"ביחד ננצח" – מבדלנות קהילתית לרשת חברתית

כנגד ארבעה שבטים דיבר הנשיא

תהליכים דמוגרפיים ותרבותיים מעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית בעשורים האחרונים: מחברה המורכבת מרוב ומיעוט ברורים, לחברה המורכבת מארבעה מגזרים או "שבטים" מרכזיים שמתקרבים זה אל זה בגודלם. נאומו של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין (משנת 2015), שזכה לכינוי "נאום השבטים", עורר ביקורות רבות על אופן הקטלוג הבינארי של הפרטים בחברה הישראלית, הפועל להנצחת הדיכוטומיה בין החלקים השונים בה. אפשר להתעמת עם עצם החלוקה ואפילו עם אופן החלוקה, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה כי החברה הישראלית ותפיסת הלאומיות שלה חוות בעשורים האחרונים שינויים מהותיים, הנובעים משינויים דמוגרפיים ותרבותיים. אם בעבר היה קיים מכנה משותף רחב בין רוב תושבי המדינה, היום אנו עדים לתהליך צנטריפוגלי של התרחקות מהסיפור המשותף, ובצידו תהליך צנטריפטלי של התכנסות קבוצות על בסיס מכנים משותפים. שתי תנועות אלו מעצבות מחדש את פניה של החברה הישראלית כחברה המפורקת לתתי חברות, תרבויות ונרטיבים, כשכל שבט תובע בעלות ואף בלעדיות על הסיפור הישראלי המשותף.

השינויים הדמוגרפיים והתרבותיים שחווה מדינת ישראל מציבים אתגר עבור פרדיגמת החוסן הלאומי וחשיבות הלכידות של החברה הישראלית. בעשורים הראשונים לקיומה התמודדה המדינה עם בעיית הלכידות החברתית בעזרת מדיניות "כור ההיתוך" – יצירת תרבות אחידה אחת לכולם, תוך התעלמות מכוונת מהמגוון התרבותי שהביאו איתם העולים ממדינות שונות. בעשורים האחרונים שינתה המדינה כיוון ושמה את יהבה על מדיניות "קהילתית" – פיתוח ושימור המבנה החברתי הקהילתי, מתוך הנחת היסוד שקהילות הן אמצעי לשינוי חברתי. באופן אבסורדי, המבנה החברתי הקהילתי דווקא מאיץ את תהליכי הפירוק של החברה הישראלית לשבטים. זאת כיוון שבשאיפה להשתייך לקהילה יש צורך בהגדרת "הם ואנחנו", וביתר שאת כאשר מדובר בקהילות מאורגנות בעלות משאבים. המציאות במדינה, טרום אירועי שבעה באוקטובר, הייתה תוצאה ישירה של התגברות תחושת "הם ואנחנו". אירועי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף, שהחלו בוויכוח על מחיצה והסתיימו באלימות, היו נקודת רתיחה בהתבצרות של כל צד לתוך עצמו. אירוע זה, כמו אירועים נוספים, מגבירים את התחושה שהתשתית הקהילתית אשר טופחה על ידי המדינה במשך זמן רב ובמשאבים רבים, לא הוכיחה את עצמה ואף גרמה להגברת השסע החברתי. בהיפוך כמעט מוחלט, אירועי שבעה באוקטובר הוציאו מהבוידעם את הסולידריות החברתית שאופסנה עמוק בשנים האחרונות, עם סלוגן התקופה: "ביחד ננצח". השאיפה לסולידריות, שבמלחמות קודמות הייתה כמעט מובנת מאליה, היא יותר בגדר תפילה, תקווה ותגובת נגד לתשתית החברתית הרעועה והמפולגת שהתקיימה בישראל ערב המלחמה, מאשר תיאור מצב קיים.

