בית הזיקוק

מורשת 8 באוקטובר: על אחווה, אינטימיות ופוליטיקה

קשה לנו לחשוב על אינטימיות בהקשרים פוליטיים, או לתת מקום מרכזי כל כך לריטואלים חברתיים. אבל מול המשברים חסרי התקדים שנקלענו אליהם, ולאור השיח שהמרכז מבקש לכונן – זהו המרכיב הסודי

המושג "שבעה באוקטובר" פרץ לחיינו ומלווה אותנו מאז אותו יום נורא. אנו מקווים בכל ליבנו שזיכרונו לא יפוג, ושהמושג על מטענו הקשה יישמר בתודעתנו. דרכו נזכור את החללים ואת השבויים שעדיין שם. באמצעותו נוודא שמאורעות אותו היום לא יקרו שנית: נזכור את אכזריות המרצחים ותומכיהם, כדי ששוב לא נשלה את עצמנו, ואת האימה הקיומית שחשנו לבל נשכח עד היכן עלול המצב להידרדר. אנו רוצים לוודא שכשלי עומק ייחשפו ויטופלו: שהצבא ומערכת הביטחון, הפעילות המדינית בנושאי האסטרטגיה, בניין הכוח, המודיעין, מדיניות החוץ והפנים והמערכות האזרחיות שכשלו – כל אלו ינוערו וישתנו. לצד 7 באוקטובר, הופתענו גם מ-8 באוקטובר. הופתענו מתגובתנו כאזרחים למאורעות. גילינו את היוזמה, את היצירתיות והמסירות, שבהן כה רבים מאיתנו פעלו: חיילים וקצינים במילואים שלא חיכו למדינה וירדו לדרום להציל חיים תוך סיכון חייהם; חמ"לים אזרחיים שקמו מיד וללא יד מדינתית מכוונת לתמוך במשפחות החללים, החטופים והמפונים; מסעדנים שהאכילו ללא תשלום את המפונים וחיילי צה"ל, ותורמים שהעניקו מכספם כדי שמסעדנים אלו יכלו לעבוד; ובכלל, כה רבים מאיתנו שהתנדבו וניסו לתת מקישוריהם וממשאביהם זה לזה. משהו השתנה באווירה הציבורית, וקשר בראשיתי נוצר – קשר האחווה. זהו קשר המחקה את היחס שבין אחים ואחיות. קשר ללא היררכיה, שבו כולם נותנים זה לזה ותומכים זה בזה בלי חשבון של תועלת או מחנאות. לצד 7 באוקטובר, בל נשכח את 8 באוקטובר. בל נשכח את האחווה שנחשפה.

בשורות הבאות נעסוק בשאלה ש-8 באוקטובר מציב בפנינו: כיצד ניתן לשמר את קשרי האחווה גם בעת רגיעה ושגרה? העמידה על סף תהום הוציאה מאיתנו את מה שלא האמנו שקיים בנו. פחד המוות ושותפות הגורל קירבו אותנו זה לזה וחשפו את הקשר הפרימורדיאלי שבינינו. חזרנו לתחושות ה"ביחד" של מלחמות העבר: גידלנו שפמים ושרנו על "תחתונים וגופיות". אך האם אנו יודעים להתאחד כאחים ואחיות רק בעת מלחמה? האם נוכל לשמר זאת גם בעת רגיעה? 8 באוקטובר מציב בפנינו אתגר גדול. האחווה בעת רגיעה איננה עניין של מותרות. לפני המלחמה היינו במקום של פיצול וקיטוב. היינו מודעים לאסון הקיומי שאנו עלולים להשית על עצמנו, ולמרות זאת המשכנו כחברה להעמיק אותו. אחווה הינה מרכיב הכרחי ללכידותה ולתפקודה התקין של חברה. היא נחוצה אף יותר ברגעים שבהם אנו נדרשים לבצע שינויים מרחיקי לכת ושידוד מערכות, כפי שאנו מקווים שנעשה. "הזזת הגבינה" לבעלי כוח והשפעה כה רבים תוביל בהכרח לתעמולה ולשיח מקטב. על מנת שנוכל לצלוח שינויים כאלו בשלום, עלינו להיות מסוגלים לנהל שיח ציבורי נוקב אך מכבד ואמפטי. זאת כתנאי הכרחי לפתרון סוגיות יסוד, שהזנחתן עלולה להמיט עלינו את אסון הבית שלישי. כדי ליצור שיח שכזה אנו נדרשים לאחווה, לתחושת קשר של אחים ואחיות היודעים אומנם לריב ולהתווכח, אך אם ישנו קשר משפחתי בריא, נותרים אוהבים ומוכנים להתאמץ לראות את הצד השני ולהבינו. אם הפחד היוצר והמניע את רגש האחווה בזמן חירום איננו, עלינו למצוא מנוע חלופי לאחווה. מנוע זה הוא האינטימיות, ובכך נעסוק בשורות הבאות.

