי קהילה/רשות מוניציפלית לכפות על הפרט אורח חיים, כפי שאפשרה את "הקומה הכשרה" בטלפונים הניידים – היא גוזרת על הפרט החרדי כפיפות למערכת ולעיתים היעדר יכולת להתפרנס בכבוד. בסוף, כולנו משלמים על זה.

אתגר הרב-תרבותיות

ספרים ומאמרים רבים נכתבו על אודות הרב-תרבותיות בישראל. באחד מהם[1]  מופיע מקבץ מאמרים בנושא, כאשר הכותבים מתייחסים למורכבותה של רב-תרבותיות עם תרבויות שאינן ליברליות, כלומר: למצב הישראלי. אך נראה שישנה הסכמה רחבה שאם "הם", קרי האוכלוסייה הלא-ליברלית, נשארים בשכונות "שלהם", וההתנהלות הכופה נותרת בגבולות החברה החרדית או הערבית, אזי ניתן במדינה דמוקרטית וליברלית להכיל את החירות הנדרשת לקהילות אלו לנהוג כרצונן. במאמר זה אני רוצה לדבר בשם ה"הם" הללו. בשם הפרט שרוצה להישאר בקהילה החרדית, אך לא מעוניין בתשתית הכפייה ההולכת ומקצינה שהמדינה מאפשרת למנהיגי הקהילות לנהל.

מקור ההגות הרב-תרבותית החל בקנדה ביחס לשבטים הילידים. בין זה לבין המציאות הישראלית ישנם כמה הבדלים משמעותיים. ההתנגשות בין ליברליזם קלאסי לרב-תרבותיות בקנדה מתבטאת בפגיעה בזכותם של אנשים פרטיים מחברת הרוב הלבנה לרכוש קרקעות באדמות השבטים. אולם לא מדובר כאן על פגיעה באדם הפרטי בן השבט, הנוצרת כתוצאה מהענקת אוטונומיה לשבט. אולי פגיעה כזו קיימת ולא מדוברת – אינני יודעת, שהרי ההגות הרב-תרבותית כולה נוצרה על ידי אנשים לבנים ומדברת על הילידים כעל "אחר" הזקוק להגנה על תרבותו הייחודית. מה שאני כן יודעת, מתוך חוויית חיי בחברה החרדית, הוא שהרב-תרבותיות של מדינת ישראל מאפשרת פגיעה בפרט החרדי על ידי מתן כוח מופרז לקהילות החרדיות.

בניגוד לרפובליקה הצרפתית בעת החדשה, שדרשה מהקהילה היהודית להתפרק כליל בתמורה לזכויות אזרח לפרט היהודי, אני ממש לא מעוניינת בפירוק הקהילה החרדית. אני מבקשת רק לשרטט גבול שיאפשר את קיומן של קהילה וחברה בעלות תרבות ייחודית, אך לא ייתן להן כוח כפייה רב מדי על חבריה. המצב הנוכחי הוא שהמדינה כלל לא מתייחסת לפרט החרדי כאזרח בפני עצמו, אלא רק כחלק מקהילה. תהליך הישראליזציה שעוברת החברה החרדית גורם לנו, החרדים המתחדשים, לרצון לקבל יחס שווה כאזרחים שווי זכויות.

אפרוס כאן שלוש דוגמאות של התנגשות בין ערכי הליברליזם לבין המציאות הקיימת בקהילה החרדית, ואסביר כיצד לדעתי דמוקרטיה ליברלית אמורה להתנהל מולן.

עושק הגננות

במדינה דמוקרטית ישנן זכויות עובדים אשר לא ניתן להתנות עליהן בחוזה פרטני. אולם בחברה החרדית יש קרקע נוחה לרמיסת זכויות עובדים. הציבור אינו חשוף לתקשורת הכללית, ולכן אין לו מודעות למושג זכויות עובדים. נוסף על כך, יש התנגדות אידאולוגית והלכתית לשימוש במערכת המשפט, ומעל הכול, יש הלך רוח אמוני של השלמה עם המציאות והיעדר מלחמה בבעלי כוח. לכן, במגזר שלנו, עובדים כמעט לא תובעים מעסיקים. כל אלו יחד גורמים לעובד/ת החרדי/ת הפשוט/ה שלא לפנות לערכאות המשפטיות על מנת לעמוד על הזכויות הבסיסיות ביותר, ומאפשרים כוח גדול למעסיקים לנצל עובדים, להלין את שכרם בניגוד לחוק, או לגזול חלקים ממנו. נוסף על כל אלו, המדינה מממנת את החינוך החרדי לא באופן ישיר על ידי משרד החינוך אלא דרך מנהלי העמותות החינוכיות, מה שמאפשר להם "לשחק" בכספים המיועדים לעובדים ולגזול מהגננת והמלמד בחיידר את פת לחמם המועטה גם כך. משרדים שלמים של רואי חשבון פועלים בניגוד לחוק למען אותם מוסדות חינוך ו"מבשלים" את תלושי השכר של הגננות בניגוד לנתוני האמת, לפי בקשתם של מנהלי העמותות. וכך, גננת עם ותק של ארבעים שנה במשרה מלאה תקבל שכר לפי ותק של עשר שנים בחצי משרה. את שאר הכסף, שהמדינה העניקה לעמותה על מנת לשלם לגננת, מפנה העמותה למטרות טובות כגון שעות נוספות של לימודי קודש לבנים בתלמוד תורה. התופעה הזו כל כך רחבה ונפוצה, שאני אשמח לגלות עמותה חרדית אחת שלא נוהגת כך ומשלמת לגננות את שכרן במלואו כפי שהחוק מחייב – ללא פיטורין בכל שנה ושאר טריקים חצי-חוקיים שהעמותות הללו מוצאות כדי למנוע מהגננת ותק, פנסיה וזכויות נוספות. כעיתונאית, קיבלתי עשרות פניות בנושא מאברכים שנשותיהם המפרנסות כגננות נפגעות מהמצב.