במסגרת עבודת התזה שלי, חקרתי את השפעתן של קהילות מאורגנות על המרחב האורבני על פי נקודת מבטם של התושבים שמחוץ לקהילות המאורגנות . כמקרה בוחן למחקר לקחתי את ירוחם, עיירת הולדתי ומקום מגוריי כיום. מהמחקר עולה מצג של קולוניאליזם פנימי ותרבותי המבוסס על אימוץ עקרונות שוק חופשי על ידי הקהילה. התושבים שמחוץ לקהילות מזהים את הכשל בשוק החופשי בשל נחיתותם ביחס לחזק המסובסד. על כן, הם בוחרים לנהל את השיח המקומי במישור הזהותי, שבו יש להם יתרון יחסי. שימוש בשייכות ההיסטורית לסיפור של המקום, בטענת "זכות אבות". המחקר מראה כי אתגר הניכור שבו ביקשה המדינה לטפל לא נפתר, רק שינה רזולוציה: בתחילה, הניכור בא לידי ביטוי ברזולוציה גבוהה – ניכור בין פרטים. כיום הוא מתבטא ברזולוציה נמוכה יותר – בין קבוצות אוכלוסייה. עקב ניכור זה נוצרו דעות קדומות וסטיגמות המבוססות על תחרות ביחס לזהות העירונית. מסקנת המחקר הייתה שעידוד אינדיבידואליזם הוא המפתח החשוב לטיפוח מרחב ציבורי מגוון, המעניק תחושת שייכות לכלל הזהויות המרכיבות את העיר. במבט לאחור, וביתר שאת מאז אירועי שבעה באוקטובר, אני יכולה לומר שמסקנה זו הייתה קיצונית. היא לא אפשרה לפרט לבחור באורח חיים קהילתי, ואף לא בצורך האנושי הבסיסי של השתייכות. בעתות משבר, כפי שאנו חווים כעת, הצורך בלכידות חברתית גובר שבעתיים, והוא משפיע על תוצאות המלחמה לא פחות ממהלכים צבאיים. אם כן, שני סוגי המדיניות, כור ההיתוך מכאן והחיזוק הקהילתי מכאן, כשלו בחיזוק החוסן החברתי ואף תרמו למשבר לכידות חברתי-לאומי. מה שמעלה את השאלה: מהו הסדר החברתי הנכון שיש להנהיג לפתרון משבר הלכידות, מנקודת המבט של תפיסת מרכז? תפיסה המאמינה בלאומיות ליברלית, "יהודית ודמוקרטית", השואפת לערבות הדדית ושותפות גורל אך אינה דורסנית לאומנית. תפיסה המביאה לידי ביטוי את חירותו וזכויותיו של הפרט, אך אינה מבטלת את הלאומיות והזהויות השבטיות.

במאמר זה אבחן את הגדרת המדינה כלאומית וליברלית, תוך יצירת קונפליקט עבור המבנה החברתי הקהילתי: מחד גיסא, אטען שמבנה זה מהווה חלק מהדנ"א של החברה היהודית. מאידך גיסא, אטען שהערכים הדמוקרטיים-ליברליים, חירות ושוויון, עלולים להיפגע מאותו מבנה חברתי, ובייחוד כשמדובר בקהילות אידיאולוגיות חזקות. מול נאום הנשיא המחלק את המדינה לשבטים, מאמר זה מבקש להשמיע את קולו של הפרט המעוניין לכבד את המגוון הרחב של זהויותיו, ומציע פתרון למשבר הלכידות הלאומי. הפתרון המוצע כולל מסגרת על לאומית לסדר החברתי במדינת ישראל מנקודת מבט של תפיסת מרכז – זוהי ה"רשת החברתית". מבנה המאגד בתוכו את כלל תושבי המדינה כאוסף של מערכות יחסים בין פרטים וקבוצות/קהילות. מבנה הרשת החברתית מחייב אותנו, להבדיל מקהילה, להתמקד בחיבור בין מרכיבי הרשת, כאשר אלו מבוססים על "רב ממדיות זהותית" של הפרט. לצד המסגרת העל לאומית, אציב עקרונות לאופן שבו קבוצות שייכות יכולות לדור תחת אותה רשת, ללא איום לקטוע אותה. הקבוצות והפרטים המרכיבים את הרשת מקיימים את הערך של "גם וגם" – גם מאפשרים ביטוי לזהויות המגוונות במרחב הציבורי באופן שוויוני ודמוקרטי, וגם מאפשרים קיום של אורחות החיים על פי הטבע היהודי הקהילתי.

חיים ברשת – מסגרת על חברתית לאומית
המושג "רשת חברתית" מוכר לנו בעיקר מהמדיה הדיגיטלית. שם, מבנה הרשת מאורגן כך שכל פרט מחזיק בעמוד פרופיל אישי, המייצג את שלל היבטיו הזהותיים. הוא רשאי לבטא אותם באמצעות תמונות, טקסטים, סרטונים וכדומה. לצד הפרופיל האישי, מתחבר הפרט לפרטים אחרים ולקבוצות שייכות שונות ומגוונות על בסיס עניין וזהות משותפים. כל אלו מעצבים עבורו את ה"ניוז פיד" – אופן הצגת המידע למשתמש הפרטי ברשת החברתית. ככל שהפרט מחובר למגוון רחב יותר של פרטים וקבוצות, כך המידע המוצג עבורו בפיד מגוון יותר. לצד המידע המוצג, הרשת החברתית מציעה לפרט, על בסיס פעילותו ברשת והחיבורים הקיימים, גם חיבורים חדשים, מתוך מטרה להרחיב את הרשת החברתית. הפרופיל האישי שלי בפייסבוק, הרשת החברתית הגדולה בעולם, הוא דוגמה טובה לדרך שבה פועלים פרטים ברשת חברתית. מבט על הפרופיל מגלה אישה נשואה, אימא לשלושה, בעלת זהות יהודית, מזרחית, מסורתית, פמיניסטית וירוחמית. לצד המאפיינים הפרטיים, אני חברה בשלל קהילות שונות, חלקן סביב עניין משותף וחלקן סביב זהות משותפת. בין היתר: קבוצת האימהות "מאמאצחיק", "ירוחם של כולם" המספקת לי רכילות מקומית, "חיבוק בשקט", "וינטג' יד שנייה", "פסיכולוגים" ואפילו קבוצת "שיצוידע" הנדרשת לי כמטפלת גאה בכלבת שיצו. עם זאת, חשוב לי לציין שדוגמת הרשת הדיגיטלית מובאת כיוון שזו מסבירה באופן המיטיבי את מבנה הרשת חברתית וכיצד היא פועלת. אולם, אליה וקוץ בה, ניהול הרשתות הדיגיטליות, מאחורי הקלעים הוא על ידי גורמים עסקיים בעלי אינטרסים שפוגעים בגיוון הרשת.

