אין טוב מחג הפסח, חג החירות, כדי לחזור ולהתחפר בנבכי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אין טובה משעה זאת, שבה רועשת הארץ וכשאנשיה מחפשים ליצור איזונים דקים ועדינים, בין "זכויות אדם" ל-"שלטון הרוב". והאבסורד הגדול הוא שדווקא בשעה שבה רעש גדול נשמע, נראה שאותה מלאכת איזון נדרשת ורגישה אינה יכולה להתקיים.
חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הניח במידה רבה את התשתית לוויכוחים המוכרים לנו מהמציאות הנוכחית, בדבר תפקידה של הרשות השופטת למול הרשות המבצעת והרשות המחוקקת ויכולתה להגביל את כוחן. בין מילותיו מקופלות זכויותיו של הפרט, ושזורים חוטים הקושרים את ידיה של הממשלה למול האזרח הקטן. גילגוליו השונים של החוק, והתיקונים שעבר לאורך השנים הארוכות שקדמו לחקיקתו מלמדים רבות על הפחדים שלנו כחברה, על העדר האמון שבין המגזרים השונים, ועל החשדנות התמידית ששררה בינינו אז וקיימת גם היום – ומנעה חקיקת מגילת זכויות אדם מפוארת, כחלק מחוקה שתסלול ותדייק לנו את הדרך.
אני מזמינה אתכם לחזור יחד איתי, אל סוגיות רגישות שעלו בדיונים שהתקיימו בכנסת ערב חקיקת החוק. אותם דיונים שעיצבו מבלי לדעת את מציאות חיינו, מהווים באופן מפתיע מקור לתקווה. הם מוכיחים שחילוקי הדעות היו תמיד, אך מעבר לכך, שבמציאות שבה הטובה הקולקטיבית עומדת לעיני כל – זוכרים מנהלי המשחק את חובתם לנהוג ברגישות, בהקשבה ובהסתכלות רחבה.
דרך העמקה בשני היבטים שעלו בדיונים, נבחן כיצד הסוגיות המהותיות של ימינו – היו נוכחות גם אז. ומה הדרך שבה ביקשו נבחרי הציבור לפתור אותן, ובכך לשרטט את מהותה הפנימית של אותה החירות המעוגנת בספר חוקינו.
הגנה על חייו של הפרט ועל גופו – חובת המדינה?
דיון סוער נערך בתחילת יולי 1991, סביב השולחן העגול של ועדת חוק חוקה ומשפט. השאלה שניצבה על הפרק עסקה בסעיף 4 לחוק, הקובע כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו ועל גופו". היה מי שטען שהסעיף צריך להסתיים בתוספת לפיה "על רשויות המדינה מוטלת החובה לדאוג לקיומה של זכות זו".
מהצד האחד, ניצב יו"ר הוועדה דאז, חבר סיעת הליכוד אוריאל לין, שטען בתוקף שיש להכניס את אותה התוספת, לאור כך שהבטחת ביטחון הפרט היא חובתה של המדינה: "אני חושב שבמדינה מסודרת מוטלת חובה על המדינה להגן על הפרט", אמר לין, "אם לא כן, בשביל מה קיימת המדינה? כדי שהפרט ישרת בצבא וייהרג למען המדינה?".
ומהצד השני – ניצבה עמדתו של שר המשפטים דן מרידור. מרידור, חבר סיעת הליכוד, חשש כי הוראה כזאת בחוקה תיתן זכות תביעה לפרט במקרים בהם ביטחונו נפגע והוא יוכל לטעון שהמדינה לא עשתה די כדי לסייע לו.
אותו הויכוח המשיך גם מעבר לשאלת חובתה האקטיבית של המדינה, אל שאלה בסיסית הרבה יותר: האם האזרח בכלל זכאי להגנה על חייו? "לדעתי, מדינה קיימת אך ורק למטרה זאת", טען מרדכי וירשובסקי, חבר מפלגת מרצ. "בלי זה, איזה ערך יש בכלל למדינה?", חיזק אותו לין, "לדעתי, מדינת היהודים קיימת קודם כל למטרה הזאת".
ומהימים ההם – לימינו אנו. השאלה מה איזון האחריות בין המדינה לאזרחיה, בולטת ביתר שאת בימים ההם. השאלות אודות סרבנות חיילי המילואים, מחביאות בבסיסן שאלה רחבה בהרבה: מה מטרת המדינה? ומה הסדר החובות בין תפקידו של האזרח בהגנה עליה, לבין תפקידה של המדינה להבטיח לאזרח את אותה תחושת ביטחון ויציבות – מהותית, ערכית ופיזית?
פסקת ההגבלה בחוק – מדינת ישראל כיהודית, דמוקרטית, או גם וגם?
פסקת ההגבלה המעוגנת בסעיף 8 לחוק היסוד, מאפשרת לפגוע בזכויות המעוגנות בו בכפוף לסייגים הבאים: "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
לסעיף זה חשיבות מיוחדת, מכיוון שהוא משרטט את גבולות ההגנה על זכויות האדם. למרות שהחוק מבקש לעגן את כבוד האדם וחירותו חזק בקרקע המשפטית, בסעיף זה הוא גם מותיר בו פרצה – שבהינתן התנאים הנכונים, ניתן להיכנס בה ולערער את זכויותיו של הפרט.
לכן, למילותיו רגישות יתרה. נוסחו המקורי של הסעיף, היה שונה: "אין פוגעים בזכויות שבחוק יסוד זה אלא מכוח הוראה בחוק ההולמת מדינה דמוקרטית ושנועדה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש". ההבדל בין הנוסחים, מעיד על חילוקי הדעות הערכיים שאפפו את החקיקה: מ"חוק ההולם מדינה דמוקרטית", ל-"חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל".
חברי הועדה יצחק לוי ממפלגת המפד"ל וחבר הכנסת לין, חששו כי ההגדרה המקורית תספק יותר מדי כוח לבית המשפט בבואו לשפוט חוקים הנוגעים לענייני דת ומדינה. אחרים, ובהם אמנון רובינשטיין מסיעת שינוי, התנגדו בתוקף להשמטת תנאי ההלימה למדינת דמוקרטית. הם טענו שהדבר ירוקן את החוק מתוכן, ויותיר אותו פרוץ לכל מי שמבקש לשנות את שיטת המשטר. אך מעיון מעמיק בדבריהם של יושבי הועדה, נראה כי עיקר הבעיה לא סבב סביב הרתיעה מהדמוקרטיה – אלא סביב החשש לאובדן היסוד היהודי.
בדבריו, ביטא חבר הכנסת לוי את הרגישות המוכרת, הכואבת אך מזקקת, המאפיינת את שני ערכי היסוד שבבסיס קיומנו: "אנחנו תמיד נעים בשני צירים – מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. אפשר להוסיף לומר: חוק ההולם מדינה יהודית ודמוקרטית". הצעה זאת התקבלה על ידי רובינשטיין, שראה בדמוקרטיה כפועל יוצא של היותה של המדינה מדינה יהודית.
הרוב המוחלט של הנוכחים בחדר ועדת החוקה באותו בוקר קיץ בשנת 1991, יכלו לראות כיצד היהדות והדמוקרטיה חיות זו לצד זאת – ואף יותר מכך, משלימות ומאזנות זאת את זאת. הם הבינו, שבבסיס מהותה של מדינת ישראל נמצא ההכרח לאזן בין השניים, ולאפשר הסדרים שישמרו את זהותה היהודית מחד – ולא יפגעו בדמוקרטיה הליברלית המהווה את עמוד שדרתה מאידך.
ומהימים ההם – לזמן הזה. המציאות שלנו היום מלאה בקולות אחרים. אותו מתח בין היהדות לדמוקרטיה, המשרטט את מציאות חיינו, אינו זר לאיש. אותה החשדנות הטבעית בין אלו החרדים ליהדות לבין אלו החרדים לדמוקרטיה, הופכת אותנו לחרדים לחצר הפרטית של השבט שלנו – ובכך מפקירים את גורלה של הגינה הציבורית. המשחק הפוליטי, דורש מאיתנו להתבצר בשני מחנות נפרדים. זה אשר חפץ ביהדות, לרוב משויך למחנה הנפרד מהאיש אשר חפץ בחיים חופשיים. אך אותה ראייה צרה, דיכוטומית, היא פספוס והיא גם מקור הבעיה. במציאות מקוטבת שכזאת, נדרשים הצדדים השונים להילחם ביהדות בכדי לברוח מכפייה, ולפעול בכפייה בכדי להנכיח יהדות. משימת המסובין המשותפת, הופכת לכמעט ובלתי אפשרית.
במיוחד בזמנים אלו, בהם נשב סביב שולחן ליל הסדר או בהם נאמר זה לזה ברחוב "רמאדן קרים", עלינו לזכור את חובתנו לתרגם את מונחי היסוד שלנו בצורה רחבה – המאפשרת מקום מסביב לשולחן לכולם, מבלי שאיש יצטרך לוותר על זהותו.
חג חירות שמח!