הרקע לקיומן של עמותות פרטיות המנהלות מוסדות חינוך מוכר שאינו רשמי (מוכש"ר), או רשתות חינוך שאינן חלק אורגני ממשרד החינוך, מצוי בימי קום המדינה. בזמן שבן-גוריון התאמץ לשטח את התרבויות כולן לתוך כור היתוך ישראלי חילוני אחיד וכופה, המפלגות החרדיות נאבקו על עצמאותה החינוכית של החברה החרדית. בימינו, כאשר תפיסת כור ההיתוך התחלפה בתפיסה הרב-תרבותית, ובתי הספר הממלכתיים מציינים, למשל, את חג הסיגד של עולי אתיופיה, המאבק החרדי הישן מתייתר. ניתן להגיע לעצמאות חינוכית תורנית גם תחת פיקוחו של משרד החינוך במחוז הממ"ח (ממלכתי חרדי) שהוקם על ידי השר שי פירון. אלא שבינתיים, המגזר החרדי התרגל לצורת החיים של חינוך פרטי מותאם במדויק ומחולק לפי תתי קהילות. כזה המניב כוח ושליטה לעסקנים המקימים ומנהלים עמותות ורשתות חינוך.

כמובן, השיח אינו על כוח ושליטה, אלא על אידאולוגיה וצדקת הדרך של הקהילה הספציפית שלא מאפשרת שותפות עם שאר החרדים במוסד חינוך אחד. אם בתחילה היו רוב התלמידים במגזר החרדי תחת רשתות החינוך העצמאי ורשת החינוך של ש"ס, הרי שכיום, עם התחזקות הקיצוניות הדתית, הגזענות והבדלנות, כל קבוצת הורים פורשת מבית הספר של החינוך העצמאי ומקימה לעצמה בית ספר חדש. המטרות הן מגוונות, החל מבית ספר ללא ספרדים וכלה ב"מוסד חינוך על טהרת הקודש", שבו לא ילמדו אפילו את המינימום של לימודי החול הקיימים ברשתות החינוך הגדולות. מוסדות אלו מתוקצבים בערך ב-55% על ידי המדינה ואת השאר משיגים מתרומות. מכאן גם המוטיבציה להעסיק גננות ולגזול משכרן לטובת תקצוב תלמוד התורה.

הפתרון המלא לבעיית עושק העובדים הינו הלאמת החינוך החרדי לתוך פיקוח משרד החינוך, ותשלום ישיר לעובדים ללא מעורבות של עמותות בדרך. אולם, פתרון שכזה יפרק כל קואליציה ויגרור את הציבור החרדי ל"מלחמת קודש" למען העצמאות החינוכית. פתרון ביניים הינו פיקוח הדוק יותר על תפקוד העמותות ושלילת רישיונות מרואי חשבון המבשלים תלושים שקריים, לצד קמפיין ממשלתי בעיתונות החרדית המגביר מודעות לזכויות עובדים. אופציה נוספת היא ביטול האפשרות למוסד מוכר שאינו רשמי, כלומר: הפסקה מוחלטת של תקצוב המוכש"ר, על מנת שבתי הספר הללו יעברו לרשתות החינוך הגדולות שהן פחות בעייתיות ויותר מפוקחות. בקואליציה הנוכחית הוגדלו התמיכות במוסדות החינוך החרדיים ל-100% תקצוב, מה שמאפשר לכל העמותות לשלם שכר מלא לעובדים בלי תירוצים, אולם אין כל ערובה לכך שמנהלי העמותות אכן ישלמו לגננת את שכרה המלא, כאשר היא לא יודעת איזה סכום מגיע לה. ולכן התקצוב המוגדל, שעורר רעש כה גדול בגלל שהוא התווסף ללא התנאי של תוספת לימודי ליב"ה, אפילו לא יגיע ליעדו.

