דווקא בצוק העיתים של מדינת ישראל, הולך ומצטייר לו אופק אחר – הקושר יחד, בברית אחת, את חלקיה השונים של החברה הישראלית. אז מה היא אותה הברית הציונית? מה גבולותיה, מה הערכים שביסודה, וכיצד היא מאפשרת לחלקים הבסיסיים ביותר בזהותנו לחיות זה לצד זה?
המאמר מציע לתפוס מחדש את החומות של קבוצות הזהות והשבטים במדינה לא רק כנקודת שבר מפרידה וכבעיה המרכזית של החברה הישראלית, אלא גם כ'חתך שהוא חיבור', כמרחב דרכו ניתן לייצר חיבורים מהם יכול לצמוח מחדש מרכז ישראלי משותף.
המצב הקיים, בו ישראל מסבסדת ומתמרצת זהויות שבטיות מתוך התפיסה לפיה ככל שאתה יותר שבטי כך יגדל הסבסוד הממשלתי אותו תקבל – חייב להיפסק.
זאת השורה התחתונה של נייר מדיניות שנכתב בחודשים האחרונים במרכז מנור על ידי תהלה פרידמן וד״ר רעות פינגר-דסברג ונקרא ״מדינה יהודית ממלכתית״.
הבייס החדש של ישראל, זה שקיים ועוד איך, רק לא יודע שהוא קיים. זה שעוד אין לו מפלגה או מנהיג/ה פוליטיים שמובילים אותו.
בישראל יש ארבע מערכות חינוך – אחת לכל זרם. זה לא בריא מבחינה חברתית, ולכן יש "לסדר מחדש" את חלוקת הסמכויות בין הממשלה, זרמי החינוך ובתי הספר.
אם לא נמצא סדר יום לאומי מאחד, שמכיל את כלל השבטים, הפרויקט הציוני בסכנה.
ממלכתיות רזה אולי יוצרת מצג של שוק חופשי וריבוי דעות, אבל בפועל, המציאות מוכיחה כיצד היא דווקא מגבירה את תחושת הכפייה ואת רעש הוויכוחים