רעיון הרשת החברתית החל עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הרבה לפני כניסת האינטרנט לחיינו. המבנה הרשתי מורכב מגורמים חברתיים אנושיים המקיימים ביניהם מערכת קשרים הדדיים בעוצמות שונות. כל גורם חברתי ברשת (פרט או קבוצה) מיוצג כ"צומת", המתחבר לצמתים אחרים על בסיס הזדהות או הדדיות. ככלל, נוכל לומר שטיב הרשת יושפע במידה רבה מ"רב ממדיות זהותית" של הצומת. ככל שפרט יחזיק במגוון רחב של זהויות, שאינן בהכרח נובעות מאידיאולוגיה בלעדית, הרשת החברתית תוכל להמשיך ולהסתעף באופן אפקטיבי. יתרונות הרשת החברתית מבוססים על כך שהיא מעניקה לפרט מענים מגוונים של שייכות זהותית, ובכך מאפשרת הטרוגניות חברתית שמכריעה את עיצוב תפיסות העולם שלו. ככל שהקשרים של הפרט מגוונים יותר, כך עשויות להיות דעותיו מורכבות יותר וסובלניות כלפי השונה. ככל שהפרט מכיר אנשים שונים, הוא יכול לייצר הזדמנויות שונות להתפתחות בחיים. כך גם רעיונותיו שלו יכולים להיות חדשניים ופורצי גבולות, ועשויים לשפר את דרכי ההתמודדות עם סוגיות מורכבות ודחופות בעולם. מידת ההצלחה של הרשת החברתית תימדד בהסתעפותה, המבוססת על ההטרוגניות שלה. בהקשר הישראלי, ככל שהרשת תהיה מפותחת יותר, היא תאפשר זרימה של ידע וחיבור של כלל תושבי מדינת ישראל.

לצד ההתגייסות הגדולה לכוחות הביטחון עם פרוץ המלחמה, היינו עדים להתארגנות אזרחית יוצאת דופן, שבמקרים רבים נכנסה לנעלי המדינה במהירות וביעילות רבות יותר. חומות שנבנו במשך שנים בין סקטורים וקהילות קרסו ברגע, הן בהתגייסות הביטחונית והן בהתגייסות האזרחית. בשונה מהאופן שבו פעלה המדינה במשך שנים, אנשים החלו לחבור על בסיס צרכים ויכולות משותפים, ולא על בסיס שיוך קהילתי או סקטוריאלי. כך ראינו התארגנויות של בעלי יכולות תפירה לתיקון ושיפצור מדי חיילים, בשלנים שהתאגדו להכנת ארוחות, ובעלי מקצועות טיפוליים שפתחו מסגרות תמיכה למשפחות מילואימניקים, מפונים ונפגעי המלחמה. התארגנויות א-סקטוריאליות הן הבסיס להתפתחותה של רשת חברתית מסועפת ויעילה. אולם, מבנה הרשת החברתית נתקל באתגר כאשר בצמתים השונים ממוקמות קהילות מאורגנות, אשר מונעות את זרימת הידע באופן חופשי ומאתגרות את תפיסת הלאומיות הליברלית – "יהודית ודמוקרטית". המשך המאמר יעסוק בהרחבה בקונפליקט זה ויניח תשתית עקרונית לפתרון המשלב בין קהילות לפרטים ברשת החברתית, באופן שיטיב עם הרשת ולא יפגע בה.