במצב הקיים, העמותות וכוחות הביניים הקהילתיים גוזלים מהפרט החרדי את כספו ואת זכויותיו. אני מצפה מהמדינה לומר לאזרחית הגננת החרדית: אנחנו מגינים על הזכויות שלך ומפקחים היטב על המעסיק שלך, אפילו כאשר הוא רב קהילה נכבד או בן של פוליטיקאי חרדי. קיומה של קהילה מאורגנת ומיוצגת פוליטית בעלת שונות תרבותית, לא יכול להוות הצדקה לרמיסת זכויות הפרט. הקהילה החרדית אינה אקס-טריטוריה, ולא רק בקורונה. ריבונות המדינה על החברה החרדית מתחילה בהסברה לפרט על זכויותיו ובאכיפה ללא פשרות גם בתוך המגזר. המודעות לנושא הולכת וגדלה. כך למשל, כאשר חסידות גור בחרה למנות דווקא את יצחק גולדקנופף לנציגה, פורסמו פשקווילים נגדו מצד חרדים אחרים הרואים בו את הסמל לעושק הגננות, ברשת הגנים שהקים וניהל. ועם כל זאת, האכיפה רחוקה מלהתקיים.

שירותי הרווחה והרפואה מול שונות תרבותית: המקרים של קהילות יבנאל וגור

בעבודתי העיתונאית נחשפתי לתחקירים על קהילות קיצוניות, שבכנות, לא הבנתי כיצד ייתכן שמקרים כאלו מתרחשים במדינה מתוקנת. הם נובעים כנראה מחוסר מודעות במקרה הטוב ורשלנות פושעת במקרה הרע.

קהילת אקס טריטוריה

כאשר סיקרתי (במערכת "פנים אמיתיות") את נישואי הקטינים בקהילת ברסלב ביבנאל, צוות התוכנית דיווח למשטרה על חתונה שעומדת להתקיים, ואיש לא דאג לאכוף את החוק ולמנוע אותה. ולא מדובר במקרה גבולי של גיל 17.5, אלא בכלה בת 15 וחתן בן 16. המרואיינת בתוכנית, שעברה את אותו מסלול חיים וגידלה שלושה ילדים בעוני מחפיר כשהיא עובדת בניקיון, שאלה בכאב: "למה כשמגיעה נערה חילונית בת 15 לחדר לידה היא מקבלת ליווי סוציאלי ומבררים אם הכול בסדר איתה, ולי אף אחד לא אמר כלום? כי יש לי בעל ומטפחת? חיכיתי שהרופא יאמר משהו!" היא ציפתה שהמדינה תתייחס אליה כאזרחית ותציל אותה ממצב הביש שהוריה הכניסו אותה, כקטינה, לתוכו. מישהו יכול היה לספר לה שאמצעי מניעה מותרים הלכתית, ואולי כדאי שיחכו קצת עם הילד הבא וילכו ללמוד מקצוע.

אני חוזרת לתחילת מאמרי על היחס החילוני לחרדים, "הם". כל עוד התנהלות קיצונית כלשהי נשארת אצל ה"הם", אנחנו החילונים בסדר עם זה. הזרות של אישה-ילדה חובשת מטפחת מלווה בבעל-ילד עם פאות ארוכות וזקן שרק החל לצמוח, גורמים לרופא לחשוב ש"ככה זה אצלם" ולא להתערב.

אומנם, לא כל התערבות היא תקינה או יעילה. נשים חרדיות רבות חוות את הפטרונות, הקיימת לעיתים, של הרופא כפוגענית, כאשר היא מתבטאת בהערות עוקצניות לגבי מספר הילדים שבחרו להביא. התערבות אף עלולה להביא לעיתים למניעת צרכים רפואיים בסיסיים, כאשר האמון בממסד הרפואי נסדק. כך קרה בקהילת נטורי קרתא במאה שערים, שם הפסיקו ללכת ל"טיפת חלב" מכיוון שהאחות חילקה לנשים שאלונים לגבי אלימות במשפחה ולימדה אותן על אמצעי מניעה. התוצאה הייתה דור שלם של ילדים שלא חוסנו, מה שהתבטא לאחר מכן בהתפרצות חצבת בשכונה.

לכן, אני מציעה שביל זהב שבו גורמי הרפואה/עו"ס יפעלו ליידע את האישה מהן ההשלכות הנפשיות והפיזיות של בחירותיה ומה דרוש לשם הבאת ילד נוסף. לדוגמה: להמתין קצת כדי שהמצב הכלכלי ישתפר, או עזרה מההורים ומהבעל. ללא הבעת דעה פוליטית המבטאת את אימת החילוני מול החרדים המתרבים, או עמדה אנטי דתית המתנגדת להתייעצות עם רב. ישנם מוסדות רפואיים המעסיקים מגשרת חרדית שתפקידה לתווך בין נשים חרדיות לבין רבנים המקובלים עליהן על מנת להתיר פרוצדורה רפואית כלשהי. הידע ההלכתי של נשים חרדיות הוא מועט ביותר, ולרוב הן לא יודעות שאפשר לשאול ולקבל היתר למניעת ילודה או הפלה. השתלמות לרופאים בטיפול באוכלוסייה חרדית ובדרכי תקשורת מותאמות עם פציינטים מהמגזר תועיל מאוד.