1. מהי אינטימיות?
מי מפחד מאינטימיות?

אינטימיות לרוב אינה נתפסת כערך ציבורי ועל כן כרגש הרלוונטי לשיח הפוליטי. יתרה מזאת: לרבים מאיתנו, עצם הדיון הציבורי על אינטימיות מעוררת מבוכה. אינטימיות נתפסת כדבר המתרחש בפרטיות, ושאף השיחה עליה ראוי שתיעשה בצנעה. הצגת האינטימיות כערך ציבורי לא רק שמעוררת מבוכה, היא גם פורטת על מיתרי הסכנה. היא מזכירה לנו משטרים אפלים המגייסים בעורמה רגשות עזים של ההמון לביסוס משטרם, והדורסים ברגל גסה את קדושת המרחב הפרטי של האדם בכך שהם הופכים את עולמו הפרטי לעניינו של השלטון. חלק מהקישור האסוציאטיבי בין אינטימיות לבין משטרים אפלים אלו נוגע לאופן שבו אנו תופסים את מושג האינטימיות. הוראתו הראשונית והבסיסית היא: מפגש בין אנשים המאופיין בקרבה רגשית ובתחושות הדדיות של אהבה, אמפתיה, רוך וכנות. אלא שלצד הוראה זו, למושג משמעויות שניוניות ומושאלות. במאה ה-17 הושאל לראשונה מושג ה"אינטימיות" כלשון נקייה (Euphemism) לציון ארוטיקה ומיניות. כפי שאנו יודעים, אינטימיות מתרחשת גם במקרים שאלו נעדרות, כמו ביחסי הורים וילדים או בחברויות קרובות. למעשה, המושג הושאל כלשון נקייה למיניות בדיוק מפני שמשמעותו המקורית איננה קשורה למיניות. הקישור המאוחר למיניות קרה, אם כן, לא בגלל טבעה של האינטימיות עצמה, אלא בעקבות אותה משמעות מושאלת. שימוש מושאל נוסף ל"אינטימיות" הוא כמילה נרדפת וכתיאור מאדיר למושג הפרטיות. כך לדוגמה, נשתמש במטבע הלשון "פורום אינטימי" לתיאור פגישות ה"מטבחון" הפוליטי, אף שאין בהן כל מאפיין אינטימי. להלן נתייחס למושג אך ורק בהוראתו הראשונית והבסיסית, בלי לכוון למשמעויותיו השניוניות והמושאלות. מעבר לכך, כפי שנראה, האינטימיות שעליה נצביע כנוכחת במרחב הציבורי פועלת באופן אחר מזו של המרחב הפרטי, ועל כן אין בה כדי לאיים בטשטוש ההפרדה שביניהם. כמו כן, ניווכח כי אינטימיות היא בהכרח יחס רצוני. ללא רצוניות הדדית, אינטימיות איננה מתרחשת.