הצומת הקהילתי – הקהילה ככלי לקידום מדיניות של סולידריות חברתית
המבנה החברתי-קהילתי מהווה צומת של יחידה חברתית (בגרמנית: Gemeinschaft), כחלק מכלל הרשת שהיא החברה הכללית (בגרמנית: Gesellschaft). היחידה החברתית מייצגת ישות גיאוגרפית מצומצמת יחסית ובה יחסי גומלין הדוקים, המדגישים את השיתוף ואחדות המטרה של פרטיה. מנגד, החברה הכללית מייצגת את הפרטים הזרים זה לזה, שיחסי הגומלין המתקיימים ביניהם רופפים. הדרך שבה אנו תופסים את היחידה החברתית-קהילתית משתנה ומושפעת במידה רבה מהתקופה שבה אנו חיים ומהתייחסותנו להתנהגות אנושית ולסביבות חברתיות. ניתן לסווג את התפיסות השונות לשלושה סוגי קהילות עיקריים: קבוצה החולקת טריטוריה ברורה, קבוצה החולקת אמונות ומנהגים משותפים, וקבוצה המקבלת על עצמה משימה משותפת. יתרונות המבנה החברתי-קהילתי הם רבים. פעמים רבות הוא משמש כר פורה לפריחה של סולידריות חברתית ושל פרקטיקות חברתיות הנגזרות ממנה. תחושת השייכות לקהילה היא המוטיבציה לפעולות חברתיות כמו עזרה הדדית בעת צרה או שמחה. הקהילה היא מרחב חברתי מרכזי שבו באה לידי ביטוי האנושיות המאפיינת את הפעילות המשותפת, תוך עזרה הדדית. ברמה הלאומית, קהילות עשויות לבזר את כוחה המוחלט של המדינה, תוך שמירה על ערכים קהילתיים שלא עולים בקנה אחד עם מדיניות ממשלתית. יתרונות המבנה הקהילתי הובילו את מוסדות השלטון, ברמה המקומית ואף ברמה הארצית, לראות בקהילה מפתח לשינוי חברתי ולחיזוק הערים בכלל וערי הפריפריה בפרט. כתבה ב"גלובס" אף נפתחה במילים: "הקהילות יצילו את העירוניות". לטענת הכותבת, באמצעות קהילות ניתן לפתור את בעיית הניכור החברתי ואת התחזקות האינדיבידואליזם בערים במאה ה-21. טענה זו נשענת על ההנחה כי הכלכלה הקפיטליסטית מגבירה את הפגיעה בתחושת הזהות והסולידריות החברתית, כיוון שזו מבוססת על מערכות יחסים אינטרסנטיות. החיים הקהילתיים, לעומת זאת, עשויים להיות הפתרון האולטימטיבי להחזרת אותה הדדיות שנעלמה, לצד הפחתת הניכור בחברה המודרנית. לכן, הרשויות בישראל מעודדות, באמצעות מדיניות פרו-קהילתית, הקמה ושימור של קהילות לרבות מענקים, תקציבים ומשאבים ייעודיים.

הקהילה כחלק מהמטען הגנטי היהודי
הקשר בין הזהות היהודית לבין תפיסות חברתיות קהילתיות אינו מקרי. תפיסות אלו מהוות חלק אינהרנטי בבסיס הזהות היהודית הדתית והתרבותית. ביטוי לתפיסה הקהילתית של עם ישראל מובא בפרשת "וזאת הברכה" בספר דברים – הפרשה החותמת את התורה: "תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב" (דברים ל״ג:ד). פסוק זה נחשב לאחד הפסוקים החשובים בתורה, ועל כן נאמר בזמן הוצאת ספר התורה מההיכל ואף נלמד על ידי תינוקות שרק החלו לומר את מילותיהם הראשונות. הפסוק שם דגש על שייכות התורה לעם ישראל כקבוצה. כישות אחת המורכבת מפרטים בודדים רבים. באופן מטפורי, הדבר דומה לגוף המורכב מאיברים שונים המתפקדים יחד, ורק יחד יש לגוף תכלית. החיים, על פי המסורת היהודית, מחייבים במידה רבה לקיים מבנה חברתי קהילתי. ראשיתה של הפרקטיקה הקהילתית כבר בהופעת המונותאיזם כרעיון מארגן קבוצתי. לצד הרעיון התבססה מערכת של מצוות מעשיות והלכתיות, המעצבות ומבססות את החברה היהודית כקהילה. רבות מהפרקטיקות הדתיות נעשות בצוותא. מצוות אלו מייצרות מפגש פיזי בין הפרטים בעם, כחלק מהוויה או אפילו כחובה. זירת ההתכנסות חשובה בהבניית קהילה, כיוון שבה נוצרים ומתחזקים הקשרים בעם. אחת המצוות הראשונות מסוג זה היא מצוות שלושת הרגלים – שלושת החגים שבהם מצווה מהתורה לעלות ברגל לבית המקדש: פסח, שבועות וסוכות. חגים אלו, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו פסטיבלים לאומיים בישראל העתיקה. שלושת הרגלים במסכת ביכורים במשנה מתוארים כחוויה רוחנית, שכללה טקסים וריטואלים אשר יצרו מבנה חברתי של קוֹמוּנִיטאס – תחושת קולקטיב לאומי שהעמיקה את הזהות החברתית והרוחנית. תופעה זו התחזקה ביתר שאת לאחר חורבן בית המקדש. עם יציאת היהודים לגלות, התחזקה השאיפה לקרבה גיאוגרפית על מנת לאפשר קיום של אותן פרקטיקות דתיות הנעשות בצוותא או מתוך אחריות קהילתית קולקטיבית. תפילה במניין היא דוגמה לצורך בקרבה גיאוגרפית המאפשרת התכנסות יומיומית. האחריות הקהילתית הקולקטיבית אף דאגה לשירותי שחיטה, מלמדים, רבנים וצרכים נוספים הנדרשים לפרט לצורך קיום חיים יהודיים. למעשה, כאשר יהודי רצה לקיים אורחות חיים יהודיים, הוא היה חייב לחיות בקרבת יהודים אחרים. הרמב"ם סיכם זאת בתמציתיות: "כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ עֲשָׂרָה דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ וְאֵלּוּ הֵן: רוֹפֵא. וְאֻמָּן. וּבֵית הַמֶּרְחָץ. וּבֵית הַכִּסֵּא. וּמַיִם מְצוּיִין כְּגוֹן נָהָר וּמַעְיָן. וּבֵית הַכְּנֶסֶת. וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. וְלַבְלָר. וְגַבַּאי צְדָקָה. וּבֵית דִּין מַכִּים וְחוֹבְשִׁים" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות ד, כג). המדיניות הקהילתית ביהדות מהווה במידה רבה הגנה על הזהות היהודית, והיא שימרה את התפיסה הדתית והתרבותית לאורך שנים. המדיניות הקהילתית הוטמעה עוד בראשיתו של העם והתפתחה ביתר שאת בגלות. למעשה, המנגנון הקהילתי שימש כ"אנטי וירוס" המותקן בעם, שתפקידו לשמור על הישרדות הרעיון היהודי המונותאיסטי בזמן מתקפה.