הפתרון לבעיית נישואי הקטינים ביבנאל פשוט למדי: אכיפת החוק הקיים, בלי כל צורך להמציא משהו חדש.

מדינה בשירות הקהילה

המקרה של חסידי גור הוא הפוך. קהילה זו מצליחה לרתום אנשי צוות רפואי למטרותיה, בניגוד לכל אתיקה. אם על המקרה של יבנאל עוד יכולתי ללמד זכות על הרופא, שאינו מודע לסבל של היושבת מולו, כאן מדובר במצב הקרוב יותר לשחיתות. אינני מדברת על פינוי מחלקה שלמה מנשים לכבוד אשפוז של האדמו"ר מגור, אלא על תופעה שיטתית של פסיכיאטרים המעניקים כדורים נוגדי דיכאון לקטינים לפי דרישת הרב מהישיבה, ללא קשר לאבחנה או טיפול, ללא ידיעת הורי הנער, במטרה להפחית את החשק המיני בקרבו כדי שלא יוכל לאונן. מקרה קיצוני אחד הגיע לזריקות סירוס לנער, אומנם בגיר בן 18, שרבנים איימו לסלקו מהישיבה אם לא ייטול את הזריקות. מדובר בזריקות המיועדות לפדופילים המעוניינים לקצר את שהותם בכלא, והן ניתנות בהסכמה בלבד. כאן חטאו של הנער היה החזקת סמארטפון, וכדי להמשיך ללמוד בישיבה הוא נדרש לקבל זריקות שהוא לא ממש מבין מה הן, מהפסיכיאטר.

במדינה מתוקנת, הפסיכיאטרים הנזכרים צריכים לשבת בכלא, או לפחות לאבד את רישיון הטיפול. במדינה שלנו, הם עדיין מטפלים כרגיל. פרקטיקה מהסוג בידי עסקני קהילה קיצונית, שלא בוחלת באמצעים מפוקפקים לשליטה בחיי חבריה, מתאפשרת על ידי משרד הבריאות, וכך יכולים אותם פסיכיאטרים לרשום כדורים לפי הצורך של עסקני גור וללא קשר למצב המטופלים. את רוצה להתגרש? בגור יעניקו לך כדור, לעסקן יש כדורים בבית, הוא דאג להשיג כאלו וההורים שלך נעזרים בו, העיקר שלא תתגרשי. לדעתם, זה עוזר. אתה בחור ישיבה המתיידד עם חבר, והמשגיח חושד שאתם הומוסקסואלים? גם אתם תקבלו כדורים נוגדי דיכאון שיפחיתו לכם את החשק המיני.

אם בראשית המאמר הוזכר כוח מופרז למנהיגי הקהילה, הרי שאין מופרז יותר מהכוח של שליטה באמצעות סמים ותרופות. ומכיוון שחסידות גור הינה הגדולה ביותר בארץ ובעלת ייצוג נרחב במפלגת יהדות התורה, אין סיכוי רב שהמדינה תפעל בנושא ברצינות. משרד הבריאות בראשות יעקב ליצמן, נציג חסידות גור, לא שלל לפסיכיאטרים את הרישיון. למעשה, הוא דאג לשמר את כוחה ויכולותיה לשלוט בחייהם של חברי הקהילה.

גם כאן, אין צורך בחקיקה חדשה לפתרון הבעיה, רק ברצון ופעולה מצד משרדי הבריאות והחינוך ליזום אכיפה: שלילת רישיונות למי שמפר את כללי האתיקה של איגוד הפסיכיאטרים, איסוף מודיעין על רבנים המעניקים כדורים פסיכיאטריים לקטינים, מבצע משטרתי לאיסוף מצבורי כדורים המצויים בידי עסקני החסידות, מעצר וענישה כחוק ועצירת תקציב לישיבות שבהן קורים פשעים אלו. לא ייתכן שהמדינה תתקצב מוסדות חינוך המבצעים עוולות, ולא ייתכן שעל מעשה פלילי של ניצול סמכות החינוך כדי לסמם נער, המחנך לא יישב בכלא. מדובר בהגנה על קטינים. נער בן 13 חסיד גור לא בחר שיסממו אותו.

