לפי תורת הרפואה הסינית, הדבר החשוב ביותר על מנת להבין מדוע אדם סובל מתסמינים פיזיים המבשרים על חולי הוא לצלול לתולדותיה של המחלה. השלב הראשון בחקר המחלה, הוא בתשאול המטופל על ההיסטוריה הרפואית שלו ואורח חייו. אותה ראייה המבחינה בין הסימפטומים לבין מקור המחלה, ורואה בשאילת שאלות רחבות את הצעד הראשון לשיפור חייו של המטופל – נובעת מתוך אמונה שחוסר איזון עמוק הוא המוביל לאותות המבשרים רעות מעל לפני השטח.
איננו מבשרי הרפואה הסינית – אבל דווקא בהסתכלות על אתגרי העת הנוכחית, אנחנו מוצאים טעם רב באותה חלוקה. בהסתכלות סוציולוגית, כמו בהסתכלות פיזיולוגית, נדרש קודם כל להבחין בין הכשלים המבניים הבסיסיים הנמצאים בתוך המערכות, לבין הסימפטומים הניכרים בשטח. זאת מתוך הכרה בכך שאיתורם והטיפול בהם, הכרחי על מנת לרפא את כשליה של בחברה הישראלית הנוכחים בחיי היום יום.
ומשם, לכאן. לצורך כך, נדרשת מתודולוגיה הבחינה בין "מערכת הפעלה" ל"חיים עצמם". ריפוי "מערכת הפעלה", משמעותו עיסוק בשאלה "איך המדינה פועלת". העדר עדכון מערכת ההפעלה במשך שנים ארוכות, פגע אנושות ביכולתה של המדינה לתפקד במציאות החיים הנוכחית ובעתיד הקרוב והרחוק. בהינתן כשל מערכתי זה, נוח לנציגי הציבור להתמקד בבעיות זוטא ובפתרונות קצרי טווח. אז איך מתקנים את מערכת ההפעלה?
על ארבעה רגליים עומדת התשובה:
הראשונה, היא איזונים ובלמים. מדובר בצורך במהלך רחב לתיקון וחיזוק כלל רשויות השלטון, על מנת להשיב את האיזונים ביניהן – ובהן, בית המשפט, הכנסת, הממשלה הנבחרת ומשרתי הציבור. זאת, מתוך הבנה שהמתח הטבעי העומד בבסיס רעיון הפרדת הרשויות הפך עם הזמן למתח מסוכן המאיים לפרק את המרקם החברתי. העדר האמון ההדדי מוביל לבלימת נסיונות רבים להגעה להכרעה ולכינון הסדרים השומרים על המשילות מצד אחד, ומצד שונים מגנים על זכויות המיעוטים והפרט במדינתנו.
הרגל השנייה, הינה תכנון ארוך טווח. תהליכי המדיניות בשלטון כיום לוקים בראיה קצרת טווח, שאינה מאפשרת להציע פתרונות לעתיד. האתגרים הצפונים בו, רבים וניכרים כבר היום: הצפיפות, הבריאות, האקלים, החינוך והתשתיות הם רק הגדולים שבהם. התרופה המתבקשת היא הקמת מועצה לאומית, רב-מגזרית ובעלת סמכויות ותקציבים ייעודיים שתייעץ לממשלה בסוגיות ארוכות טווח ותוביל פרויקטים אסטרטגים.
השלישית, היא ממלכתיות חדשה נוסח 50:30:20. מתוך ההכרה בהטרוגניות המאפיינת את הקבוצות השונות בחברה הישראלית, מדובר במהלך לביזור אחריות וסמכויות בין הממשל המרכזי (50%), המקומי (30%) והקהילתי (20%). עסקינן בחיזוק הליבה המוסכמת, תוך מתן תשומת לב והרחבת הסמכויות הניתנות לשכבות העוטפות אותה. גישה זאת אינה מפריטה את התפיסה הציבורית, אלא מסתכלת נכוחה על הממלכתיות שנשחקה והוחלפה באיים של חוסר ריבונות ואוטונומיה, במטרה לייצר הסדרים חדשים לעיצובם של החיים הישראלים במאה ה-21.
הרביעית, היא תקציב מעודד לכידות. במשך שנים ארוכות, מסתכלת הממשלה על החברה בישראל כמחולקת לשבטים שונים. דבר זה לא נעצר רק בחלוקה חברתית-דמוגרפית, אלא משפיע על הנגישות להזדמנויות ולמשאבים. כתוצאה משיטת תקצוב זאת, כל פרט תלוי בשיוך השבטי שלו וישנה מגמה של עידוד היבדלות והפרדה באופן כזה שככל שגרעין השבטיות מובחן וקשה יותר – התקצוב שלו יהיה גבוה ואישי יותר. לפיכך, יש לתת עדיפות תקציבית ליוזמות ולתהליכים שמעודדים שיתופי פעולה בין מגזריים ו"מפרקים חומות" בין שבטים, תוך התבססות על עקרון השקיפות.
לאחר שעמדנו על המחלות – נוכל לעבור לטיפול בסימפטומים. הם ניכרים ב"החיים עצמם", ומשפיעים באופן ישיר על האופן שבו אנו חווים את חיי היום יום במדינת ישראל. בבסיס "החיים עצמם" עומדת השאלה "מה המדינה עושה" למען שיפור חיי היום-יום בתחומים שונים. זאת, תוך הסתכלות מפוקחת על הציבור על כלל חלקיו, איתור הכשלים והמצוקות, תכנון וניהול מקצועיים, המגיעים לכדי רגולציה נבונה ושינוי מדיניות תקצוב ותכנון. אז מה אותן סוגיות מרכזיות, החולשות ומחלישות את פני השטח?:
הראשון, הוא יוקר המחייה – פסגת אתגרי "החיים עצמם" במישור הציבורי. בשעה שהציבור מוטרד מהסוגייה ומבקש פתרונות מיידים, ההנהגה לא מצליחה לספק כלים מתאימים. חלק מרכזי מהסיבה, היא אותו העדר של תכנון ארוך טווח עליו הצבענו בכשלי מערכת ההפעלה. הפתרון לכך הינו ליברליזציה כלכלית לעידוד תחרות שתוריד מחירים, לצד שיפור הפריון באופן שיגביר הכנסות ויחזק את השירותים הציבוריים על מנת לצמצם בהוצאה הפרטית.
השני, הוא משבר החינוך. מבנה מערכת החינוך כיום נגוע בכשלים עמוקים הפוגעים באיכות החינוך של ילדינו, מנציחים את חלוקתה של החברה הישראלית לשבטים ופוגעים באיכותינו כקולקטיב. הפתרון, הוא בדמות יצירת מודל לאומי ברוח הממלכתיות החדשה (20:30:50), שיכיר בשבטיות לצד הליבה הלאומית, חיזוק מעמד המורה ופריון שעת ההוראה, והגברת ההוגנות בחינוך.
השלישית, היא אופייה של המדינה כמדינה יהודית-דמוקרטית-ממלכתית. החברה הישראלית כיום מקוטבת סביב שאלות הנוגעות ליחס שבין דת למדינה. השיח הציבורי מארגן את היהדות בצורה דיכוטומית: או דעת, או תרבות או זהות. תפיסה היהדות כדת בלבד הביאה את המדינה למשוך את ידיה מהאחריות, לטובת גופים דתיים ופרטיים שונים – מה שיצר מצב של איי ריבונות פרטית ובו לא מתאפשר ליהדות לתפקד כזהות משותפת ומחברת. למול כך, נדרשת תנועת איזון הכוללת הפחתת כפייה היוצרת ניכור, לצד הגברת זהות יהודית והחזרת המדינה לאחריות על יהדותה מבחינת תרבות, זהות, דת ולאום.