קהילה וקוץ בה: הסכנות שבקהילה עבור קיום דמוקרטיה ליברלית
לצד יתרונותיו הרבים, המבנה החברתי הקהילתי טומן בחובו מחירים אישיים וחברתיים, ועל כן נתון לביקורת. נקודות אזהרה מפני החיים בקהילה מופיעות הן ביהדות, שבהן לא נעסוק במאמר זה, והן במחקרים מודרניים יותר. הביקורת המודרנית חושפת נקודות תורפה של המבנה החברתי-קהילתי, המהווה מסגרת הסותרת ערכים של דמוקרטיה ליברלית ובעיקר פגיעה בשני ערכים מהותיים בה – חירות ושוויון. הפגיעה בערך החירות באה לידי ביטוי בהשפעות פנים קהילתיות, תוך ביטול הפרט כחלק מהקהילה (Gemeinschaft). השתייכות לקהילה מחייבת התכנסות תחת סדר אידיאולוגי, המבקש פעמים רבות דחייה של דעות ורצונות של יחידים בתוך הקהילה לטובת תפיסות העולם הקהילתית. תופעה זו אינה נחלת קהילות שמרניות בלבד, המבוססות על ערכים של לחץ או כפייה, אלא חלק מתהליכי "חיברות" – כלומר, תהליך של התאמת הפרטים לדרישות ולמאפיינים של הכלל.

הפגיעה בערך השוויון באה לידי ביטוי בשינוי מערך הכוחות בין הקהילה (Gemeinschaft) לבין החברה הכללית ((Gesellschaft. כוחה של קהילה על פני החברה הכללית נובע מעצם היותה קבוצה מאוחדת, כפי שדרש אריסטו, "השלם גדול מסך חלקיו". עם זאת, ישנם הבדלים בעוצמת הכוח בין הקהילות השונות כפונקציה של המאפיינים השונים שלהן: התארגנות, גודל, תיאום ואחידות, קשרים בין הקהילה לבין השלטון ומשאבים. הכוח אינו עומד בפני עצמו, אלא נמדד ביחס לפעולה שאותה הוא מייצר ולאופן השימוש בו. קהילות עושות שימוש בכוחן לטובת השגת מטרות אידיאולוגיות קולקטיביות, בהתאם לאינטרסים הקהילתיים. פעולות הקהילה הנובעות מכוחה, באות על חשבון גורמים חוץ-קהילתיים (כלומר, מי שאינו חי בקהילה). לא אחת, הקהילות המאורגנות מבקשות להשמיע את קולן במרחב הציבורי, לתבוע לעצמן נתח מעוגת המשאבים הציבוריים, ואף מצליחות לקבל את מבוקשן. בזכות המבנה החברתי-קהילתי, הקהילות צוברות כוח פוליטי וחברתי שהופך אותן לסוכן הנמצא במישור אחד עם המדינה בעידן הקפיטליסטי.