התרחשות אינטימית
מפגש אינטימי מתאפיין בכך שהמשתתפים מביאים את עצמם לתוכו באופן מלא כך שפנימיותם ועומקיהם, רגשותיהם וכוונותיהם חשופים איש אל רעהו ללא הגנות והסתרות. הסרת הגנות, היחשפות הדדית ופגיעות הן בו זמנית תוצרי המפגש האינטימי ותנאי התרחשותו: אינטימיות מובילה להסרת-הגנות-היחשפות-התמסרות, אלו בתורן מעצימות את האינטימיות ומעמיקות אותה, וחוזר חלילה. במילים אחרות, התרחשות אינטימית מעצם טבעה עשויה לילך ולהתעצם. אינטימיות היא תופעה מעין תקשורתית. המשתתפים פוגשים זה את זה באופן שבו הם יכולים להשתמש בשפת גוף שני ולומר זה לזה "אתה" או "את". אומנם, הם אינם חייבים להגות מילים אלו, או כל מילה אחרת, שכן האינטימיות ביסודה אינה תופעה מילולית. אלא שרק בה מילות שפת הגוף השני מתפקדות כראוי. מקום שבו מילות שפת גוף שני ניתנות לשימוש הוא המקום שבו הפנייה זה אל זה, עם מילים או בלעדיהן, היא אינטימית. כלומר, בהתרחשות שבה אנשים משתמשים בשפת ה"את/ה" יש לפחות קורטוב של אינטימיות היכול להתפתח ולהתעצם להתרחשות אינטימית מלאה. במקרים רבים, אינטימיות מתרחשת בין אנשים אף ללא שימוש במילים. המיוחד בפנייה הדדית בגוף שני, ועל כן המיוחד ברגע האינטימי, הוא בכך שאני וזולתי חווים יחדיו את רגע המפגש בינינו. לרוב, תודעתי היא פרטית, מצויה בתוכי ונגישה רק לי. אומנם, באמצעות תודעתי הפרטית אני חווה את כל המציאות הרחבה שמחוץ לי – את כלל המרחב הגיאוגרפי על החי, הצומח והדומם שבו. אך את כל אלו אני חווה בתוכי ולבדי. מבחינה זו, התודעה היא מבצרו הפנימי של האדם, שם הוא נמצא בבדידותו. לעומת זאת, התודעה הנלווית להתרחשות האינטימית אינה מבודדת אלא משותפת עם הזולת. ההתרחשות האינטימית היא מפגש שבו הזולת ואני חווים זה את זה יחדיו ברגע תודעתי משותף. אני מודע לזולת והוא אליי. בהתרחשות האינטימית, התודעות של שנינו, הרגילות לשהות לבדן ועם עצמן, לפתע פוגשות זו את זו, "נוגעות" זו בזו, "חולקות את הרגע" ולוקחות חלק ברגע התודעתי המשותף.
למאפיינים אלו של ההתרחשות האינטימיות מספר נגזרות חשובות לענייננו. ראשית, מכיוון שזו דורשת ממשתתפיה טוטליות, הרי שממילא היא דורשת רצוניות הדדית. האדם אינו יכול להביא את כל כולו אל המפגש האינטימי – וטוטליות זו היא כאמור תנאי להתרחשות האינטימית – אם אינו באמת ובתמים רוצה באינטימיות זו. שנית, האדם המצוי באינטימיות רואה את הזולת לאשורו. לעיתים קרובות, אנחנו לא באמת רואים את הזולת נכוחה, על שאיפותיו ומצוקותיו. ההגנות שלנו, אותן הגנות החוצצות בינינו לבין הזולת והמונעות מאיתנו להיחשף בפניו, הן אלו המונעות מאיתנו לראות אותו לאשורו. במקום זה, אנו תופסים אותו במעוות מבעד לפחדינו ומנגנוני הגנתנו המשבשים לנו את צלילות ההכרה. בהתרחשות אינטימית, מכיוון שמחיצות והגנות נושרות, אנחנו מצליחים לראות את הזולת ביתר צלילות. שמיטת ההגנות מוציאה אותנו מתפיסות חד ממדיות של הזולת, כאלו