התערבות פוגעת: המקרה של מוטי שטיינמץ

בקיץ 2019 ארגנה עיריית עפולה מופע מסובסד לציבור החרדי של הזמר מוטי שטיינמץ. שדולת הנשים עתרה לבית המשפט המחוזי בנצרת כי יש חשש שהאירוע יתנהל בהפרדה מגדרית, המהווה לטענתן הדרת נשים, ויש לאסור על קיומו של אירוע כזה מכספי משלמי המיסים.

מדובר בפלח אוכלוסייה שלא ישתתף באירוע זמר מעורב, ובזמר שלא מופיע בפני קהל מעורב. האירוע אינו בגדר חובה על איש, וכל חרדי רשאי להשתתף גם באירועים מעורבים, אם ירצה. משמעות העתירה היא  שציבור הנוהג בהפרדה מטעמי צניעות אינו זכאי לאירועים מסובסדים, וכי העירייה חייבת לדאוג שהאירוע יהיה ללא מחיצה או שיבוטל. זוהי כפייה של השקפת עולם חילונית על ציבור חרדי, ומניעה של אירועי תרבות מציבור הנוהג הפרדה.

הטיעון המשפטי המתנגד להפרדה שואב את כוחו מדיוני בית המשפט בארצות-הברית על הפרדה בין שחורים ללבנים, בסיסמה: "אין נפרד שהוא שווה". הסיסמה מתעלמת מכך שאין מקום להקבלה בין שחורים, שלא בחרו באפליה נגדם, לבין נשים הרוצות בעצמן את חוקי הצניעות, ולא ילכו מרצונן למופע שירה מעורב.

המקרה של אירוע זמר זה פגע אנושות בעיקר בנשים, כיוון שלאחר "מלחמת הקודש" שהנהיגו הפמיניסטיות בהפרדה, נוצרה תגובת נגד במגזר החרדי כולו. האירוע הבא שאורגן בחיפה היה בהדרת נשים מוחלטת, זיץ לבני ישיבות – שם מכובס למופע לגברים בלבד. מופעים אלו מתקיימים כבר שנים רבות במגזר, אך הפעם התווספה הכותרת של ניצחון חרדי על אויבי החרדים, קרי: שדולת הנשים, ואיש לא הקשיב לנשים החרדיות. אלו נותרות פגועות מכך שהאירועים מניחים אותן בין הפטיש לסדן – בין הדרה שלהן ממופע משמח, לבין נאמנות שבטית למגזר שלכאורה "ניצח" את שדולת הנשים. במפגש שהתקיים לאחר הסאגה בין שדולת הנשים לנשים חרדיות, אמרה לי אחת מנשות השדולה בכנות: אנחנו לא פועלות עבור נשים חרדיות. כלומר, המלחמה כולה באירוע של מוטי שטיינמץ היא עניין עקרוני ומופשט נגד הרעיון של הפרדה מגדרית ומחיצה, ללא התחשבות כלל בנשים האמיתיות שיהיו באותו אירוע, בבחירתן וברצונן.

טענותיהן של נשות השדולה לטובת הדריסה הזו של נשים חרדיות היא טענת ה"מדרון החלקלק": אם נתיר הפרדה כאן, הדבר יוביל להפרדה במקומות נוספים, עד שלבסוף אנו הנשים החילוניות נמצא את עצמנו מאחורי מחיצה. בדיון על ההפרדה הן הניחו את כל ההפרדות באותו סל: הפרדה באירוע תרבות, הפרדה באקדמיה, הפרדה בצבא לטובת הנח"ל החרדי, הפרדה בתחבורה הציבורית.

תפיסה חדשה: שביל הזהב למדיניות רב-תרבותית ליברלית

אני מבקשת להבחין בין המקרים לפי שני עקרונות שיוכלו להעניק למדינה תמונה רחבה: היכן רצוי וחובה להתערב, והיכן ההתערבות פוגעת בזכות לתרבות ייחודית או בזכויות של אחרים הנפגעים מן ההפרדה.העיקרון הראשון הינו הבחירה של הפרט, ומבחן זה צריך להיות מיושם הן על ידי המדינה והן על ידי החברה החרדית. העיקרון השני הוא מניעת נזק, בעיקר כאשר הניזוק הוא צד שלישי שאינו משתייך לחברה החרדית.