יתרונות הקהילה הובילו לכך שמדינת ישראל מממנת פעילות של קהילות. מטרת המימון היא עשייה חברתית וציבורית במרחב הכללי שבו פועלת הקהילה. אולם, כאשר קהילה מקבלת את המנדט על העשייה הציבורית הכללית, היא בהכרח מפעילה מסננת אידיאולוגית התואמת לתפיסת עולמה. לכן, הקהילה אינה משרתת בהכרח את הציבור הכללי, ולעיתים אף מונעת פעולות חברתיות שהיו יכולות לקרות במרחב, אילו הופנה התקציב לגורמים רשותיים בעלי הסתכלות רחבה יותר. באופן כזה, הקהילות אינן הופכות למבנה המבזר את הכוח המוחלט של המדינה, אלא למיופות כוח של המדינה. כתוצאה מכך, הקצאת המשאבים לקהילות תורמת להגדלת הפערים החברתיים ביחס לקבוצות של אזרחים שאינם מאורגנים בקהילות. המבנה החברתי הקהילתי הוא מנגנון המייצר קבוצות הומוגניות ומאופיין בפילוג, אשר נובע מהצורך של הקהילה לשמר את כוחה. במלחמה הנוכחית היינו עדים לניסיונות של סקטורים מאורגנים לספור את הנופלים לפי שיוך סקטוריאלי ואף לדרוש אתנן פוליטי בהתאם. במציאות שבה קיימת קהילה נבדלת לצד פרטים שאינם מאוגדים, האחרונים נאלצים להגדיר את עצמם בניסיון לייצר זהות עצמית נפרדת. בכך מתעצמת התחושה של "הם ואנחנו" משני צידי המתרס. תחושה זו תורמת להתפתחותן של סטיגמות חברתיות הפוגעות בסולידריות החברתית ומפתחות ניכור חברתי. כנגד טענות אלו, מזמינה המדינה פרטים נוספים להתאגד לתוך מבנה קהילה ובכך למקסם את כוחם. אולם, הניסיונות לשלב את הפרטים האינדיבידואלים בקהילות מוּנָעִים מנקודת מבט קפיטליסטית, הן מצד חברי הקהילה והן מצד הרשויות, המציגים את האפשרות להצטרף כשוק חופשי. הנחה זו מתעלמת מהעובדה שאותו ״שוק חופשי״ משקף כללים נוקשים המיועדים לסוג קהילות ספציפי, וממילא מודרים אלו שאינם מעוניינים לחיות בקהילה מאורגנת. פעמים רבות, הפרטים החיים מחוץ לקהילות מבינים את הכשל שבשוק החופשי המוצע ונמנעים מפרואקטיביות חברתית במרחבים ציבוריים.

קְהִילָּהלֹא – איך ניתן לקיים קבוצות שייכות מבלי לפגוע ברשת החברתית הלאומית
המבנה החברתי הקהילתי מייצר איים בתוך הרשת החברתית הלאומית. אלה נמצאים בצמתים מרכזיים ברשת ועל כן קוטעים אותה ולא מאפשרים למסגרת החברתית הרשתית להמשיך ולהתפתח. עובדה זו מציבה בפנינו אתגר: כיצד נכון להתייחס לצמתים הקבוצתיים-קהילתיים כך שיאפשרו את התפתחות הרשת, לצד הענקת מקור של שייכות רחבה לפרט מעבר למסגרת המשפחתית? כפתרון אפשרי לאתגר, אני רוצה להכיר לכם את "קְהִילָּהלֹא". זהו כינויה של קבוצת השייכות החברתית שלי בירוחם. הפרטים בקבוצה חיים במתח העדין שבין רצון לחיים קהילתיים לבין קיום ערכים אינדיבידואליים. מרחוק, הקבוצה נראית ומתנהלת כקהילה לכל דבר. זום-אין לאופן שבו היא פועלת מגלה מבנה חברתי מורכב יותר. המורכבות של הפרטים בקבוצה עולה כבר משמה – קְהִילָּהלֹא. קהילה שאינה קהילה. במהלך עבודתי על מאמר זה, שאלתי את חברי הקבוצה מה מחבר בינינו. תשובות החברות והחברים תיארו קהילה קלאסית – כזו המבוססת על קשרים ויחסים חברתיים-תרבותיים, מרחב גיאוגרפי משותף, עזרה הדדית, תמיכה רגשית ותחושת שייכות מקומית. בבחינת "האדם אינו לבד". לצד זאת, לא נמצא מכנה משותף של כל הפרטים בקבוצה. מנגד, המילה "גיוון" עלתה בכל תשובה. גיוון בגיל, במצב המשפחתי, גיוון פוליטי ארצי ומקומי, גיוון דתי ועוד. מתוך רצון להבין קצת יותר לעומק את המבנה החברתי, הוספתי והקשיתי: במה שונה הקבוצה מקהילות שונות בעיר? התשובות שקיבלתי טענו את המשמעות לתוספת ה"לא" בשם הקבוצה. לתפיסתם, קבוצת קְהִילָּהלֹא נמנעת במכוון מהגדרת הקבוצה כקהילה, בשל חוסר הרצון של החברים בה לקיים את החובות הכרוכים בהגדרה זו – ציפייה לערבות הדדית מחייבת, אידיאולוגיה משותפת, אג'נדה קבוצתית או אינטרס, הנהגה, מוסדות, ובעיקר התנגדות להלימה טוטלית בין זהותו של הפרט לזהות הקהילה. אחד מחברי הקבוצה סיכם זאת כך: "בגדול, מטרת הקבוצה היא לאפשר הזדהות חברתית לאנשים חסרי הזדהות קהילתית […] בסך הכול, מדובר באוסף אנשים עם לב טוב, מוכשרים, שמכבדים האחד את השני". לצד השאלות על הקבוצה עצמה, עניין אותי מאוד לדעת אם חברי הקבוצה משתייכים לקבוצות/קהילות נוספות. התשובה לשאלתי הייתה "כן" גורף. הרוב המוחלט של חברי הקבוצה אינם רואים בה את קבוצת ההשתייכות הבלעדית שלהם. הם חברים בקהילות/קבוצות נוספות התואמות לחלקים זהותיים אחרים באישיותם ומעניקות להם משמעות, שייכות ומענה בחלקים זהותיים נוספים. אם נתייחס לקְהִילָּהלֹא כנקודה ברשת החברתית, ונמתח ממנה קווים לקבוצות השתייכות נוספות של הפרטים בקבוצה, נראה שזו אינה מתפקדת כאי המונע את הסתעפות הרשת החברתית, אלא כצומת פעיל המאפשר תנועה ברשת ואף מרחיב אותה.