הממוקדות במה שמאיים עלינו, וחושפת את אנושיותו של האחר על כל עושרה ומורכבותה. שלישית, מאחר שברגע האינטימי האדם עומד חשוף בפני הזולת, וחשוב מכך: הוא מודע לחשיפה זו, הרי שהוא מודע גם לעצמיותו החשופה ולפנימיותו שלו. ביומיום, לעיתים קרובות, האדם שבוי בסתירה פנימית שבה הוא אינו מודע לפנימיותו, על כוונותיה ורגשותיה. אלו חומקות ממנו. אך ברגע האינטימי שבו האדם משיל את הגנותיו, גם מפני עצמו, פנימיותו עומדת חשופה גם בפניו. כך, המצב האינטימי מאפשר לאדם להכיר לאשורו לא רק את זולתו אלא אף את עצמו. להישיר את תודעתו עם ליבו. אם כן, ההתרחשות האינטימית חושפת בפנינו את זולתנו ואת עצמנו – על כל יופינו ותעצומותינו, על כל פחדינו ומכאובינו – ומולידה בנו אהבה, רוך ואמפתיה האחד כלפי השני. היא מעמידה אותנו זה מול זה במלוא מערומינו והדרינו ומייצרת בינינו ברית של חשופים. כשאנו חולקים רגע אינטימי, כשההגנות יורדות, אנחנו מתחברים זה אל זה ופועלים מתוך חירות ומתוך האנושי והטוב שבנו. ההתרחשות האינטימית עשויה לקרות בין שני זרים. לעיתים, דווקא הזרות, העובדה שהזר לא לוקח חלק חשוב בחיי ושאולי אף לא אראה אותו שוב, מאפשרת הסרת הגנות וחשיפה ללא חשש רב מדי. ולהיפך, לעיתים דווקא בחיק המשפחה הכי קשה להוריד הגנות ומחיצות, שכן על הכף מונחת היסטוריה ארוכה של יחסים, עימותים, פגיעות הדדיות וכדומה. כמו כן, לעיתים הידיעה שאנו נאלצים להתנהל יומיומית זה עם זה מקשה על השלת ההגנות ועל הרגע האינטימי מלהתרחש. עם זאת, אם מצליחים להסיר הגנות דווקא במעגלים הקרובים, הרי שהאינטימיות מייצרת קשרים אישיים חזקים בני קיימא, זוגיות יציבה, קשרים משפחתיים אינטנסיביים וחברויות עמוקות. קשרים אינטימיים המתמידים לאורך זמן ויוצרים אחווה ותחושת שייכות. מאז ימי אריסטו שגורה בפינו הסיסמה שהאדם הוא יצור חברתי במהותו, המגשים את עצמו במלואו בחברתיות זו. אך כיצד עלינו להבין כיום את מהות המעשה חברתי שבו אנושיותנו המלאה מתגשמת? אין מדובר רק בשיתוף פעולה להשגת טובין – חיינו החברתיים אינם מתמצים באינסטרומנטליות שכזו. כמו כן, אין מדובר רק בפעילויות היוצרות ומתחזקות שפה ותרבות. אלו אכן מהותיות להיותנו בני אנוש, ויצירתן ותחזוקן אכן מצריכות חיי חברה. אך גם בהן אנושיותנו המלאה אינה מתגשמת, אלא ביחסים האינטימיים והחבריים שאנו מכוננים עם זולתנו.
2. על אינטימיות ואחווה
יחסי אחווה של חברה תלויים במופעים מסוימים של אינטימיות במרחב הציבורי. כדי להבין כיצד אינטימיות קורית במרחב הציבורי, נחזור שוב לתיאור התרחשותה. כאמור, אנו מורגלים לחשוב על אינטימית ככזו שאינה שייכת למרחב הציבורי ומממשים את השאיפה אליה בעיקר ברשות היחיד. עם זאת, כפי שנראה עתה, לעיתים המרחב הציבורי הוא מוקד להתרחשות אינטימית של קבוצה. המדובר אומנם ברגעים אינטימיים, ולא בשגרה מתמשכת. אך רגעים חמקמקים אלו הכרחיים ליצירת יחסי אחווה בחברה, ועל כן ללכידות בריאה שלה.