עיקרון הבחירה

דוגמה להתערבות רצויה: בתחבורה ציבורית, אין לי בחירה. אני צריכה להגיע ממקום למקום, והאוטובוס הראשון שיגיע הוא זה שאהיה בו. לפיכך, יושבי האוטובוס לעולם אינם קבוצה הומוגנית שישבה והחליטה שכולם מעוניינים בהפרדה, גם כאשר כל יושבי האוטובוס חרדים. וגם אם רוב הנשים באוטובוס רוצות הפרדה, אין זה מצדיק הטרדה של נוסעת אחת, חרדית או שאינה, הבוחרת לשבת היכן שבחרה, למשל בקדמת האוטובוס. לכן צדק בית המשפט כשהפך הטרדה זו לעבירה פלילית ואף חייב את חברות האוטובוסים לתלות מדבקה בנושא, על מנת להבהיר לגברים החרדים שהם אינם רשאים להטריד נוסעות ולבקש מהן לשבת מאחור. מדובר בפגיעה בזכויות הלקוח של הנוסעת. והוא הדין לגבי פקח הרכבת הדתי שביקש מאישה לעבור מהקרון שבו קבוצת גברים מתפללים. בצדק פסק בית המשפט פיצויים לאותה אישה, וכדאי שהחברה החרדית תפנים את העיקרון שאי אפשר לסלק נשים במרחב ציבורי כגון רחוב, מטוס או תחבורה ציבורית. הזכות לתרבות ייחודית לא יכולה לשלוט במרחב שבו שוהים אנשים שונים שלא בהכרח בחרו בתרבות זו. הפרדה באוטובוסים הינה נושא שנוי במחלוקת גם במגזר החרדי – הקיצונים בלבד מעוניינים בה ושואפים לכפות את הנורמה החדשה על הכלל שלא בהכרח מסכים עמה.

ואולם, במופעי זמר, זו התערבות פוגעת ולא רצויה. בניגוד לתחבורה ציבורית, מופע זמר הינו מקום שאליו בחרו האנשים והנשים להגיע, כאשר כל האפשרויות של מופעי זמר אחרים מונחות לפניהם. הציבור בוחר להגיע למופע של מוטי שטיינמץ בהפרדה, ואישה שלא נעים לה מאחורי מחיצה יכולה בהחלט לא להשתתף באירוע. ישנם זמרים חרדים שכן מופיעים בפני קהל מעורב, כך שאישה חרדית המעוניינת להשתתף במופע שכזה ללא מחיצה יכולה בהחלט להגיע למופעים של אברהם פריד, ישי ריבו ועוד המופיעים לציבור הכללי ללא מחיצות. במציאות, מרבית הנשים החרדיות מעדיפות להגיע לאירועים מופרדים בלבד, על מנת שיוכלו לשיר ולרקוד וליהנות ללא מבטי גברים מסביב. זו התרבות שלנו, אנו הנשים החרדיות נמנעות משירה וריקוד כשאנחנו בחברת גברים, והמחיצה מאפשרת לנו ליהנות יותר. לא חייבים להבין את זה, אך חובה לכבד את זה ובוודאי לא לאסור עלינו לקיים מופעים מהסוג הזה. התערבות זו פוגעת בזכות לתרבות ייחודית, בשם הדוקטרינה המרקסיסטית המניחה שנשים חרדיות הן בעלות תודעה כוזבת הגורמת לנו לבחור בחירה הפוגעת בנו, ועל כן החילוניות יצילו אותנו מעצמנו. גישה זו מאוד לא מכבדת את בחירתן של הנשים החרדיות בערכי הצניעות. כמו כן, מלחמתן של דינה זילבר ושאר היועצות המשפטיות באירועים לנשים בלבד תחת התירוץ של "הדרת גברים" פוגעת אנושות ביכולתן של נשים דתיות להתפרנס מתחום הבמה, כיוון שהן מחויבות להלכה ושרות בפני נשים בלבד. אין הצדקה לכפייה חילונית החוסמת בפניהן אולמות וסבסוד מופעים, לא על ידי רשויות מוניציפליות ולא על ידי יועצות משפטיות. אני מציעה להפסיק את מחול השדים המשפטי המתחולל בכל פעם סביב מופע זמר מקומי לנשים בלבד או עם מחיצה – על המדינה לאפשר את קיומה של תרבות ייחודית השומרת על חוקי צניעות והפרדה, כל עוד נשמר עיקרון הבחירה.

עיקרון הנזק לזולת

אומנם, ישנן הפרדות הנמצאות בתחום הביניים, כגון הכיתות הנפרדות באקדמיה. באמצעות דוגמה זו אניח קריטריון נוסף שיש לבחון, מעבר לכך שהפרט החרדי בוחר במסגרת הנפרדת והיא לא נכפית עליו, והוא הנזק הנגרם לאחרים מחמת אותה הפרדה מגדרית.