צומת מתפקד – עקרונות הקְהִילָּהלֹא
החוויה האישית שלי בתוך קבוצת ההשתייכות בירוחם הובילה אותי לנסח עקרונות לקיומה של מסגרת חברתית אשר מצד אחד, מעניקה לפרט קבוצת השתייכות, ומצד שני, אינה מהווה חסם להתפתחות של כלל הפרטים הסובבים את הקבוצה, ואף תורמת לצמיחת הרשת החברתית. ואלו הם:
1. הפרט הוא "רב ממדי זהותי", ועל כן אינו יכול להימצא בהלימה מלאה לזהות קבוצת שייכות אחת בלעדית (הקהילה) – החברים בקְהִילָּהלֹא לוקחים חלק בקבוצות שייכות נוספות, הממלאות עבורם פונקציית שייכות במרחבים שונים הנוגעים בחייהם.
2. מהות קבוצתית רחבה המכילה מגוון רחב של אנשים – מהותה של קְהִילָּהלֹא סובבת סביב מהות תרבותית-חברתית ללא "תקנון" קבוצתי. למעשה, אין קוד חברתי כתוב או טבוע בתרבות המחייב את חברי הקבוצה להתנהל על פיו.
3. טיב הקשר בין חברי הקבוצה משמעותי דיו, אבל אינו חזק מאוד – קיים חלק קטן בקְהִילָּהלֹא שאיתו אני מקיימת קשרים חברתיים חזקים (בערך 10% מחבר הקבוצה), כפי שבא לידי ביטוי באירוח בשבתות, הזמנה לשמחות משפחתיות ועוד. אולם עוצמת הקשר עם רוב חברי הקבוצה מתאפיינת בהיכרות חברתית טובה, עד כאלו שלא שמורים בספר הטלפונים שלי.
4. אי קיום מסגרת מוסדית הכוללת הנהגה, מוסדות ומערך גיוס כספים חוץ קהילתי (כספי מדינה) – הפרטים בקבוצה נמנעים מכך במכוון.
5. חיבור ערכי ללא אידיאולוגיה, כך שהקבוצות השונות מחזיקות מסגרת רעיונית שאינה מוּנעת מהצורך במימוש האידיאל בכל מחיר. המסגרת הרעיונית של קְהִילָּהלֹא מופשטת מאוד וכוללת בעיקר אידיאל תרבותי, שאין לו מערכת כללים ליישום האידיאל. כאשר עולה צורך במימוש אידיאל במרחב הציבורי, חברים מהקבוצה יכולים לתת מענה לבניית הגרעין הראשוני, אך הדבר מחייב שיתוף פרטים שאינם חברים בקבוצה, המייצגים את ההרכב החברתי שבו הקבוצה מבקשת לפעול. קְהִילָּהלֹא אינה מייצרת פעולות עבור הקהל הרחב. אולם כבודדים, חברי הקבוצה עוסקים ומתנדבים בעשייה חברתית מגוונת מתוך הכוח שהקבוצה נותנת לפרט, בשיתוף פרטים שאינם חלק ממנה.
6. "זכות יציאה". צמצום מחיר העזיבה של הקבוצה, כך שלא יגביל את הפרט לחיות באופן איכותי לאחר היציאה מהקבוצה או ילווה בחוויית ניכור מצד הקבוצה . חברים רבים עזבו במהלך השנים את קבוצת קְהִילָּהלֹא, לרוב על רקע עזיבת ירוחם. חלקם עוד שומרים על קשר עם הקבוצה בבואם לבקר וחלקם לא. ודאי שאיכות חייהם לא נפגעה מהעזיבה, והם לא מנוכרים על ידי הקבוצה.

