ממשבר עמוק להזדמנות
ה-7 לאוקטובר 2023 ייזכר לא רק כיום הקשה ביותר עבור העם היהודי ומדינת ישראל מאז יום הכיפורים ב-1973, אלא גם כיום שבו כל כך הרבה קונספציות שהיינו שבויים בהן קרסו בזו אחר זו.
תחילה קרסה תפיסת הביטחון המובטח לאזרחים מתוקף החוזה הבסיסי עם המדינה. איתה קרסו הנחות היסוד שבצידה: הטבות כלכליות יביאו שקט יחסי מול חמאס; הטכנולוגיה שפותחה תגן על אזרחי ישראל המתגוררים ביישובי העוטף ויכולה להחליף את לוחמי צה"ל כרכיב אנושי במערכה; הסיכוי שתהיה התקפה מגזרת עזה נמוך ביחס להתקפה מאיו"ש.
בשעות ובימים הבאים קרסה גם תפיסת האחריות של המדינה כלפי האזרחים בעיתות משבר. זוהי ההבנה וההכרה כי לא רק שהמדינה לא הייתה מספיק נוכחת בזמן אירועי היום הנורא, היא לא היתה שם גם על מנת לנהל את האירוע המתגלגל לאחר מכן בתחומים האזרחיים כמו דיור, מזון, מענה נפשי וכד'. הפכנו להיות מדינה של אנשים יפים וטובים ללא הנהגה. ללא ממשלה.
בבוקר הזה קרסה גם התפיסה שאנחנו כחברה יכולים "להיפרד", כמו שרבים חשבו כך בשנה האחרונה לאור המחלוקות העזות. באותו היום, נעלמו הוויכוחים, האיומים בהפסקת התנדבות למילואים, הריבים. גילינו כי בבסיס שלנו אנחנו קודם כל רוצים להגן על הקיום שלנו יחד, ללא קשר למחלוקות. בן רגע הרעיונות הרדיקליים זזו הצידה, והאחדות שלנו הפכה למרכז. התפעלנו מהירתמותה חסרת התקדים ומעוררת התפעלות של החברה האזרחית – חילונים, דתיים, חרדים, ערבים – למען החזית, החיילים, המילואים, העורף וההסברה הישראלית בעולם. נוכחנו בשעתה היפה של הסולידריות והאחווה הישראלית.
מתוך ההזדמנות שעולה מהאחדות הנדירה בשבועות האחרונים, ומתוך הסכנות שעולות מהכשלים של הממשלה וחלק מהמערכות הציבוריות, מודגש הצורך של כולנו לא רק בחוזה חדש אלא גם במנגנון עבודה חדש, במערכת הפעלה חדשה. קוראים לה: 50:30:20.
מערכת ההפעלה החדשה מתעמקת בתקציבים, חלוקת אחריות ומהות, והיא מבוססת על מישור משותף כלל ישראלי (50%) המושתת על זהות ישראלית משותפת, אחריות מדינתית איתנה ואחדות שלנו כאזרחי המדינה ובעלי גורל משותף; מישור מקומי-זרמי (30%), המושתת על פיתוח הרשויות המקומיות כרובד המאפשר ביטוי זהותי-זרמי משמעותי, וכרובד שלטווני המאפשר תגובה מהירה ומותאמת; ומישור קהילתי-מקומי (20%), המבטא ייחודיות קהילתית מקומית מגוונת.
כדי להמשיך לחיות כאן יחד, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים מצד אחד לחזק את אותו "למה" שיחזיק אותנו ביחד, שלא מתמצה רק בקיומו של אויב משותף אלא גם בשלום פנימי. מצד שני עלינו לכבד את הקבוצות והזהויות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי, לתת להן מקום לנראות ומרחב לביטוי.
בכדי למקסם זאת, עלינו לאפשר וליצור מרחב תמרון ועשייה למישורים המקומיים, אשר מתגלים כאיכותיים, מהירים ויעילים יותר מהמדינה המסורבלת. העברת סמכויות, תקציבים ואחריות, במדרג מובנה ומוסכם מהמישור המדינתי למישורים המקומיים, תאפשר גמישות ויעילות ביצועית.
אז מה אנחנו מציעים?
50:30:20 – מערכת הפעלה חדשה למדינת ישראל. עקרון ההפעלה הבסיסי של החוזה הוא כפול – ריכוז וביזור, האחדה וריבוי.
אנו מכנים זאת ממלכתיות מאפשרת. זוהי תנועה דו כיוונית. הדורשת מצד אחד להעביר סמכויות, אחריות ותקציבים למישור המקומי והמישור הקהילתי-מקומי, ומצד שני לבחור על מה שומרים כמשותף במישור מדינתי כלל-ישראלי. משותף שיעוגן ללא פשרות כדי ליצור איתנות, יציבות ולכידות. כך יתאפשר מרחב גם ליצירת סיפור ישראלי משותף מחבר ומכיל, וגם מקום לביטויי ערכי וזהותי משמעותי של הזרמים בחברה, באופן מותאם יותר, יעיל יותר ובונה זהות.
לשם כך הגדרנו שלושה מישורי הפעלה במדינת ישראל: מישור מדינתי כלל-ישראלי משותף (50%), מישור זרמי-מקומי (30%) ומישור קהילתי מקומי (20%).
זוהי אינה חלוקה מחדש של המדינה אלא הפרדה חלשה שתאפשר לנו להתיק את המחלוקות הזרמיות והסקטוריאליות מהספירה הארצית לספירה המקומית. בכך גם נוכל לתת לכל אחד מענה מותאם יותר, וגם לחזק את מה שנשאר משותף. בשל הקרבה של הספירה המקומית לאזרח, יש לה את הפוטנציאל ליצירת הסכמות והסדרים ברי-קיימא. קשה יותר לשנוא, להחרים ולהדיר את מי שחי לצידי. נוח וקל יותר למצוא את המשותף עם השכנים. במרחב המקומי, ליד הבית, בבית הספר, במקום בו אנו גרים – חלוקה זו תאפשר לנו ביטחון קהילתי, חופש תרבותי ודתי ברגישות לניואנסים ולמסורות השונות. זאת תוך מתן שירותים מותאמים לכל קהילה והצרכים הייחודיים לה והגברת הדמוקרטיזציה וההשתתפות המקומיים. בד בבד, נוכל גם לשמור על המרכיבים הגרעיניים של המדינה. הלחם והחמאה שלנו. הזהות, השייכות, המורשת המשותפת, אהבת הארץ ואנשיה, וכל זה בתוך כללי המשחק הדמוקרטי.
איך זה ייבנה?
המישור הלאומי (50%) הגדול מבין המישורים, יהווה מסגרת מארגנת לשלושה תחומים מרכזיים: (1) מוסדות וגופים לאומיים; (2) פיתוח חזון משותף; (3) מדיניות ורגולציה ("כללי משחק"). במסגרת תפקידה המדינה תהא אחראית על קביעת מנגנונים חוקתיים עבור מדינת ישראל; מערך חובות וזכויות לכלל האזרחים; מתווה שירות צבאי-אזרחי המחייב את כולם אך בד בבד מאפשר שמירה על זהות; פיתוח ויישום של מדיניות תקצוב לאומית המתמרצת מרחבים משותפים; ניהול מערכי החוץ והביטחון הלאומיים; קביעת מדיניות מאקרו חברתית-כלכלית; הגדרת יעדים לאומיים ואחריות על תשתיות לאומיות ועיצוב טקסים ואירועים ממלכתיים.
בלב המישור המקומי (30%) ניצבת הרשות המקומית, הגוף הנבחר הנפגש עם האזרח בחיי היומיום ומהווה חולייה מקשרת בין הפרט לבין הממשל המרכזי. רשות זו תקבל סמכויות נוספות, אחראויות ותקציבי חינוך, תרבות, ביטחון אישי וזהות על מנת לתת שירותים מיטביים ומותאמים לתושבים שבתחומה; חיזוק תחושת השייכות של הפרט והעצמת המעורבות הפוליטית-אזרחית שלהם.
המישור הקהילתי (20%) הוא מישור שאין לו מוסדות רשמיים, אך הוא בעל פוטנציאל לחיזוק תחושת שייכות ומתן חופש תרבותי ורמת ביטחון גבוהה במעגל הקרוב ביותר לאזרח. התחומים הנמצאים במישור השכונתי ושירותים המסופקים לאזרח על יד ביתו, כגון: מרכזים מסחריים קטנים, פעילויות פנאי בשעות אחר הצהריים ובחופשות, חינוך בלתי פורמלי, טיפוח הסביבה הקרובה (לדוגמה, גינות קהילתיות) ופיתוח שירותי דת, מסורת ורוח מותאמי קהילה כגון בתי תפילה או בתי מדרש שכונתיים.
מעתה, בזכות ריבוד המישורים והגברת המעורבות וההשתתפות האזרחית, כולנו נהיה שותפים למימוש החוזה. כל מישור יתמקד במה שהוא טוב בו. חוזה חדש – מערכת הפעלה חדשה.
מעבר למענה המיידי שמודל זה מציע לבעיות השעה, הוא מעניק גם יסודות לתיקון כמה מבעיות העומק של החברה הישראלית: מאפשר יצירת שכבה עבה של זהות ישראלית רחבה ועמוקה יותר; מענה לפוליטיקת הזהויות הגוברת והמפלגת; סיוע באיחוי השסע בעם באמצעות התקת המחלוקות מהמרחב הציבורי הגועש לזה המקומי והדיאלוגי; חיזוק הדמוקרטיה באמצעות שלטון קרוב לאזרח; ויצירת שורשים לצמיחת שיח חדש ובריא יותר, וממילא גם לפוליטיקה הוגנת לחברה סולידרית יותר.
חשוב לציין כי לחלוקה לאחוזים במישורים השונים בעיקר משמעות סימבולית, אולם היא מהווה קו מנחה ועקרון למודל כולו, המניח שכדי לפתור את המשברים הקיימים, חייבת להתקיים חלוקה בסמכויות, באחריות ובתקציבים בין מרכיב מדינתי, מרכיב זרמי-מקומי ומרכיב קהילתי.
** המסמך המלא של 50:30:20 הינו תוצר של עבודה מאומצת על פיתוח המודל ובניית פרקי יסוד ראשוניים העוסקים בחינוך, תקציב, וזהות. המודל והפיתוח הרעיוני נכתבו לפני המלחמה שפרצה ביום השבעה באוקטובר ועל כן, אין במסמך התייחסות לאירועים אלה.
חשיבותו של המסמך המלא, גם אם אינו מתייחס ישירות למלחמה, הוא בהנחת היסודות הראשוניים למודל שאנו ממשיכים לפתח ביחד עם התאמות, קשב, שינויים וחשיבה מחודשת נוכח האירועים שקרו.
לקריאת המסמך המלא (כ-60 עמודים) לחצו כאן