המדינה חפצה בכל מאודה לקדם אוכלוסיית גברים חרדים, שמחציתם אינם עובדים או עובדים בשכר נמוך מאוד, להשתלבות בתעסוקה איכותית. על כן, המועצה להשכלה גבוהה מאפשרת הפרדה זו, אף שחלק מדרישות ההפרדה לגברים הן לימודים על ידי מרצים גברים בלבד, מה שפוגע בקידום התעסוקה של סגל המרצות באקדמיה. כאן מוצדק להגביל את קיומה של התופעה, כיוון שהיא יוצרת נזק לזולת – לסגל המרצות. ואכן, הכיתות הנפרדות מוגבלות לתואר ראשון, ומתקבלים אליהן בוגרי חינוך חרדי לפי הגדרת המל"ג. כמו בצבא, שילובם של גברים חרדים דורש להזיז כמה נשים מתפקידן, ולכן אין היתכנות למודל זה בהיקף נרחב. אני סבורה שניתן להציע מסלול ביניים לגברים החרדים ובו יהיו מרצות, כיוון שבעיית הצניעות היא בעיקר ביחסי הסטודנטים השוהים שעות ארוכות יחד בכיתה, ופחות עם המרצה שממנה יש ריחוק מסוים מעצם תפקידה. אך במצב הקיים, שבו הפרדה לכיתות גברים דורשת הדרת מרצות, אני מכירה בבעיה הנוצרת מכך שהעסקה של מרצות נשים נעשית פחות כלכלית למוסד.

אולם, שדולת הנשים נלחמת גם בכיתה הנפרדת לנשים חרדיות, אף שזו הפרדה שאינה פוגעת באיש ואשר מאפשרת השכלה גבוהה לנשים שלעולם לא יגיעו לאקדמיה ולהזדמנויות שהיא מאפשרת ללא קיומה של ההפרדה. שדולת הנשים פעלה להגביל בחוק גם הפרדה זו, ופגעה בכך בזכות לתרבות ייחודית של קבוצות המעוניינות בהפרדה כגון בוגרות בתי הספר של חב"ד, צאנז ואולפנות במגזר הדתי-לאומי, כמו גם נשים שחזרו בתשובה. הקבוצות הללו רואות את עצמן כחרדיות, אולם לא נחשבות חרדיות לפי הגדרת המל"ג המאפשרת לימודים בהפרדה אך ורק למי שלמד במוסד חרדי שאינו בפיקוח משרד החינוך.

אני מציעה לבטל מגבלה זו ולאפשר לכל מי שחפצה ללמוד בהפרדה לעשות זאת, גם בתואר שני, ללא תלות במוסד הלימודים שבו התחנכה בעבר. הפרדה של סטודנטיות בלבד, ללא מגבלת מגדר על המרצה, שלא פוגעת באיש, ושהנשים בוחרות בה, איננה הדרה ואינה דומה לגזענות בפסק הדין המדובר מארצות-הברית לגבי הנפרד שאינו שווה. כיתות נפרדות לנשים באקדמיה הינן מקום שאליו מגיעות הנשים מבחירה, כאשר הכיתות הרגילות ממשיכות להיות פתוחות בפניהן ואינן מזיקות לאיש. לפיכך, התערבות המדינה להגבלתן פוגעת בזכות לתרבות ייחודית של הנשים החרדיות. גם כאן ניכרת הפטרונות בטיעוני שדולת הנשים, המציגות את האישה החרדית ככזו שאין לה בחירה, בעוד שבמציאות, אישה חרדית הבוחרת באקדמיה החילונית היא כבר פורצת דרך ביחס לסביבתה. על המדינה לאפשר לכל אישה לרכוש השכלה, וכאשר ישנו ציבור גדול השואף להתקדם מבלי להיטמע בחברת הרוב המעורבת מגדרית, תפקידה של מדינה רב-תרבותית ליברלית לאפשר זאת. מוזר לי מאוד שאני זו שצריכה לומר לשדולה פמיניסטית כי עליה לאפשר לנשים לרכוש השכלה. אין זאת אלא פמיניזם לבן אחיד ועיוור לאפשרות של פמיניזם שונה, המחזיק בסט נוסף של ערכים מלבד הסט הליברלי.

משטור נשים בחסות המדינה

כדי להשוות למדינות אחרות, אקח את הסיפור של קהילת חסידי בעלז באנגליה. מנהיגי הקהילה פרסמו מכתב ריענון נהלים לגבי קבלת ילדים למוסדות החינוך, וצוין כי תלמיד שאימו בעלת רישיון נהיגה לא יתקבל למוסדות בעלז. המכתב הודלף לתקשורת, ומשרד החינוך איים לסגור את המוסד אם לא יחזרו בהם באופן מיידי. פגיעה כזו בזכותן של נשים לנהוג ברכב לא תתאפשר באנגליה, הכריזה המדינה. ובכן, אצלנו בישראל כל הקהילות החסידיות נוהגות באותו האופן, וגם חלק ממוסדות החינוך הליטאיים. רק 23% מהנשים החרדיות מחזיקות רישיון נהיגה, כתוצאה מהכוח הרב של מנהלי מוסדות החינוך המתנים את קבלת הילדים במגוון מגבלות להורים, ובעיקר במשטור הנשים בשלל תקנות חדשות לבקרים. אקס טריטוריה זו נוצרת על ידי האפשרות שהמדינה מעניקה למוסדות מתוקצבים לסנן תלמידים על פי התנהגות הוריהם. גם הנשים החרדיות המעטות שניסו לרוץ לפוליטיקה נבלמו באמצעות האיום האולטימטיבי הזה של סילוק ילדיהן ממוסדות החינוך. אפילו בסעודיה החליטו להתיר לנשים לנהוג, אך מדינת ישראל עודנה מממנת מוסדות חינוך המתנים את קבלת הילדים בערימת כללים מגבילים מאוד לאימהות. הדינמיקה הקהילתית הקיימת יוצרת הקצנה, וכאשר אין מי שיעצור אותה, כל בוקר עלול לקום בעל כוח עם תקנה חדשה המגבילה את הנשים עוד יותר.