על האינטימיות והקבוצה שבמרחב הציבורי
נמחיש זאת על ידי חוויה שאנו מכירים מחיינו אנו. רבים מאיתנו חוו רגעים אינטימיים במרחב הציבורי במסגרת קבוצת משימה במקום העבודה או בארגון התנדבותי. שגרת פעילות הקבוצה עשויה להכיל יחסי עבודה תקינים, אתיקה ארגונית, ובשאיפה אף אמון בין חבריה. כשגרה, היא לא תכיל אינטימיות, וזאת משתי סיבות: ראשית, תכלית קבוצת המשימה איננה הגעה לקשר אינטימי בין חבריה אלא הגשמת יעד כלשהו בעולם, ולשם כך, חברי הקבוצה מתייחסים זה לזה, בין היתר, כאמצעי להשגת אותו יעד. יחס אינסטרומנטלי שכזה מפוגג את ההתרחשות האינטימית, שכן בזו האחרונה אנו מתייחסים לעצמנו וזולתנו כתכלית ולא כאמצעי. שנית, במסגרת של קבוצת משימה אנו ניזהר – ומן הראוי שניזהר – מביטויי אינטימיות. מטבעו, המרחב הציבורי אינו מותאם להתנהלות אינטימית שגורה. כאמור, המצב האינטימי כרוך בהורדת מחיצות והגנות ומותיר את משתתפיו חשופים לפגיעת האחר, בין אם במזיד או בשוגג. בניגוד לפרטי, המרחב הציבורי מאוכלס באנשים שלא בחרנו בהם כשותפים אינטימיים, שלא עמלנו יחד על ההגעה לאינטימיות, ושאין אנו בהכרח סומכים עליהם ועלינו בחשיפה הדדית שכזו. למרות כל זאת, ישנם רגעים בחיי הקבוצה שבהם האינטימיות מופיעה. המדובר ברגעים מכוננים המגיעים לעיתים קרובות באופן יזום. ניקח לדוגמה צוות של ארגון כלשהו החווה קשיים בעבודה המשותפת. הצוות רווי כעסים וחשדות, לעיתים על המנהלים ולעיתים האחד על השני, ולרוב גם וגם. רגשות אלו מחבלים בעבודת צוות תקינה ומכרסמים בחיוניות ובחדוות העשייה, ועל כן גם בנחישות ובהתמדה הנדרשות להגשמת היעדים המאתגרים שלשמם פועל הארגון. בשלב זה בחיי הארגון תבוא יוזמה, לרוב ממובילי הארגון, לפסק זמן משגרת העשייה ולהתכנסות. שיחה, יום צוות או כל תהליך אחר שבו הצוות יכול להציף את התחושות הקשות ולשוחח עליהן. ליצור מעין חוזה או הבנות חדשות בדבר אופן העבודה המשותפת, להירפא, להתגבש כצוות ולצאת לדרך חדשה. רגע המפתח בתהליך הוא זה שבו חברי הצוות מצליחים להסיר הגנות, להיחשף זה לזה ולשתף את שעל ליבם. זהו רגע שבו הם חושפים את עצמם, מביעים רגשות עזים ומציגים חולשות ומצוקות. חשיפה זו מייצרת דינמיקה שבמסגרתה צפים רגשות של כנות, רוך ואמפתיה, ובמילים אחרות… אינטימיות. כדי להגיע לרגעים שכאלו יושקעו חשיבה ומאמצים רבים בייצור התנאים הסביבתיים הדרושים לחברים לשם הורדת הגנות ורכישת אמון הדדי מחדש – אוכל ערב לחך, אווירה נעימה, פעילות הפגה משותפת וכדומה. לאחר רגעי האינטימיות, לכשיתרחשו, יושקע מאמץ ביצירה משותפת של חזון מחודש ואסטרטגיות לעבודה משותפת בהמשך. אך לב התהליך הוא רגעי האינטימיות הנוצרים בין חברי הצוות. לאחר תהליך שכזה, הצוות חוזר לשגרת פעילות המוכתבת על ידי משימות הארגון והמעוצבת על ידי תקנות ופרוטוקולים. ההגנות והמחיצות ישובו ברובן למקומן. אך האינטימיות שהושגה נוכחת ברקע ומתחזקת את האמון והאמפתיה הנדרשים לעבודת צוות יעילה. ייתכנו מרחבים וזמנים בעבודה השגורה שבהם רגעי ההיחשפות האינטימית יתנו את אותותיהם ביתר שאת – אם זה בפינת הקפה או כחלק מההתכנסויות היומיות והשבועיות. ייתכן שהצוות יכניס באופן יזום ומתוכנן לתוך שגרת העבודה תקנות שתכליתן להיזכר יחדיו ברגעי האינטימיות שנחוו יחד ובברית החשופים שנכרתה, ולאפשר לחיות מחדש רגעים אלו, גם אם במידה מעומעמת ומבוקרת. ייתכן אף שהארגון ישים כיעד לשחזר אחת לשנה את רגע האינטימיות והברית הקבוצתית, ובכך להשיל בכל פעם מחדש את ה"עור היבש" – המתחים, התסכולים והכעסים שהספיקו להצטבר – ולצאת שוב לדרך.
