בספר במדבר נכתב "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", אבל הרבה זמן חלף מאז שעם ישראל נדד במדבר – כיום, במציאות גלובלית מתמיד, אין מדינה שיכולה להיות מנותקת לחלוטין מהסביבה הבינלאומית, ומדינת ישראל היא לא יוצאת דופן.
נתחיל מהבהרה – ישראל תשרוד גם ללא קשרים עם העולם החיצוני. היא נולדה כמדינה קטנה ומבודדת, מוקפת אויבים, שקולטת הגירה בהיקפים אסטרונומיים וללא בעלות ברית משמעותיות, ושרדה כדי לספר. אבל למרות הפאתוס הרומנטי, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחזור לימי הצנע של שנות ה-50 וה-60, כאשר חיילי צה"ל היו צריכים לגנוב תרנגולות מלולים כדי שיהיה להם מה לאכול; וכשהקמת בתי חולים ובתי ספר הייתה תלויה בתרומות של נדיבים (בעיקר יהודים) מהעולם. עוצמתה הביטחונית של ישראל כיום נגזרת מהיחסים ההדוקים שיש לה עם מדינות בעולם ובראשן ארה"ב; הכלכלה משגשגת בזכות השווקים הפתוחים לייצוא באירופה, באפריקה ובאסיה ובזכות היכולת של מגזר ההייטק לגייס הון זר; והחברה הישראלית תוססת, דינמית ורב-גונית בזכות השפעות הגלובליזציה.
ועם זאת, מיועדת הממשלה בישראל להתנגשות עם אותה זירה בינלאומית, שהיא כל כך חשובה להצלחתנו כמדינה. בשעה שהעולם המערבי מקדש את הרב-גוניות של החברה, הממשלה תחזק זהות יהודית ספציפית אחת; יותר ויותר מנהיגות בעולם מנפצות את תקרת הזכוכית ובישראל יקודמו חוקים ותקנות שיאפשרו אפליה והפרדה (וכידוע לנו, נפרד לעולם אינו שווה); ממשל ביידן מגדיר את ההגנה על הקהילה הגאה כחלק מרכזי ממדיניות החוץ שלו, ובישראל "הומופובים גאים" תפסו עמדות מפתח בזירה הציבורית.
הנחליאלים, המבשרים על התקררות היחסים עם המערב, כבר מתחילים להגיע: מידידי ישראל בקונגרס כמו חבר הקונגרס בראד שרמן שמזהיר מפורשות משיתוף פעולה עם קיצונים בירושלים ועד מנהיגי הקהילות היהודיות באמריקה כמו ניצול השואה אייב פוקסמן, שהודיע שלא יתמוך בישראל שאינה דמוקרטית. בממשל האמריקאי אמנם הבהירו כי ישפטו את הממשלה בירושלים לפיה מדיניותה, אך גם גדולי ידידיה ותומכיה של ישראל יתקשו להגן עליה ככל שתקדם מדיניות שמרנית ולאומנית יותר – כפי שאמרו נשיאי ארה"ב ביידן (בהדלפה לניו יורק טיימס) וצרפת.
לא לאומנות, לא קוסמופוליטיות – לאומיות-ליברלית
מיותר להרחיב על הנזקים של הגישה הלאומנית ליחסי ישראל והעולם: כשארה"ב מתארת את המערכת הבינלאומית כ-"דמוקרטיות מול אוטוקרטיות", ישראל תתקשה להצדיק את מקומה בצד של הדמוקרטיות כאשר היא מעמיקה את אחיזת הדת במדינה, מדירה נשים ופוגעת במיעוטים, כל זאת בשם "הזהות היהודית". יתרה מכך, ישראל נתפסת כמי לא מתגייסת מספיק למען המאבקים הגלובליים שמוביל המערב – במלחמה באוקראינה, למשל, ישראל לא מעבירה אמצעי לחימה לקייב (מחשש מהתגובה הרוסית בצפון) ונמנעת מגינוי פומבי של מוסקבה, במה שנתפס כסובלנות כלפי הלאומנות של רוסיה. אמירות של מנהיגים ישראלים, לפיהן "אין עם פלסטיני" מהדהדות את דברי נשיא רוסיה פוטין לפיו "אין עם אוקראיני".