הייתי שמחה אם נלמד מהמקרה האנגלי ונתחיל לשרטט גבולות: היכן המדינה עוצרת את הברז התקציבי ולא מכבדת את השונות התרבותית, לפי העקרונות ששרטטתי לעיל – עיקרון הבחירה והנזק לזולת. בג"ץ עמנואל הכריז כי השונות התרבותית לא יכולה להצדיק את הנזק לזולת שגורמת הגזענות. אשמח אם משרדי הממשלה עצמם, ולא רק בית המשפט, יבינו כי גם לאזרח החרדי מגיעות זכויות, ויתחילו לראות אותנו מעבר לעסקנים, המפלגות וכל מי שמתיימר לייצג אותנו. מצד שני, הזכות לשונות תרבותית וחופש דת קיימת, והגיע הזמן שגם בית המשפט ושלל היועצות המשפטיות, המונעים את קיומם של אירועי תרבות נפרדים לנשים, יבחנו את פסיקותיהם על פי העקרונות שהצעתי ויכירו בכך שיש נשים שרוצות ובוחרות אחרת.

הרהורי תשובה

לקוראיי החרדים אוסיף פסקה באשר לסוגיית הכפייה. לא מעט חרדים מעוניינים בכפייה הקיימת, ובלבד שלא תפגע בהם עצמם. משפט נפוץ הוא "ככה זה בשכונה/בקהילה שלנו, ומי שלא טוב לו, שיעזוב". משפט זה הוא בעייתי בכמה רמות.

• האם אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא, או את השכונה? האם השכונה/הקהילה היא בעלת הכוח להחליט, או ה'? קצת יותר ענווה כלפי שמיא וקבלת המציאות שההשגחה זימנה אלינו, כמות שהיא. כולל סוגי היהודים החיים לצידנו. שכונה איננה פנימייה של ישיבה, ועסקנים ורבנים אינם משגיח שמסלק תושבים.
• תפיסה זו לא לוקחת בחשבון הקצנה של המנהג הקיים, ולפיכך דחיקה של יותר ויותר אנשים מהקהילה או השכונה.
• בנוסף, תפיסה זו מניחה עולם קטן ואוטופי של שכונת המושלמים, שבה כל מי שקצת פחות צדיק מיד נעשה לא שייך. אך התורה מכירה בכך שבכל ציבור ישנם אנשים בדרגות שונות של עבודת ה', ולא כולם צריכים להיות צדיקים כל הזמן. "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", נהוג לומר בכל קהילה ביום כיפור.
• ציבור הוא ראשי תיבות של צדיקים, בינוניים ורשעים. ללא הו"ו והרי"ש המציינים את הרשעים, נישאר עם המילה צב – חיה טמאה (הרבי מליובאוויטש).
• גם המיצוב של ציבור המסלק מתוכו רשעים כ"טהור" או "צדיק", אינו נכון, כי כדי לסלק את מי שקצת פחות עומד בכללים של בין אדם למקום, צריך להיות רשע ובריון בעצמך, בתחום שבין אדם לחברו. ואם כך, סילקנו רשעים מסוג אחד תמורת זה שאפשרנו לרשעים מסוג אחר לא רק להיות בתוכנו, אלא לשלוט בנו. המושג "שמירה על צביון השכונה" משמעותו בריונות כלפי מי שלא מוצא חן בעינינו, ומה לנו כי נלין על שומרי הצביון של כיכר דיזינגוף? במקום שמירה על צביון אחיד, הבה נשמור על צלם אנוש.

ויהי רצון שבזכות ההתחזקות בכבוד לזולת, במשפט צדק לעשוקים ובחיזוק הערבות ההדדית, נזכה להצלת אחינו בני ישראל המצויים בצרה ובשביה, ולחזרתם בשלום של כל חיילינו לאחר הניצחון על האויב במהרה בימינו.

דידי שור, אקטיביסטית למען נשים חרדיות, מרצה ומנחת סדנאות בנושאי יהדות, סטודנטית לתואר שני בחינוך יהודי ומגדר, מיוצרי סדרת הטלויזיה התיעודית "החרדיות". כתבה את המאמר במסגרת בית הזיקוק-מפעל לרעיונות מבית יוזמת המאה. 

[1] "רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית"