אז הנה באה עלינו עוד רפורמה שלא באמת נדרשת:
רפורמת הבגרויות.
שתי הערות פרשניות שלי על מה שקרה מאחורי הקלעים:
ראשית, השר בחר באומץ לנהל תהליך שיתוף ציבור רחב היקף, ואפילו החליט לפרסם את תוצאותיו (לינק כנהוג). בתהליך ההיוועצות הוכח שאנשי החינוך, התלמידים וההורים מבינים היטב מה נדרש:
1. נדרשת יציבות – מספיק עם השינויים התכופים שאפיינו את העשור האחרון
2. זו העת לפיתוח מיומנויות – בדגש על אוריינות לשונית וחשיבה ביקורתית (!!)
3. נדרש שילוב בין הערכה מסכמת והערכה מעצבת
במילים אחרות הם אמרו לשר – אין צורך בעוד רפורמה, אבל בהחלט חשוב לדבר על אופן היישום וקצב השינוי (גם זה מפורט במסמך). ולכן, בניגוד למיתוג ולכותרות אין כאן רפורמה פדגוגית כפי שהוצהר בהקמת הממשלה (החזרת הידע, הרחבת ת"ל), אלא רפורמה בירוקרטית שמייצרת תמהיל אחר ובעיקר עוד בלבול וחוסר אמון במערכת.
אני מחזירה אתכם לבקשה הראשונה של תהליך השיתוף, בקשה שלא נענתה – יותר מכל דרושה היתה יציבות!
הערה שניה: באופן לא מפתיע, מבחני הבגרות הפכו גם הם לזירת התגוששות בין שמרנים לפרוגרסיבים. השמרנים (אני מהמרת – יו"רים של ועדות המקצוע, מפמ"רים, ארגוני מורים, מורים ותיקים) מבקשים "לחזק את המשילות" באמצעות בגרות חיצונית בכל המקצועות, מחזיקים בעמדה שהערכה מסכמת ניתן לבצע רק באמצעות בחינה חיצונית, מעצבים את המערכת לפי החלקים החלשים ביותר (התלמידים לא יודעים לכתוב), שבויים בחלוקה של תחומי דעת ומתעלמים מהתפתחות החשיבה והידע הבינתחומיים, ובעיקר חסרי חזון – אם הילדים לא יודעים לכתוב עבודת חקר והמורים לא יודעים להנחות אותם – אז נחליף אותה במבחן. הפרוגרסיבים (עוד הימור – רוב התלמידים, רוב המנהלים, המורים הצעירים, ההורים) הם אלו שמבינים שמערכת החינוך במשבר רלוונטיות. שהמבחנים מייצרים וודאות מדומה, שהערכת מיומנויות והערכה מעצבת דורשות מאמץ גדול יותר ממורים ותלמידים, שכדי לפתח מיומנויות צריך להקדיש זמן וזה בדרך כלל בא על חשבון רוחב הידע בטווח הקצר.
אז כדי להגיע לפתרון, מתווה הבגרויות של השר קיש יצר פשרה בין שמרנים לפרוגרסיבים בחינוך, ועכשיו יהיה גם מבחן, גם 2 משימות של מיומנויות וגם הערכה חלופית. פשרה.
לא פדגוגיה, לא אסטרטגיה, פשרה.
חזון חינוכי ויציבות – מתי יגיע זמנכם?