אבל באותה נשימה, גם השתעבדות לקוסמופוליטיות היא מסוכנת לישראל: העשור השני של המאה ה-21 הראה כיצד מחיקת גבולות ופלורליזם רדיקלי, עד כדי פגיעה בזהות התרבותית של המדינה, גורמים לשחיקה במוסד המדינה, כי אם אין חשיבות לגבול או לדגל למה שתהיה חשיבות למשטרה או לצבא; לחוסר אמון כלפי השלטונות, שנתפסים כמי שדואגים ל-"זרים" על חשבון ה-"מקומיים"; ולאובדן הזהות האישית ("זר במדינה שלי"). הדבר תורם לעלייה בכוחן של קבוצות פופוליסטיות וקיצוניות מחד, ובשאיפה של צעירים משכילים לעזוב מאידך – שהרי ללא חיבור אישי למדינה וללאום, אין סיבה להישאר פה.
" כמו בכל תחום, וכפי שההיסטוריה מראה לנו היטב, הליכה לקצוות היא מתכון לאסון: העמקת הכפייה היהודית תגדיל את הרתיעה מהיהדות; אימוץ מיידי של אג'נדות קוסמופוליטיות רק מחזק את הלאומנים הפופוליסטיים.."
כמו בכל תחום, וכפי שההיסטוריה מראה לנו היטב, הליכה לקצוות היא מתכון לאסון: העמקת הכפייה היהודית תגדיל את הרתיעה מהיהדות; אימוץ מיידי של אג'נדות קוסמופוליטיות רק מחזק את הלאומנים הפופוליסטיים. הפתרון, כמו תמיד, הוא בחיבור בין "הטוב שבשני העולמות" – לאומיות וליברליות.
מלאומיות ליברלית ליהודית-דמוקרטית
לאומיות ליברלית היא עקרון מפתח באידיאולוגיה של המרכז הפוליטי, והיא נובעת מיכולתו של המרכז לשאוב משמעות גם מהשייכות לקבוצה וגם מהרצון האנושי לחיות חיי חירות. לא חסרות דוגמאות מהעולם שמוכיחות את הלאומיות הליברליות בימינו אנו. במקרה הישראלי, הלאומיות הליברלית זכתה למונח משל עצמה, מונח שגור שיש עליו הסכמה רחבה למדי, הגם ולא כולם בטוחים מה הוא אומר – יהודית-דמוקרטית.
המילה "יהודית" היא המקרה הספציפי של הלאומיות, בתוך לאומיות ליברלית: היא נובעת מהראייה הציונית לפיה מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והמקום בו לא רק הוא יכול להבטיח את קיומו הפיזי (ע"י חיבור בין העם לארץ) אלא גם להבטיח את קיומו הרוחני – לקיים תרבות, להחיות שפה ולהנציח מורשת. ההיבט הדתי של היהדות הוא, בתפיסה היהודית-דמוקרטית (כמקרה פרטי של לאומיות ליברלית), נדבך אחד מתוך רבים באופייה היהודי של המדינה.
המילה "דמוקרטית" היא המקרה הספציפי של הליברליות, בתוך לאומיות ליברלית: היא נובעת מהראייה הציונית לפיה מדינת ישראל היא מדינה שכל אזרחיה שווים, שזכויותיהם קדושות (כפי שכתב ז'בוטינסקי, "חירותו של הפרט היא מיטב התחיקה"), ושיהודים ושאינם יהודים יכולים לחיות בה חיים מלאים ומשמעותיים כראות עיניהם. היבט הכרעת הרוב של הדמוקרטיה, בתפיסה היהודית-דמוקרטית (כמקרה פרטי של לאומיות ליברלית), הוא נדבך אחד מתוך רבים באופייה הדמוקרטי של המדינה.
אל מול מגמות ימניות המבקשות לרדד את הדמוקרטיה לכדי הכרעת הרוב, ואל מול מגמות שמאליות המבקשות לרדד את היהדות לכדי רוב דמוגרפי בלבד, המרכז מחזיק את התפיסה היהודית-דמוקרטית בשתי ידיו, בנאמנות לערכי הלאומיות והליברליות, מבלי לאבד או לרדד אף אחד מרכיביה לתפיסה פשטנית. רק היכולת להחזיק בגאווה את יהדותה של המדינה, כמדינת לאום שהיא לא רק "חוף מבטחים" ליהודים אלא גם מקום לחיים רוחניים, ובו זמנית להשתייך למשפחת הדמוקרטיות הליברליות החולקות ערכים משותפים של זכויות אדם, ישראל תוכל להמשיך להשתלב במשפחת העמים ולהבטיח את הצלחתה הביטחונית, הכלכלית והחברתית.
