פעמים רבות אנחנו שואלים את עצמנו איך המלחמה השפיעה על הדעות הפוליטיות שלנו. זאת שאלה שעולה כנראה בכל בית, בכל מגזר, לפעמים בהיסוס – ולפעמים באופן גלוי ובלתי מתנצל. גם ארגוני החברה האזרחית, עמותות פוליטיות, או שלא, ניצבים מול השאלה הזאת ונדרשים להשיב, פעם אחר פעם, האם וכיצד המלחמה שינתה משהו בתפיסתם. התהליך הזה קרה גם אצלנו ביוזמת המאה, ארגון המבקש לקדם תפיסות עולם של מרכז פוליטי.
בהתחלה התשובות התמקדו בתפיסת ביטחון שמחייבת שינוי; קונספציות שקרסו אט אט, וידיעה שלמרכז הרעיוני אין יותר את הפריווילגיה להפקיר את העיסוק בסוגיות ליבה בחברה הישראלית לואקום רעיוני ולאף אחד מהקצוות, מימין ומשמאל. אסור לו להמשיך לעמוד בשקט למול תפיסות הרואות בו ככוח פוליטי של "אמצע" ו-"בין לבין".
ואז הבנו שאנחנו צריכים לתת פרשנות חדשה ומדויקת יותר למושגים שאנחנו עצמנו דיברנו וחלמנו וכתבנו. לפני המלחמה, המרכז הישראלי עסק רבות במשבר העומק שליווה את ישראל בשנים האחרונות ועיצב את החברה והפוליטיקה הישראלית: משבר הלכידות. דרשנו את הצורך לאחות בין הקרעים על מנת לייצר כאן "שלום בית" ויציבות.
עד ה-6 באוקטובר הגדרנו את משבר הלכידות בהתאם למה שאפיין את החברה הישראלית של אותם ימים: משבר בינינו לבין עצמנו. אחינו, שכנינו, חלקים שונים מהעם שלנו. ואכן, כבר שנים שמדינת ישראל נמצאת במשבר זהותי, ערכי וחברתי עמוק. החלוקה המפורסמת של הנשיא ריבלין את ישראל לארבעה שבטים מגלמת באופן הפשטני ביותר את היעדרה של ליבה מוסכמת ותפישות עולם מנוגדות ומגזריות, המקשות על החברה הישראלית לפעול יחד מול אתגרים מבית ומחוץ.
אבל ב-7 באוקטובר, אותו משבר לכידות קיבל משמעות נוספת. בתוך השבר הגדול של המלחמה, התגלתה לכידות לאומית וסולידריות חברתית בין כל קצוות האוכלוסייה. הבנה עמוקה שרק אם באמת נהיה ביחד – ננצח. הייתה זו שעתה היפה של החברה הישראלית, שפעלה תחת משילות רעועה שהתקשתה להציב מענה מהיר ומספק לאתגרים והקשיים.
כאשר אנחנו חוזרים למגרש הפוליטי – הלכידות הלאומית הזאת איננה חלק מהסיפור הישראלי והמבנה השבטי חוזר להגדיר כל אחד מאיתנו.
אלא שלא משנה כמה לכידות ורעות קיימת בתוכנו, במישור האישי, בין החברים לפלוגה, בין המתנדבים והמתנדבות, בתוך הקהילות התומכות – כאשר אנחנו חוזרים למגרש הפוליטי – הלכידות הלאומית הזאת איננה חלק מהסיפור הישראלי והמבנה השבטי חוזר להגדיר כל אחד מאיתנו. במהרה, בחלוף סערת המלחמה וההלם המלכד, חוזרת גם החברה הישראלית להתפצל.
כי משבר הלכידות אינו טמון בשוני בינינו ובהכרח הוא איננו נפתר באמצעות תחושה שביחד ננצח, דבר שמעורר אצלינו דיסוננס גדול יותר. אנחנו מצויים במשבר לכידות מבנית. משבר זה נובע מהיעדרם של כללי משחק מוגדרים, וממבנה פוליטי-כלכלי המתנהל באופן שבטי. ממשלות ישראל מסתכלות על החברה בישראל כמחולקת לשבטים שונים. דבר זה לא נעצר רק בחלוקה חברתית-דמוגרפית, אלא משפיע על המנגנונים: נגישות להזדמנויות ולמשאבים, קיומם של חוזים נפרדים לכל קבוצה ומדיניות שונה בתחומים רבים. פערים אלה גורמים לאי אמון בין הקבוצות השונות, מאבק אלים על משאבים, כעס ואיבה.
המילואימניקים, המילואימניקיות ובני ובנות זוגם יהיו הראשונים לזהות את זה והראשונים לזעוק את זה. הם אוחזים במתח הזה כבר כעת. בין אותה לכידות לאומית שבאה לידי ביטוי ברעות, חברות, ובתחושת השותפות והשליחות של כלל הישראלים מכל הקצוות בחזית ובעורף, לבין המבנה המפריד בינינו מלמעלה – במנגנונים. הדוגמה הכי בולטת היא הפערים הקיימים בחובת הגיוס לצבא ובמסלולים השונים לשירות הכפופים בהכרח לשיוך השבטי שלנו, אך הדבר נכון לכל תחומי החיים: חינוך, דיור, ביטחון פנים ובריאות.
ההבחנה בין הצורך בלכידות של "טוב משותף" לבין הצורך במבנים ומנגנונים מחוללי לכידות היא קריטית עכשיו. כי דרכי הפתרון להשיג כל אחד מהם הם שונים. מה שאנחנו צריכים עכשיו לא מסתכם ביוזמות חברתיות של שיח והיכרות, את זה גילינו כי אנחנו יכולים לעשות לבד, אלא באמצעות הנחת תשתית בסיסית המייצרת מבנה חברתי המעודד לכידות. תשתית כזו צריכה להיות בחקיקה ובהסכמה רחבה, והוגנות וכבוד יהיו אבני היסוד של מבנה כזה.
כאשר אני אומרת לכידות מבנית, אינני מתכוונת לאחידות או לשיווין עיוור שאינו מבחין בין קבוצות. אלא, מבנה חוקי המעודד לכידות – מבנה שמניח כללי משחק מוסכמים הרואים מצד אחד את הצורך ביצירת הוגנות, שוויון וממלכתיות, אבל עדיין כללים המאפשרים כבוד ושמירה על שונות וייחוד של פרטים ושל קבוצות. איזון דק המושתתת על כללים שקופים וקבועים מראש.
ומכיוון שכבר שנים אנחנו מתחמקים מהכרעות גדולות ודוחים אותן – השינוי המבני חייב להגיע מהתעסקות ביסודות הכי בסיסיים שלנו. אחת ממשימותיה המרכזיות של הממשלה הבאה שתקום תהיה להעביר סט חוקים מעודדי לכידות שייצרו בישראל סדר הוגן חדש. והסדר הזה צריך להתחיל בהגדרה חד משמעית של חובת גיוס על בסיס הוגנות; חוק לאום מתוקן המשלב גם שוויון אזרחי לכל אזרחי המדינה; תקציב מעודד לכידות וכללי משחק מוסכמים של רשויות השלטון.
אם המרכז הישראלי רוצה להיות זה שמוביל את הספינה קדימה ולא זה שמגיב לתנודותיה מימין ומשמאל, הוא חייב לבצע את השינוי מדרישה ללכידות חברתית – לדרישה "יבשה" יותר, שיש שיראו בה בירוקרטית או מנגנונית – ללכידות המבנית. רק ככה ננצח, וגם נישאר יחד ביום שאחרי.