תפיסת הרשת החברתית כמענה למשבר הלכידות – מעבר משסע חברתי חופף לשסע צולב
"כי אני לא רק בן לדוגמה למגזר או אומה, ששומה עליו לבחון את רף איטום החממה… אני שבט אני?! אני מלאכת מחשבת של רוח נושבת וגם שורשים, ומושבת עונשין שבה כל הקולות שגורשו משבטם, הוחרדו מרבצם, שצומצם באבחה, מוצאים מלוכה, בערבוביה ברוכה בלי מבוכה… ואילו אנו, הפשוטים שבפשוטים, עם סדקים ותהיות, בקיעים ולבטים, לא באנו משבטים. באנו מהבית!" (לוסי איוב ורואי רביצקי) אחד האתגרים המרכזיים בשדה החברתי הישראלי הוא הירידה בתחושת השייכות והסולידריות החברתית הישראלית לצד התפרקותה לשבטים. הפתרון המוצע לאתגר מצד המדינה, "הקהילה", מייצר מצב הפוך של העצמת התופעות שבהן היא אמורה לטפל. הקהילה, אומנם, מגדילה את תחושת השייכות והסולידריות החברתית בתוך הקבוצה הקהילתית, אך היא קוטעת את הרשת החברתית ויוצרת מבנה חברתי המכונה "שסע חברתי חופף" – שסע המקיים מתאמים גבוהים בין השסעים הקיימים במדינת ישראל: עדתי, דתי, מעמדי-חברתי-כלכלי, לאומי, אידיאולוגי פוליטי. כך, למשל, קיימת התאמה בין מוצא בשסע העדתי לבין המצב הסוציואקונומי בשסע המעמדי. בעצם, ניתן כיום לנבא, במידת הצלחה גדולה, מה תהיה דעתו הפוליטית של אדם בישראל, או מהי קבוצת הכדורגל האהודה עליו, רק על סמך מוצאו העדתי ואמונתו הדתית. שסע חופף מהווה מצב מסוכן מאוד לחברה הישראלית, מכיוון שהוא מעצים את המתח בין קבוצות שונות במדינה. ניתן לומר שפתרון הקהילה הוא בגדר "יצא שכרנו בהפסדנו".

בחסות המלחמה, נדמה היה שמשבר הלכידות החברתית נפתר, יחד עם הזיכרון שקיומנו כאן עדיין אינו מובן מאליו. התגובות מהעולם רק העצימו את ההתכנסות למכנה המשותף שקצת נשכח מאיתנו. עם זאת, עם התפתחות המלחמה, מתחילים לראות ניסיונות של חזרה לפלגנות וסקטוריאליות, בעיקר מכיוון שהמנגנון לסדר החברתי לא השתנה במהותו. במאמר הצעתי מסגרת חלופית לסדר חברתי-רשתי, לצד עקרונות לתפקוד נכון של הצמתים המקיימים אותה. עקרונות אלו משמשים כמקור של איזונים ובלמים עבור קבוצת השייכות, מאפשרים לשסעים הישראליים להתערבב בתוך הקבוצות השונות, ובכך לעבור למצב חברתי המכונה "שסע חברתי צולב" – מצב המתאר חוסר חפיפה בין השסעים השונים, תוך השתייכות פרטים בחברה לקבוצות שונות על פני צירי המחלוקות. כך, פרט המשתייך לקבוצה השתייכות אחת בשסע מסוים, יכול להשתייך לקבוצת השתייכות אחרת בשסע אחר. לדוגמה, דתיים וחילוניים יכולים להחזיק בעמדות פוליטיות מגוונות של ימין, שמאל או מרכז, אשכנזים שהם בני המעמד הנמוך וכדומה. הגברת הסולידריות החברתית והלכידות הלאומית, לצד שמירה על חברה הטרוגנית, נמצאות באחריותן של הרשויות השונות במדינת ישראל. הפתרון המוצע במאמר זה מציב דרישה בפני הרשויות לבסס מבנה חברתי-רשתי מחובר ומסועף ככל האפשר, מתוך הבנת החשיבות שביצירת צמתים פעילים ברשת החברתית. לשם כך, על המדינה להיות מחויבת לקידום רשת חברתית לאומית-ליברלית "יהודית ודמוקרטית" באופן ישיר, תוך שימוש בסינרגיה בין-מגזרית, "בערבוביה ברוכה בלי מבוכה". ליצירת מדיניות ברורה, הקצאת משאבים והערכה ומדידה של טיב הרשת. זאת ועוד, המדינה נדרשת להשקיע בפעולות שמטרתן לשבור את הקוהרנטיות בין מעגלי השייכות הרעיוניים והקהילתיים של הפרט, לדוגמה: מערכת חינוך משולבת ולא סקטוריאלית, מרחב ציבורי מפותח המעודד מפגשים אקראיים, תקצוב ועידוד יזמויות חברתיות המופעלות על ידי מספר קבוצות באופן משותף, פיתוח מנגנון "פייסבוקי" שאינו וירטואלי ועוד. או אז נוכל ליישב את הקונפליקט הקיים סביב המבנה החברתי במדינה יהודית-דמוקרטית-ליברלית ולייצר מדינה שוויונית יותר, עם תחושת שייכות המותאמת יותר לפרטים המרכיבים אותה, והנושאים מספר זהויות לצד כבוד הדדי. או אז, באמת נוכל להגיד שביחד ננצח.

הילה שלומי. בוגרת תואר שני בתכנון ערים, וחוקרת קהילות ויחסים בין אנשים. מנהלת אזור בתחום תעסוקת צעירים במשרד העבודה. יזמית חינוכית, וממייסדי עמותת הורים למען חינוך בירוחם. כתבה את המאמר במסגרת בית הזיקוק-מפעל לרעיונות מבית יוזמת המאה.