אינטימיות ציבורית, והריטואל
המחשנו לעיל את האופן שבו אינטימיות יכולה להתרחש בתוך המרחב הציבורי, כהתרחשות בין חברי קבוצה מובחנת. הבאנו דוגמה זו מכיוון שהיא מוכרת לנו מניסיון חיינו היומיומיים. אך התרחשות זו היא זעיר אנפין לתופעה פחות נפוצה: האינטימיות הציבורית. זו קרויה כך לא רק מכיוון שהיא מתרחשת במרחב הציבורי, אלא גם משום שציבור גדול שותף בה ולא רק קבוצה מובחנת. אינטימיות זו חולשת על המרחב הציבורי כולו והופכת אותו, אומנם לרגע קט, למרחב ציבורי אינטימי. וגם כאן, בדומה לקבוצת המשימה, לרגעים בודדים אלו יש תפקיד חשוב בכינון חברה מלוכדת ובריאה. המקרה המובהק של תופעה זו מתרחש בריטואל הדתי. אמיל דורקהיים, האב המייסד של הסוציולוגיה, ראה בריטואל כציר שסביבו נרקמת דת וחברה דתית. תפקיד הריטואל הוא ביצירת אינטימיות בין משתתפיו, כזו המובילה לאחווה וללכידות ומפיחה במשתתפים תחושות זהות ושייכות. הריטואל מורכב מפעילות משותפת של הקולקטיב ומרגע תודעתי משותף שבו הקולקטיב מתמקד יחד במושא בעל ערך כלשהו. כשאלו מתרחשים בקרב קהל גדול, נוצרת "תסיסה קולקטיבית" (Collective effervescence) – חוויה אקסטטית משותפת של התרוממות רוח. התסיסה הקולקטיבית היא היא אינטימיות ציבורית: הקהל חולק רגע תודעתי משותף, מסיר מחיצות והגנות, נחשף זה בפני זה וחווה קרבה רגשית, רוך ואהבה. רגע זה הוא המכונן את הקולקטיב הדתי, ועל מנת לשמר את הלכידות לאורך זמן, על הקולקטיב לתרגמו לסמלים ולפרקטיקות יומיומיות ולשחזר מדי פעם בפעם תסיסה קולקטיבית זו. בעידן המודרני, אנו לא חשופים כל כך למקרים מובהקים של תסיסה קולקטיבית או אינטימיות ציבורית. עם זאת, חלקנו מכירים הופעות פחות מובהקות שלהן. כך לדוגמה בבית הכנסת, החזן בתפילת "הנני העני ממעש" שביום הכיפורים עומד חשוף ופגיע בפני קהילתו, בקולו השבור מבכי, ומסמן לקהילה כולה לילך בדרכו ולהשיל מחיצות. או רגעי השמחה האקסטטית המשותפת שבסיום תפילת הנעילה. התסיסה הקולקטיבית פה מוגבלת בעוצמתה, בין היתר בשל הציבור המצומצם הנוכח בתפילה. דוגמה אחרת היא משחקי ספורט והופעות מוזיקה באצטדיונים. גם שם ישנם רגעים שבהם הקהל, שהופך לרגע מצופה פסיבי למשתתף אקטיבי, חווה תסיסה קולקטיבית והתעלות. האינטימיות חולשת על המרחב: הציבור שרוי ברגע תודעתי משותף שבו המחיצות יורדות, נרקמת אחווה, ותחושות של זהות ושייכות מתפשטות. בתופעות אלו יש אכן ציבור נרחב המשתתף, וגודלו תורם לעוצמת החוויה הקולקטיבית. ועדיין, גם אלו אינן דוגמאות מובהקות לתסיסה קולקטיבית, הן מכיוון שעדיין נותרת בקהל מידה מסוימת של צופה ולא משתתף; הן מכיוון שעיקר המיקוד התודעתי המשותף איננו בקשרי האחווה המתרקמים בין הקהל, אלא בדבר מה אחר שאליו מכוונים כולם (הזמר והמוזיקה, השחקנים והמשחק); והן מכיוון שלעיתים, המיקוד התודעתי הוא בתכנים שאינם מתיישבים עם ערכי האחווה אלא נוגדים ומנטרלים אותם (כגון "שיישרף לכם הכפר").
אינטימיות וריטואל כערכים פוליטיים
הריטואל, על התסיסה הקולקטיבית והאינטימיות הציבורית שבו, הוא גם אבן היסוד ללכידות החברה בכללותה. זו הסיבה שהתנועות הלאומיות והמדינה האזרחית חילנו את הריטואל הדתי ואימצו אותו לצרכיהן. כך, במדינת ישראל חולנה תקיעת השופר שבראש השנה ויום כיפור בדמות צפירה הנשמעת ב"ימים הנוראיים" האזרחיים, ימי השואה והזיכרון. כך גם שמה המדינה את כובד משקלה על טקס יום העצמאות כאירוע המעורר שייכות ואחווה. גם אלו הם מופעים מוגבלים של התסיסה הקולקטיבית, מכיוון שגם כאן מיקוד התודעה איננו באחוות המשתתפים כי אם בתכני המשמעות; וכן מקומו של הקהל כצופה ולא כפעיל ממש. אינטימיות, אם כן, היא המפתח לגיבושה של חברה, זאת ביצירת אחווה ולכידות בין חבריה ובנטיעת תחושות זהות ושייכות ביניהם. מכאן שאינטימיות היא ערך פוליטי. פוליטיקה עוסקת בהסדרת המרחב הציבורי, ואינטימיות היא תנאי הכרחי לכינונו הבריא של מרחב זה. מכאן שיש חשיבות רבה בכך שאנו כחברה נשים דגש על מרכזיות הריטואלים המדינתיים. יתרה מזאת, אל לנו להפחית בחשיבות הגורלית של עיצוב הריטואלים כך שתגבר האפקטיביות שלהם. מניין המשתתפים ומידת פעילותם, מיקוד התודעה פחות בתכני המשמעות ויותר בקשרי האחווה, יצירת פרקטיקות, סמלים וטקסים יומיומיים המחברים את הציבור חזרה לאותה ברית אינטימית שנכרתה או תוחזקה בריטואל – כל אלו הם מרכיבים חשובים, ומן הראוי שהפוליטיקה תיתן עליהם את הדעת.

2. ערך האינטימיות, המרכז הפוליטי ושיח ציבורי בריא
בשעת כתיבת מאמר זה, החברה הישראלית מצויה באחד המשברים החברתיים והפוליטיים הגדולים שפקדו אותה מיום היווסדה. משבר זה הינו מתחת לפני השטח, מכיוון שהחברה מלוכדת עתה סביב המאמץ המלחמתי ומתרכזת רק בו. השיח הציבורי, שהושתק עקב המלחמה אך עתה מגיח שוב, נמצא באחת מנקודות השפל העמוקות ביותר שהיה בהן. אך לפני מספר חודשים, הימין ראה בשמאל כמי שאינו מכיר בלגיטימיות השלטון להוביל מדיניות ומוכן לחבל ביציבות הביטחונית והכלכלית של המדינה רק כדי למנוע זאת ממנו. השמאל ראה את הימין כמנסה להוביל מדיניות הרת אסון ובכל מחיר, ולשם כך אף לשנות את כללי המשחק ולנטרל את הבלמים והאיזונים של הדמוקרטיה הליברלית. מימין ומשמאל ביטלו בבוז את המרכז הפוליטי כמגשר ומאחד: מימין טשטשו את ההבדל בינו לבין השמאל, ומשמאל ראו בו "אידיוט שימושי" המסייע בלא מתכוון לימין לממש את זממו. שיח ציבורי רעיל משל בכיפה – שיח של חוסר הקשבה למחנה האחר ואי אמון בכוונותיו; דמוניזציה של האחר כנבער, רשע ומוסכן. שיח זה הוביל לתהליכי הקצנה וקיטוב בעמדות הפוליטיות – תהליכים שבהם האדם דוגל בעמדה המוקצנת מזו שהיה מזדהה עימה אילו העריך אחרת את כוונותיו של היריב. כשאנו נותנים לפחד מהזולת להכתיב את עמדותינו הפוליטיות, אנחנו מקצינים אותן – לעיתים אף לא במודע – כדי ליצור משקל נגד לאלו של הזולת. כל אלו לא נעלמו כבמטה קסמים, אלא ירדו לנבכי ה"תת קרקע" וכבר עתה מגיחים אט-אט החוצה. המרכז שואף לשנות את השיח הפוליטי הרעיל בשיח ציבורי אחר – שיח שיש בו אמון ואמפתיה לאחר, הקשבה והכלה של מכאוביו, פחדיו ותקוותיו, ושידור כן של תחושות, מחשבות וכוונות. אך כיצד מייצרים מרחב שיח שכזה? איך מתגברים על חוסר האמון בכוונותיו של המחנה האחר? איך מצליחים לגרום לעצמנו ולאחרים לראות אותו על מכאוביו וחששותיו? בהתחשב בעומק התמורה שצריכה לחול בנפש האדם לשם כך, ובהיקף החברתי שבו תמורה זו אמורה לחול – נראה, לכאורה, ששינוי השיח הוא בגדר תקווה אוטופית. אבל בדיוק כאן, כפי שראינו בדוגמה של קבוצת המשימה, נכנסות האינטימיות והאחווה. המרכיב החסר להתמרת שיח ציבורי רעיל לשיח של הקשבה, אמפתיה, כנות ואמון הוא האינטימיות המפתחת קשרי אחווה. התרחשות אינטימית היא המאפשרת לראות את האדם השלם שמאחורי העמדה הפוליטית, לזהות את האנושי שבו, ובכך להימנע מדמוניזציה. היא המאפשרת לקשור עימו קשר בין אישי ישיר וכן המוליד אמון והקשבה. ההכרה ההדדית של המשתתפים בבסיס האנושי והמוסרי של האחר נותנת להם אמון שניתן לשוחח ולהגיע להבנות. משם ניתן אף לנסות ולהבין כיצד הצד השני הגיע לערכיו ולעמדותיו. מכיוון שאנו חשופים לזולת ככזה שאינו רוצה להרע לנו, החשד בכוונותיו יורד ואיתו הדמוניזציה. גם הקיטוב מתמתן. ראינו גם שנפילת המחיצות ביני ובין זולתי מאפשרת לי לא רק לראות את הזולת לאשורו, אלא גם את עצמי. כשאני חשוף לזולת כאדם מלא ומקבל את אמונו, אני פנוי לחשוב על עמדתי לאשורה ללא הפחד מהזולת וממה שיעשה לי. אני כבר לא רק דואג לעצמי, כי יש לי אמפתיה לצורך של הזולת – ואני רואה שגם לזולת יש אמפתיה כלפיי. המרכז הפוליטי דוגל בקידום צורת שיח של אמפתיה, אמון וכנות (גם אם לא תמיד פועל כך הלכה למעשה). חוויית אינטימיות היא זו המאפשרת לאדם לצאת ממקום של מגננות, שיפוטיות וחשדנות ולהיכנס לצורת שיח בריאה יותר של אמון ואמפתיה. חוויית האינטימיות, אם כן, היא התנאי לאפשרות של שיח ציבורי מהסוג שבו דוגל המרכז. בין אם ערך האינטימיות משמש בפועל את שחקני המרכז ובין אם לאו, זהו הערך המצוי בבסיס השיח שבו הם דוגלים. לאינטימיות יש ערך מכשירני לשיח ציבורי בריא. האינטימיות היא ערך מסדר ראשון של המרכז, כי שיח ציבורי בריא חשוב לו.

נסכם: אינטימיות מצויה בבסיס יכולתה של חברה להיות ולהישאר מלוכדת, וזאת הן בשל תפקידה בריטואלים המשמרים והמתחזקים את רגשי האחווה בין חבריה, והן בהיותה מאפשרת את צורת השיח ההכרחית להתמודדות במקומות שבהם הלכידות נחלשת. כאנשים מערביים, אנו אכן לא רגילים לחשוב על אינטימיות בהקשרים פוליטיים, ובוודאי שלא לתת מקום כה מרכזי בערכו לריטואלים חברתיים. אך בצוק העיתים, בימים של שיח ציבורי רעיל ומשבר לכידות חריף, אני מציע שנשקיע את המאמץ לצאת מאזור הנוחות ומהמוכר.

ד"ר אסף זיידרמן, חוקר ומרצה בתחומי הפילוסופיה ומחשבת ישראל. כתב את המאמר במסגרת בית הזיקוק-מפעל לרעיונות מבית יוזמת המאה.

תגיות

עוד בבית הזיקוק